תוניסיה בימי הביניים
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. |
האזור שבו נמצאת כיום תוניסיה התאפיין בתקופת ימי הביניים בצמיחה ושגשוג של התרבות הערבית והמוסלמית לצד ההיבט ההומני שהתפתח אף הוא עם עלייתם של היסטוריונים והוגי דעות, שהידוע בהם הוא אבן ח'לדון. באותה תקופה נשלטה תוניסיה על ידי ממלכות ושושלות שונות, חלקן מערביות וחלקן מזרח-תיכוניות ואפריקאיות. תקופת ימי הביניים בתוניסיה מוגדרת החל מכיבושה על ידי האימפריה המוסלמית ועד להשתלטותה של האימפריה העות'מאנית[1].
פלישת האימפריה המוסלמית-ערבית
 |
ראו גם – האימפריה המוסלמית |
בניגוד לארצות השכנות בצפון אפריקה ובמגרב, שקיבלו על עצמן מהר את הדת והתרבות המוסלמית עם פלישת האימפריה המוסלמית לאזורן בראשית ימי הביניים, תושבי הקבע הילידים והצאצאים האירופיים בתוניסיה סירבו להיכנע ללא מרד לשלטון המוסלמי. עד שהפכה תוניסיה לערבית ומוסלמית דיה נדרשו שלוש פלישות של הלוחמים הערבים לשטחה וכיבושה הסופי. על כן, תהליך הערביזציה שעברה תוניסיה היה איטי ומתמשך.
בשנת 647, ימי הביניים המוקדמים, הותקפה קרתגו, אז מעצמה אזורית שישבה בתוניסיה, על ידי המוסלמים. אף על פי כן, הם לא הצליחו לכבוש אותה כתוצאה מהטקטיקה הימית המנוסה של הקרתגים. עם זאת בשנת 661 פרצה מלחמה נוספת בין המוסלמים לקרתגים והפעם הם הצליחו לכבוש את האזור עם לכידת העיר ביזרטה, הצפונית ביותר ביבשת אפריקה. לצער המוסלמים, הם נאלצו להחזיר את האזור לשלטון האימפריה הביזנטית אך לא למשך זמן רב, כאשר בשנת 670 מסע כיבושים שניהל עוקבה בן נאפע הכריע את המערכה[2][3]: הוא ייסד את העיר קירואן, שנחשבת עד היום לעיר הדתית של תוניסיה, ובה המסגד הגדול של קירואן, שהוא המסגד העתיק ביותר ביבשת אפריקה ככל הנראה[4]. באותה שנה העיר הופכת למרכז המסעות המוסלמיים שיצאו לכבוש את אזורי המגרב; בשנת 695 הצליחו המוסלמים לכבוש את קרתגו מידיי היוונים, אך הושבה על ידי הביזנטים פעם נוספת. לבסוף, תוניסיה נכבשה סופית בשנת 698[5].
בניגוד לכובשים הקודמים שהגיעו לתוניסיה, הערבים לא רק כבשו את קו החוף אלא גם נכנסו אל פנים המדינה, שם ניסו להשתלט על החלק התוניסאי במדבר סהרה, שהיה בשליטת השבטים הברברים. הברברים התנגדו בגבורה לכובש המוסלמי, וסירבו להמיר את דתם לאסלאם. לאחר שנים אימצו הברברים את האסלאם אך עם זאת התנתקו מן הזרם המרכזי בו ורובם המוחלט דבק בח'וארג'. בשנת 745 אף ניסו הח'ורארג'ים הברברים לכבוש את קירואן, מה שלא החזיק זמן רב אמנם אך שימש סמל לכוחם של הברברים גם לאחר מות מנהיגתם כאהינה. אגב כך, המשיכו הברברים הח'ורארג'ים להילחם למרוד בשלטון של ח'ליפות אומיה[6].
השתלטות האע'לבים
ערך מורחב – אע'לבים
בשנת 799, כשנה לפני תחילת המאה ה-9, איברהים בן אל-אגלאב, מושל האזור של תוניסיה ושליחו של הח'ליף הארון א-רשיד, פתח במלחמה עזה כנגד המורדים הברברים. בשנת 800 בערך, הח'ליף העניק לאל-אגלאב את תואר ה'אמיר', ובכך נתן לו סמכויות רבות וכוח צבאי רב שיפעל למרותו. לאחר שקיבל את תואר האמיר התיישב בקירואן והפך שם לראשון מבין שושלת האע'לבים שהתקיימה עד שנת 909[7]. בתקופת שלטונם של האע'לבים, אזור מזרח המגרב, ובכללו תוניסיה, חווה שגשוג וצמיחה חסרי תקדים. במהלך תקופה זו, תוניסיה הפכה למרכז תרבותי חשוב עם הגעת אוכלוסיות ערביות רבות מתוך משיכה דתית לקירואן. השושלת שרדה זמן כה רב בשלטון בעיקר בזכות הצי הימי החזק שלה, שנועד למנוע פלישות מן הים.
השושלת הפאטמית
בראשית המאה העשירית, הברברים של השבט החזק של קוטאמה, שהומרו על ידי אבו עבד אללה אח-צ'י'י, סירבו לשלוט באגלביד ולכן יצאו, מקביליה הקטנה, לכבוש את איפריקיה. בדצמבר 909 הכריז האימאם אובייד אללה אל-מהדי, צאצא של פטימה זהרה (בתו של מוחמד), כמנהיג ואימאם של תוניסיה וייסד את השושלת השיעית של הפאטמים תוך שהוא מכריז כגוזל את הח'ליפים האוביים והעבאסים התגייסו לסוניזם.
הוא הפיל את השושלת האע'לבית ששלטה במקום והייתה מנאמניה של העבאסים, בעזרת דעוה שנעשתה על ידי הדַאעי(אנ') (מטיף) אבו עבדאללה אלחֻסֵין אלשיעי(אנ') בקרב השבטים הברברים שבגבול האמירות האע'לבית בשנת 909. לאחר מכן כבש את האמירות האידריסית באזור מרוקו של היום ועד מהרה הצליח להשתלט על כל אזור המגרב, הכולל בימינו את שטחן של המדינות מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב. את בירתו הקים בעיר אלמהדיה שבתוניסיה, שנקראה על שם תוארו השלטוני, אלמהדי - הגואל.
לאחר שמצרים נפלה בידם, הפאטמים עברו מיד מאלמהדיה, עם כל אוצרות הארמון ועם קברי הח'ליפים הקודמים. את אפריקיה הם הותירו לשלטון של האמירים הזירים. במחצית הראשונה של המאה ה-11, הזירים, השליטים הברברים ששלטו בצפון אפריקה בשם הפאטמים, הכריזו על עצמאות ועל מעבר לזרם הסוני האורתודוקסי.
הערות שוליים
- ^ Kenneth J. Perkins, Tunisia: Crossroads of the Islamic and European Worlds, Westview Press, 1986, עמ' 48-52, מסת"ב 978-0-7099-4050-0. (באנגלית)
- ^ Unesco International Scientific Committee for the Drafting of a General History of Africa, UNESCO General History of Africa, Vol. III, Abridged Edition: Africa from the Seventh to the Eleventh Century, University of California Press, 1992-11-03, עמ' 118-120, מסת"ב 978-0-520-06698-4. (באנגלית)
- ^ Charles André Julien, History of North Africa: Tunisia, Algeria, Morocco, from the Arab Conquest to 1830, Routledge & K. Paul, 1970, עמ' 7, מסת"ב 978-0-7100-6614-5. (באנגלית)
- ^ Qantara - Grande Mosquée de Kairouan, archive.wikiwix.com
- ^ The Ancient Carthage - Sights, History and Culture, UNESCO World Heritage, www.sights-and-culture.com, (מאורב)
- ^ Madelung, Wilferd & Lewinstein, Keith, Ṣufriyya, מתוך: Encyclopaedia of Islam, New Edition, Volume IX: San–Sze, 1997, עמ' 767–768
- ^ Qantara - Les Aghlabides (800-909), www.qantara-med.org
