שמואל זיגלבוים
 | |
| שמואל זיגלבוים | |
| לידה |
21 בפברואר 1895 בּוֹרוֹבִיצֶה שבגוברניית לובלין, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בפולין) |
|---|---|
| פטירה |
12 במאי 1943 (בגיל 48) לונדון, אנגליה |
| מדינה |
 האימפריה הרוסית היום  פולין |
| פעילות בולטת | פוליטיקאי סוציאליסט |
| ידוע בשל | מנהיג "הבונד" וחבר במועצה הלאומית של הממשלה הפולנית הגולה |
| השקפה דתית | יהודי |
שמואל מרדכי (ארתור) זִיגלבוים (בכתיב יידי: ארטור זיגעלבוים; בפולנית: Szmul Artur Zygielbojm;[1] 21 בפברואר 1895 כ"ז בשבט תרנ"ה – 12 במאי 1943 ז' באייר תש"ג) היה פוליטיקאי סוציאליסט יהודי-פולני, מנהיג "הבונד" וחבר במועצה הלאומית של הממשלה הפולנית הגולה. התאבד כמחאה לאדישות בעלות הברית בנוגע לשואה.
ילדות
שמואל זיגלבוים נולד ב-21 בפברואר 1895, בכפר בּוֹרוֹבִיצֶה (Borowice) שבגוברניית לובלין, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בפולין). בשנת 1899 עברה משפחתו לעיירה קְרַסְנִיסְטַב (קראסניסטאוו). בשל עוני המשפחה, עזב את בית הספר והתחיל לעבוד במפעל בגיל 10. זיגלבוים עזב את הבית לוורשה כשהיה בן 12, אבל חזר אליו בתחילת מלחמת העולם הראשונה, כשמשפחתו עברה לחלם.
בין שתי מלחמות העולם
בשנות העשרים לחייו החל זיגלבוים לקחת חלק בפעילותיה של תנועת העבודה היהודית, ובשנת 1917 ייצג את העיר חלם בוועידת "הבונד" הראשונה בפולין. מנהיג "הבונד" בוועידה התרשם כל כך מזיגלבוים, עד שהזמין אותו בשנת 1920 לוורשה לשמש כמזכיר המסחר של ארגון עובדי המתכת היהודים וכחבר בוועדת "הבונד" שבעיר. בשנת 1924 נבחר זיגלבוים לוועידת "הבונד" המרכזית, עמדה שאותה החזיק עד יום מותו.
בשנת 1930 החל זיגלבוים לערוך את ביטאון ארגוני העבודה היהודיים, ה"אַרבעטער פֿראַגן (Arbeiter Fragen, יידיש: "ענייני עבודה"). ב-1936 שלחה אותו וועידת "הבונד" המרכזית ללודז' כדי להנהיג את תנועת העובדים היהודית, ובשנת 1938 נבחר כחבר במועצת העיר.
כיבוש פולין על ידי הנאצים
לאחר פלישת גרמניה לפולין בספטמבר 1939 חזר זיגלבוים לוורשה, שם השתתף בוועידת ההגנה במהלך המצור על העיר. כאשר כבשו הנאצים לבסוף את ורשה, הם דרשו 12 בני ערובה מהאוכלוסייה כדי למנוע התנגדות נוספת. סטפן סטאז'ינסקי (Starzyński), נשיא (ראש עיריית) ורשה, החליט שתנועת העבודה היהודית היא שתמלא את הדרישה, אך זיגלבוים התנדב למלא את מקומה.
עם שחרורו הפך זיגלבוים לחבר במועצה היהודית (היודנראט), שיזמו הנאצים על מנת שישלטו באוכלוסייה היהודית המקומית. הנאצים הורו ליודנראט להחל בבנית גטו בתוך ורשה. בשל התנגדותו של זיגלבוים לפקודה, חששו חבריו מתנועת "הבונד" לחייו וארגנו לו נתיב בריחה מפולין. בדצמבר 1939 הוא הגיע לבלגיה ובשנה שלאחר מכן הוא נאם בפני פגישה של האינטרנציונל הסוציאליסטי בבריסל ותיאר את השלבים המוקדמים של הרדיפה הנאצית אחר יהדות פולין.
יאן קרסקי וגטו ורשה
באמצע שנת 1942 הוברח יאן קרסקי, ששירת כשליח בין תנועת ההתנגדות הפולנית במלחמת העולם השנייה והממשלה הפולנית בגולה, לתוך גטו ורשה. אחד ממדריכיו בתוך הגטו היה לאון פיינר, אשר כמו זיגלבוים, השתייך לתנועת "הבונד". קרסקי שאל את פיינר מה חשוב שיֵדעו יהודי ארצות הברית ובריטניה. פיינר השיב: ”ספר למנהיגים היהודים שהם חייבים למצוא את הכוח והאומץ להקריב קורבנות ששום מדינאי לא היה צריך לעשות אי פעם, הקרבה כואבת ומיוחדת כאמונה של אנשיי הגוססים”.
בחודשים שלאחר חזרתו לוורשה דיווח קרסקי לממשלות הפולנית, הבריטית והאמריקנית על המצב בפולין, במיוחד על אשר מתרחש בגטו ורשה ובמחנה ההשמדה בלז'ץ, שבו ביקר בחשאי (כיום רווחת והאמונה שהמחנה בו ביקר קרסקי הוא מחנה מעבר שבו הוחזקו היהודים עד לשליחתם לבלזץ'). הידיעות שהעביר קרסקי פורסמו ב"ניו יורק טיימס" ב-25 בנובמבר ובעיתון ה"טיימס" הלונדוני ב-7 בדצמבר.
בדצמבר תיאר קרסקי את המצב בגטו לזיגלבוים, אשר שאל האם יש לו איזשהו מסר מהיהודים בגטו. כמו שקרסקי תיאר לאחר מכן, היא העביר את הודעתו של לאון פיינר:
זה מה שהם רוצים ממנהיגיהם בארצות החופשיות בעולם, זה מה שהם ביקשו ממני לומר: "תן להם להגיע לכל אותם משרדים וסוכניות אנגליות ואמריקאיות. ספר להם לא לוותר עד שהם ישיגו ערבות להצלת היהודים. תאמר להם לא לקבל אוכל או מים, תן להם למות מוות איטי כשכל העולם צופה. תן להם למות. זה אולי ינער את מצפון העולם.
שבועיים לאחר מכן דיבר זיגלבוים דיבר שוב ברדיו של ה-BBC בדאגה לגורלם של יהודי פולין: ”זו תהיה בושה לחיות אם צעדים לא נעשים כדי לעצור את הפשע הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית”.
מחדל מצד בעלות הברית והתאבדותו של זיגלבוים
ב-19 באפריל 1943 דנו נציגי ממשלות בריטניה וארצות הברית בברמודה במצב של היהודים בשטחים הכבושים על ידי הנאצים באירופה. בצירוף מקרים, אותו היום ממש היה היום שבו ניסו הנאצים לחסל את שארית היהודים בגטו ורשה ונתקלו בהתנגדות בלתי צפויה, מרד גטו ורשה.
בתחילת חודש מאי התברר חוסר התועלת של הוועידה בברמודה. מספר ימים לאחר מכן קיבל זיגלבוים ידיעה על דיכוי מרד גטו ורשה וחיסולו הסופי של הגטו.
ב-12 במאי פתח זיגלבוים את הגז בדירתו שבלונדון והרג את עצמו כמחאה על המחדל מצד בעלות הברית על הנעשה בשואה.
במכתב ההתאבדות שלו, שהופנה לנשיא ולראש הממשלה הפולני, ציין שאף על פי שהנאצים הם אלה שאחראים לרצח יהודי פולין, לבעלות הברית חלק נכבד מהאשמה:
האחראיות לפשע של רציחת כל הלאום היהודי בפולין מונח בראש ובראשונה על אלו שהוציאו אותו לפועל, אבל בצורה לא-ישירה האחראיות נופלת גם על כל האנושות, על האנשים של מדינות בעלות הברית ועל הממשלות שלהם, אשר עד ליום הזה לא נקטו שום צעדים משמעותיים כדי לעצור את הפשע הזה. על ידי הסתכלות באופן פאסיבי על הרצח של מיליוני ילדים, נשים וגברים חסרי הגנה, כך הם נעשו שותפים לעשיית הפשע.
אני מחויב לומר שלמרות שהממשלה הפולנית תרמה רבות לעורר את דעת הציבור בעולם, זה עדיין לא מספיק. היא לא עשתה שום דבר מיוחד, שכנראה היה מתאים לממדים של הטרגדיה שנעשית בפולין...
אינני יכול להמשיך לחיות בשקט כאשר ששארית יהדות פולין, שאותה אני מייצג, מושמדת. חבריי לנשק בגטו ורשה נפלו בקרב ההירואי האחרון. אני לא הורשתי ליפול כמוהם, ביחד איתם, אבל אני שייך אליהם, לקבר האחים שלהם.
על ידי מותי, אני רוצה לתת ביטוי למחאה העמוקה ביותר שלי כנגד אי-העשייה, כאשר העולם מסתכל ונותן אישור להשמדה של העם היהודי.
זיגלבוים ייחל שהמכתב יוודע לא רק לנשיא ולראש הממשלה הפולני בגולה; הוא כתב: ”אני בטוח שהנשיא וראש הממשלה ישלחו את המילים הללו שלי לכל אלה שיש להם קשר, ושהממשלה הפולנית תפעל מיידית בדרכים דיפלומטיות על ידי הסברת המצב, כדי להציל את שארית יהדות פולין מהשמדה.”
הנצחתו של זיגלבוים
בחודש מאי 1996 הוצב לוח זיכרון לזכר זיגלבוים ליד ביתו שבלונדון. יצירתו של לוח הזיכרון הייתה פרויקט משותף של "הבונד" ושל הקבוצה הסוציאלית היהודית. בקרב אלה שהשתתפו בהסרת הלוט מעל הלוח השתתפו בני משפחתו של זיגלבוים, השגריר הפולני וראש עיריית הסיטי של וסטמינסטר. מדי חודש מאי נאספים תומכים של שמואל זיגלבוים כדי לציין את זכרו.
לוח זיכרון מגרניט נכלל בבניה של בית ברחוב דוביס 5 ברובע מורנוב שבוורשה – פרויקט בנייה שיצא לפועל לאחר המלחמה על הריסות גטו ורשה. האתר שנראה מרחוב זמנהוף (שידוע רשמית כרחוב היהודים), נוצר משלושה אלמנטים: תמונה של אדם חסר פנים, אבן שבורה ותיאור בפולנית ויידיש. המילים החקוקות הם משפט בלתי גמור שנלקח ממכתב ההתאבדות של זיגלבוים: "אינני יכול להמשיך לחיות בשקט כאשר שארית יהדות פולין"
אפרו של זיגלבוים הובא לארצות הברית לקבורה ונקבר בבית קברות ברידג'ווד ניו יורק, הקבר ממוקם לא הרחק מהכניסה לבית הקברות. הקבר בעל גוון ורדרד, הוא מונצח על ידי אש נצחית בתוך הקבר. משלושת צידי הקבר ישנו ציטוט ממכתב ההתאבדות של זיגלבוים בעברית, באנגלית וביידיש:
חבריי לנשק בגטו ורשה נפלו בקרב ההירואי האחרון. אני לא הורשתי ליפול כמוהם, ביחד איתם, אבל אני שייך אליהם, לקבר האחים שלהם. על ידי מותי, אני רוצה לתת ביטוי למחאה העמוקה ביותר שלי כנגד אי-העשייה, כאשר העולם מסתכל ונותן אישור להשמדה של העם היהודי.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
- אסף צבי, 75 שנים להתאבדותו של היהודי שניסה לעורר את העולם לפעולה בשואה, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 12 במאי 2018
- Szmul Mordekhai “Artur” Zygielbojm, באתר JewishGen (באנגלית)
- The Szmul Zygielbojm Memorial Committee, באתר Jewish Socialist (באנגלית)
- מכתבו האחרון של שמואל זיגלבוים, באתר יד ושם
- מכתבו האחרון של שמואל זיגלבוים, באתר "יד ושם" (באנגלית)
- צילום מכתב ההתאבדות של זיגלבוים, באתר ייווא (באנגלית)
- רועי ברק, 12.5.1943, היום לפני 66 שנים: שמואל זיגלבוים מתאבד במחה על אדישות העולם, באתר הארץ, 12 במאי 2009
- תמונתו, מספר יזכור של קרסניסטב (בארכיון התמונות של קהילת קרסניסטב)
- תצלום מצבתו של זיגלבוים
- א"ש שטיין - קומראד ארתור (החבר ארתור) מתורגם לעברית, באתר בן יהודה
- Ruwin Zigelboim, על קידוש השם: Dedicated to the Illustrious Memory of my brother, Shmuel Mordekhai (Arthur) Zigelboim, in Sefer Yizkor lekedoshei Chelm
הערות שוליים
- ^ מאוית לעיתים ביידיש "זיגעלבוים", ובכתיב לועזי: "Zygelbojm", "Zigelboim", "Zygelbaum".
