תאגיד מים וביוב
תאגיד מים וביוב במדינת ישראל הוא אגודת מים, חברה לשירות ציבורי שתפקידה לתת שירותי מים וביוב בתחומיה של רשות מקומית או התאגדות של מספר רשויות מקומיות, הפועלות מכוח חוק תאגידי מים וביוב, תשס"א-2001. נכון לשנת 2019 פועלים בישראל 55 תאגידי מים וביוב המשרתים 6.6 מיליון אזרחים[1].
היסטוריה
עד שנת 2001, האחריות על משק המים ומשק הביוב הייתה אחת מסמכויותיה של הרשות המקומית, סמכויות אלו הוגדרו בפקודת העיריות (אספקת מים) ובחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962.
רשות המים, הגוף הממשלתי המפקח על משק המים, קבעה שמצב משקי המים והביוב בתחומיהן של הרשויות המקומיות היה רחוק מלהיות סביר ובא לידי ביטוי באובדן של עשרות מיליוני מ"ק מדי שנה, השקעות נמוכות בתשתית מים וביוב ושיעורי גבייה נמוכים מאד בעיקר בקרב היישובים החלשים.
על מנת לתקן מצב זה, הוחלט להנהיג רפורמה, אשר במסגרתה חוקק חוק חוק תאגידי מים וביוב, תשס"א-2001 אשר מחייב את הרשויות המקומיות להעביר את סמכויותיהן לידי חברה מקצועית.
המטרות העיקריות אשר עמדו מאחורי חקיקת החוק, היו יצירת "משק כספים סגור" בתחום המים והביוב, אשר יבטיח את יעוד ההכנסות מאספקת שירותי מים וביוב להשקעה בשיקום מערכות המים והביוב, תחזוקתן והפעלתן, אפשור גיוס הון לצורך השקעות בפיתוח משק המים והביוב העירוני, יצירת בסיס איתן להפרטת התאגידים והבאת משק המים והביוב לניהול עסקי מקצועי ובכך השגת שיפור באיכות השירות לצרכנים.
מעמדו החוקי של תאגיד מים וביוב
חוק תאגידי המים מסמיך ומחייב את הרשויות המקומיות להקים חברות לשירות ציבורי לאספקת מים, למנוע כל מעורבות של הרשות המקומית בניהול היומיומי של תאגיד המים, ולאפשר לתאגיד המים לתפקד כישות עצמאית המופקד באופן בלעדי על ניהול משק המים. תאגיד המים אינו פועל מטעמה של הרשות המקומית, אלא בנפרד ממנה ובאופן אוטונומי המציב 'חומה משפטית' בינו ולבין הרשות המקומית. אך יחד עם כל אלה, הדירקטורים ונושאי המשרות שבתאגידי המים מחויבים בהתנהלות תקינה של תאגיד המים מאחר שהאחרון מבצע עבור הרשות המקומית את הפעילות שהיא עצמה מחויבת לבצע לטובת התושבים.
כל רשות מקומית מחויבת בהקמת תאגיד מים (לרשות המקומית אין סמכות לסרב להקים תאגיד מים, אלא לכל היותר לבקש ארכה להקמת תאגיד או לבקש פטור מהחובה להקים תאגיד מים). לאחר הקמת תאגיד המים, חדלה הרשות המקומית לספק מים לתושביה מבחינה סטטוטורית, ועליה להעביר את כל נכסי משק המים לרשותו של תאגיד המים, ובכלל זה גם את הסמכויות לאספקת שירותי מים לתושבים.
חוק תאגידי המים מגדיר את מהות תפקידו של התאגיד באספקת המים: סעיף 31.0 לחוק קובע "חברה תמכור ותספק מים ברציפות, ביעילות, בכמות וביעילות לפי כל דין ותנאי הרישיון, לכל צרכן בתחומה, ללא אפליה, בהתאם לאמות מידה שנקבעו לפי סעיף 99.0 ולתעריפים שנקבעו בסעיף 102.0"; וסעיף 32.0 לחוק קובע: "להקים, לרכוש או לשכור מפעלי מים, להחזיקם להפעילם ולתחזקם".
לצידה של רשות המים כישות רגולטיבית המופקדת על הבטחת תהליכי הקמת תאגידי המים בכל רשות מקומית (בהתאם לחוק), קבע חוק תאגידי המים גורם מפקח נוסף - הממונה על תאגידי המים - כישות רגולטיבית ישירה המפקחת באופן יומיומי על התאגידים, שמתמנה על ידי ראש רשות המים, בכפוף לאישורו של שר הפנים. סמכויותיו של הממונה על תאגידי המים הן:
- מרכז בידיו סמכויות רבות בתחום הקמתו ופעילותו השוטפת של כל תאגיד מים.
- במקרה של כשלים ופגמים בפעילותו של תאגיד מים, הוא מרכז בידיו אמצעים וסמכויות להורות לתאגיד מים לפעול לתיקון הכשלים והפגמים.
אולם יחד עם כל אלה, אין לממונה על תאגידי המים סמכות להורות לתאגידי המים לנהוג כפי שיחפוץ, אלא רק יכול להורות להם לפעול בהתאם לסמכויותיו המותקנות בחוק.
פרק כ' (סעיף 139.0) לחוק תאגידי המים מעגן את הרפורמה בגביית דמי המים - חוק ההתייעלות (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009-2010) - הפקיע מידי הרשויות המקומיות (מרגע הקמת תאגיד המים) את הזכות להטיל ולגבות תשלומי חובה מהתושבים לצורך מימון שירותי מים וביוב ועיגן את מנגנון גביית דמי המים כזכות בלעדית של התאגידים שהוקמו לצורך כך (תוך קביעה כי תעריפי המים ייקבעו באמצעות מועצת רשות המים).
ביקורות והניסיונות לשנות את מבנה תאגידי המים
רשות המים אשר הובילה את המהלך טוענת כי במסגרת הרפורמה, לאור הניהול המקצועי של התאגידים, שוקמו תשתיות מים וביוב רבות, הושקעו כספים רבים בבינוי תשתיות חדשות, שופרה הגבייה באופן מהותי וצומצמו אובדני המים באופן ניכר.
מאז שהציעו במשרד האוצר להקים את תאגידי המים הפגינו הרשויות המקומיות התנגדות נחרצת להקמתם ומשום כך דחו את הקמתם לאורך שנים. לאחר שהוקמו טענו כי הקמת התאגידים גרמה לייקור תעריפי המים בצורה ניכרת ובלתי סבירה, לא רק בשל העובדה שמאז הקמת התאגידים החלו הצרכנים הביתיים לשלם מע"מ על חשבונות המים, אלא גם עקב ניהול לא נכון ומשכורות גבוהות לעובדי התאגיד.
התנגדות נוספת היא על עצם הפקעת האחריות על משק המים העירוני והגורם לאובדן הכנסות ממכירת מים לרשות מקומית, לטובת חברה שאיננה עירונית, ללא נציגות עירונית. אם לא די בכך, תאגידי המים אמנם נמצאים כיום בשליטה מלאה של העיריות אך החוק מכשיר את הקרקע להפרטתם, בכפוף לאישור מועצת העיר, שר האוצר וועדת שרים לענייני הפרטה.
כתוצאה מהמאבק הממושך של הרשויות המקומיות החליטה הממשלה בשנת 2011 להקים ועדה בראשות הממונה על התקציבים במשרד האוצר, ד"ר אודי ניסן, הוועדה קבעה כי יש לאפשר לרשויות שיוכלו להיות שותפות בניהול משקי המים שבשטחן ואף להשתמש בתקציבים העודפים. הממשלה קיבלה את המלצות הוועדה אך אלה טרם מומשו.
כחלק מהגשת הצעת התקציב הדו שנתי לשנים 2014-2013, הוצע לבצע מהלך התייעלות וחסכון אשר יכלול איחוד וצמצום תאגידי מים ל-15 תאגידים אזוריים בלבד. מהלך זה לא יצא אל הפועל בסופו של דבר.
לקריאה נוספת
- אייל טבת גל טלית, השפעת הרגולציה של תאגידי המים והביוב על המחיר והשירות, הוצאת מכון ואן ליר, 2017
קישורים חיצוניים
- חוק תאגידי מים וביוב, תשס"א-2001, באתר הכנסת.
- עו"ד יוסף ויצמן טעויות של תאגידי מים בחשבון החודשי הגיעו לפתחו של בית המשפט, באתר כיכר השבת, 11 מאי 2015
הערות שוליים
