שרה סוניה דיסקין
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: כתוב בנקודת מבט משכילית וחילונית.
| |
שרה סוניה דיסקין (תקע"ז, 1816 - כ בתשרי ה'תרס"ז, 10 באוקטובר 1906; הייתה ידועה ומוכרת כ"רבנית מבריסק") הייתה דמות משמעותית בקהילה האשכנזית בירושלים.
ביוגרפיה
שרה-סוניה היא בתו של רבי צבי הירש רטנר, נכדת רבי אלעזר לנדא.[1] בת למשפחה מיוחסת וצאצאית לגדולי תורה. משפחתה הייתה אמידה ובעלת אמצעים.
נישואיה הראשונים של שרה-סוניה היו לאליהו זלמן הלפרין (אביו של מיכאל הלפרן),[2] איש עתיר נכסים, ממנו קיבלה ממון רב בעת הגירושים.[2] לאחר מכן הייתה אשתו השנייה של רבי משה יהושע יהודה לייב דיסקין, שכיהן כרב בבריסק. היא נישאה לרב דיסקין בהיותה בת ארבעים, והייתה נשואה לו 42 שנים.[3] לנישואים אלה, הביאה עימה נדוניה של 40,000 זהובים.
נישואיה של שרה-סוניה לרב דיסקין ואישיותה הבולטת מוזכרים בספרו של ש"י עגנון, "תמול שלשום", ומובאים מפי מספר אלמוני, במסגרת שיחות בין יהודים הנוסעים ברכבת מיפו לירושלים[4].
בני הזוג דיסקין עזבו את בריסק וגרו זמן מה בפריז. הם עלו לירושלים בחודש אב תרל"ו.[5]
עם הגיעם לירושלים, הם רכשו מתחם, אשר לימים נקרא "חצר דיסקין" - מתחם יהודי ברחוב הסאריה, סמוך לשוק הכותנה ברובע המוסלמי שבעיר העתיקה בירושלים. הם רכשו מבנה בן שלוש קומות ועברו להתגורר בקומה העליונה שבו.[6] הם משכו אליהם גורמים קיצוניים קנאים, וחצרו של הרב נחשבה למרכז הדתי-קיצוני בירושלים.
באמצעות כספי הנדוניה שהביאה איתה לנישואיה השניים, הקימה שרה סוניה עם בעלה בשנת 1880 את "בית היתומים דיסקין", ואת ישיבת אהל משה.
לזוג דיסקין לא היו ילדים.
לדמותה
הרבנית שרה סוניה דיסקין הטביעה חותמה על אירועים בישוב הישן בירושלים של סוף המאה ה-19. היא לא השאירה חותם כתוב וחתום על דרשות או כרוזים, אך מעדויות שונות ניתן להבין שהיא הייתה המושכת בחוטים והמשפיעה על פעולותיו של בעלה הרב דיסקין.[7]
בעיניהם של כותבי תולדות חייו של בעלה, ישנה התייחסות אל דמותה של הרבנית. ישנם כותבים המעמידים אותה לצדו של הרב: שמירה על הלכות הבית ושמירה על בריאותו של בעלה.[8] היא סייעה לו בפתרון שאלות "שלום בית" והרבתה במתן תרומות:[9]
נדיבות לבבה אין לשער וכל היום הייתה מחלקת נדבות לאיש לפי ערכו ובסבר פנים יפות, והיא בעצמה חיה חיי צער.
מנגד, יש האומרים שהיא הייתה הקיצונית מביניהם, וכך השפיעה וקבעה את דעותיו של הרב:[2]
ואשתו (סוניה הרבנית מבריסק" קראו לה בירושלים) ניהלה במרץ ובחכמה את ה"מדיניות" של "חצרו", לא הגיעו הדברים לידי קרע, או מחלוקת גלויה, והיד. מקובל בירושלים, שהרב דיסקין הוא בעל סמכות גבוהה, אם כי בלתי רשמית.
יש שטענו כי החמירה מאד בהלכה ובקיום המצוות ודרשה זאת גם מתלמידי הרב - לבשה ציצית לפני פסח והלבישה את החתול בגרביים שמא יעביר ברגליו חמץ ממקום למקום.[10]
על דמותה ניתן ללמוד גם מתוך דברים שנכתבו עליה אחרי פטירתה:[9]
היא הלכה בלא בנים ולא נשאר אחריה פה לא קרוב ולא גואל. עיזבונה היה רק ששים פרנק אשר נמסרו לחברא קדישא, כי כל אשר לה חילקה בחייה. יושבי ירושלים ידעו להוקירה ולחלוק לה כבוד אחרון. אלפי אנשים נהרו אחר מיטתה אבל לא הספידוה מפני המועד.
נחמה אריאל תרגמה לעברית את הפרסום שנכתב ביידיש בשם "א-חוצפה דיא בריסקער רעבעצין וויל חרוב מאכען ירושלם",[11] כרוז משנת תרנ"ו נגד הרבנית מבריסק, בו ניתן לחוש את השינאה אליה[12].
ש"י עגנון הזכיר אותה בספרו תמול שלשום, בפרק המתאר את מעורבותם של כלבים, אבותיו וקרוביו של הכלב בלק, בחיי הירושלמים ובמחלוקותיהם[13].
מעורבותה בחיי הקהילה בירושלים
- המאבק על החינוך
- בשנת תרל"ה הציע משה מונטיפיורי להעמיד מורה לערבית לתלמידי תלמוד תורה "עץ החיים". אלא שהרב דיסקין ורעייתו עם חבורת הקנאים שהקיפה אותם התנגדו לרעיון. יצא כרוז חרם מבית הרב בשם "אלות הברית". הכסף הוחזר למונטיפיורי והתוכנית ללמד ערבית ועוד "חכמות חיצוניות" נכשלה. הרב מבריסק קידש מלחמה על ההשכלה ועל הניסיונות להחדיר אותה למערכת החינוך בירושלים. יהושע ילין תלה את האחריות על החרמות ברבנית ובאנשיה - אנשי החצר של הרב.[14]
- בית היתומים
- בית היתומים דיסקין הוקם על ידי בני הזוג דיסקין מכספי הנדוניה של הרבנית. הוא הוקם כמוסד מתחרה לבית היתומים אשר היה קיים כבר בירושלים. מטרתו של הרב בהקמת בית היתומים הייתה "לכלכל כל היתומים העזובים מאב ואם באכילה, שתייה, הלבשה והנעלה...להדריכם ולחנכם לתורה ועבודת ה'.[15] בית היתומים המשיך לפעול גם לאחר פטירת הרב, למרות מצבו הכלכלי הקשה, בזכותה של הרבנית אשר חלקה באחזקתו היה גדול.
- כולל אמריקה
- יהודים ממזרח אירופה אשר היגרו לארצות הברית ואחר כך עלו לירושלים, רצו להקים בה כולל מיוחד להם בשם "תפארת ירושלים". הרב דיסקין תמך בהקמת הכולל. מתנגדיו של הרב קושרים את הסכמתו להקמת הכולל באמביציות ההשתלטות של אשתו,[16]
אישיותה של הרבנית תוארה כנמרצת ומשכילה ובעלת כושר ארגון.[17] היא הייתה מעורבת ופעילה במוקד האירועים בירושלים בתקופתה. בעלה, הרב דיסקין, היה ספון בביתו על לימוד התורה ומנותק פיזית מהאירועים ברחוב הירושלמי. אשתו, הרבנית, סיפקה לו את המידע אודות הלך הרוחות ושמשה כתובת למעריציו של הרב ולקיצוניים שהתנגדו לקביעות של ההנהגה הממוסדת. יש האומרים שמי שקבע והחליט הוא הרב, והוא שהפעיל אותה, כי ידע שניתן לסמוך על כושר הביצוע שלה. מאידך טענו נגדה בעלי הטורים בעיתונות שהיא המושלת בכיפה והשולטת, המסיתה את בעלה ומספקת לו מידע מסולף.[18]
לקריאה נוספת
- פרקים בתולדות היישוב הישן: קובץ ממאמרי א. ר. מלאכי, אוניברסיטת תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"א
- נחמה אריאל, אשה בהנהגת היישוב הישן במאה הי"ט: הרבנית שרה סוניה דיסקין, הרבנית מבריסק; בתוך: טללי אורות ב', תש"ן, עמ' 41–64
קישורים חיצוניים
- בית היתומים בחצר דיסקין, באתר jerusalem-old-city
הערות שוליים
- ^ יוסף שיינברגר, עמ' אש: תולדות חייו של הרב יהושע לייב דיסקין, ירושלים תשי"ד, עמ' ל"ב
- ^ 2.0 2.1 2.2 דוד תדהר (עורך), "הרב משה יהושע יהודה ליב דיסקין ("הרב מבריסק")", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 565
- ^ על פי פנחס גרייבסקי
- ^ תמול שלשום, הוצאת שוקן, 1998, עמ' 370-371
- ^ הצלת הגאון רי"ל דיסקין מבית הסוהר. בתוך: הראשון לשושלת בריסק, ירושלים: מכון ירושלים, מהדורה שנייה מתוקנת, תשס"ד, באתר אוצר החכמה. רבי יוסף דובר הלוי סולובייצ'יק, מאת הרב חיים קרלינסקי, עמ' 267
- ^ שבתי זכריה, ירושלים הבלתי נודעת, הוצאת בית אל, ירושלים 1998, עמ' 209-210
- ^ נחמה אריאל, אשה בהנהגת היישוב הישן במאה הי"ט, עמ' 41-42
- ^ מנחם מנדל גרליץ, מרא דארעא ישראל, כרך א', ירושלים, תשמ"ה, עמ' ל"ג. יוסף שיינברגר, עמוד האש, עמ' ק"ג
- ^ 9.0 9.1 לזנסקי, פטירת הצדקנית
- ^ בנימין קלוגר, - "א-חוצפה דיא בריסקער רעבעצין וויל חרוב מאכען ירושלם", כרך ג' ירושלים, תשמ"א, עמ' 46
- ^
פשקוויל - א - חוצפה (ביידיש)
- ^ נחמה אריאל, אשה בהנהגת היישוב הישן במאה הי"ט: הרבנית שרה סוניה דיסקין- הרבנית מבריסק, עמ' 46-47
- ^ תמול שלשום, הוצאת שוקן, 1998, עמ' 360
- ^ יהושע ילין: זכרונות לבן ירושלים. תורת הקנאות. ירושלים, תקציר תקע"ה, עמ' 138
- ^ אורנשטיים יעקב:אלון בכוח, דפוס צוקרמן, ירושלים, תרנ"ט
- ^ חרבן ירושלים בידי אישה, המגיד לישראל 6, עמ' 108, תרנ"ז
- ^ הרבנית שרה סוניה מבריסק באתר HebrewBooks
- ^ ירושלים של תמול, כתבי דוד ילין א', ירושלים תשל"ב, עמ' 208
