תאונת פגע וברח

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תאונת פָּגַע וּבָרַח היא תאונת דרכים שבה הנהג הפוגע לא קיים דרישה חוקית ממנו כנהג פוגע, כגון הגשת עזרה לנפגעים או מסירת פרטיו. כלומר, הנהג פגע ברכוש או בנפש וברח ממקום התאונה, לאו דווקא באמצעות רכבו.

הנהג הבורח עושה זאת לרוב כדי להתחמק מהמשטרה, כדי להימנע ממתן פרטי ביטוח הרכב או כדי להיחלץ מענישה. לעיתים הנהג הבורח לא היה אשם בתאונה, אלא רק מעורב בה. לעיתים עזיבת מקום התאונה, ללא בדיקת מצב הנפגעים, נעשית בשל הלם או פאניקה, בלא מחשבה על ניסיון בריחה בגלל חשש מביצוע עבירה או התחמקות מעונש. במדינות מסוימות גם גרימת נזק לרכוש בידי רכב, כאשר בעל הרכב נמלט, נחשבת כתאונת פגע וברח. תאונת פגע וברח היא עבירה פלילית במדינות רבות, ובהן ישראל.

בישראל

המחוקק הישראלי התייחס לתופעה בפקודת התעבורה, סעיף 64א - הפקרה אחרי פגיעה:

א) נוהג רכב המעורב בתאונה, והוא ידע, או שהיה עליו לדעת, כי בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה, דינו - מאסר שבע שנים, עם קנס או ללא קנס, ובלבד שלא יוטל עליו מאסר על תנאי בין כעונש יחיד ובין כעונש נוסף ולא יינתן עליו צו מבחן.

(ב) נוהג רכב המעורב בתאונה, והוא ידע, או שבנסיבות המקרה היה עליו לדעת, כי בתאונה נפגע אדם, ולא הגיש לנפגע עזרה שהיה ביכולתו להגיש בנסיבות המקרה, לרבות הסעתו לטיפול רפואי, דינו - מאסר תשע שנים, עם קנס או ללא קנס, ובלבד שלא יוטל עליו מאסר על תנאי בין כעונש יחיד ובין כעונש נוסף ולא יינתן עליו צו מבחן.

פגיעה ברכוש, כגון תיבת דואר או מכונית חונה, אינה מוגדרת כתאונת פגע וברח לעניין זה, אף כי זהו סוג הפגע וברח הנפוץ ביותר. לאחר תאונה שכזו יש בישראל לבעל הרכוש הנפגע 48 שעות כדי להגיש תלונה במשטרה. לאחר תקופה זו יכול בעל הרכוש רק לבקש את פרטי בעל הרכב הפוגע (בהנחה שבעל הרכוש הספיק לרשום את מספר לוחית הרישוי של הרכב הפוגע).

בניגוד למדינות אחרות, בישראל העבירה מתייחסת אך ורק לחובה לבדוק אם נגרמו נפגעים בתאונה ובמידת האפשר להגיש להם עזרה. בארצות הברית, להבדיל, העבירה מתייחסת לאי הזדהות הנהג המעורב בפני רשויות החוק.

בישראל מתרחשות מדי שנה בממוצע מעל 700 תאונות פגע וברח עם נפגעים, מתוכם כ-18 תאונות קטלניות בהן נהרג אדם אחד או יותר[1]. בשנים 1996–2008 נתפסו או הסגירו את עצמם כ-70% מהנהגים בתאונות פגע וברח קטלניות[2].

אף על פי שהעונש המרבי על הפקרה הוא 7 או 9 שנות מאסר, במשך השנים הסתפקו בתי המשפט בגזירת עונשים של מספר חודשי מאסר עד שנתיים, במקרים בהם ההפקרה הייתה העבירה העיקרית. העלאת רף הענישה הסתמנה בשנת 2010 כאשר השופט גורפינקל פסק שש שנות מאסר על הפקרה בנוסף לעונש חמור ביותר על הריגה. בית המשפט העליון הקל בעונש, וקבע עונש של ארבע שנות מאסר על עבירת ההפקרה תוך שהוא קובע: "יש להניח כי פסק דין זה יהווה נדבך להעלאה הדרגתית של רף הענישה"[3].

אף על פי שהחוק מטיל את חובת העצירה על נהג הרכב בלבד, הרשיעו בתי המשפט נוסעים ברכב בעבירה של סיוע להפקרה, ואלו נדונו לעונשים של עד שנתיים וחצי מאסר[4][5][6].

בשנת 2011 חלה החמרה נוספת ברמת הענישה. שי סימון שדרס למות את מיטל אהרונסון וברח נידון ל-14 שנות מאסר, אך עונשו קוצר בבית המשפט העליון ל-9 וחצי שנות מאסר, וטל מור שדרס למות את שניאור חשין (בנו של השופט מישאל חשין) ונמלט נידון ל-12 שנות מאסר, וערעורו בבית המשפט העליון נדחה[7]. באותה שנה הגישו חברי הכנסת זאב בילסקי, דב חנין, זבולון אורלב, אריה ביבי וציפי חוטובלי הצעת תיקון לחוק זכויות נפגעי עבירה המעגן את מעמד נפגעי עבירת הפקרה לאחר תאונה בדיונים על הסדרי טיעון עם העבריינים[8]. ביולי 2011 החליטה הממשלה לתמוך בתיקון זה לחוק[9]. התיקון לחוק אושר בדצמבר 2011[10].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0