תנועת הפועלות
תנועת הפועלות הייתה ארגון נשים פמיניסטי-ציוני, שהוקם בשנת 1921 ופעל כחלק מהתארגנות העובדים בהסתדרות הכללית. תנועת הפועלות התקיימה בתקופת היישוב בארץ ישראל ובשנותיה הראשונות של מדינת ישראל.
רקע
בגופים השונים שהרכיבו את התנועה הציונית במזרח אירופה היה רוב גברי ובהתאמה גם ההנהגה הייתה גברית. אמנם, לארגונים אלו הייתה אידאולוגיה שוויונית אולם לנשים שנמשכו לפעילות בגופים אלו התאפשר לעסוק בעיקר בתפקידים נשיים מסורתיים בתחומי סיוע, תרבות וחינוך וכן בגיוס כספים.
כאשר עלו לארץ ישראל, היו רוב החלוצות בנות העלייה השנייה רווקות ולכן משוחררות מתפקידי הנשים המסורתיים של טיפול במשק בית וגידול ילדים. מאידך, עצם היותן עומדות ברשות עצמן דרש מהן להתפרנס לבד ומכאן נולד הכורח למצוא מקורות פרנסה. האידאולוגיה של העולים האדירה את חשיבות עבודת הכפיים בחקלאות והחלוצות רצו אף הן להשתלב בעבודה חקלאית. עם זאת, המעסיקים הפוטנציאלים, איכרי המושבות, ראו בכך פריצת הסדר החברתי הקיים ולא העסיקו אותן. לכך נוספה השקפת העולם שהחלוצים לא השתחררו ממנה, כי לא נאה לגבר לעבוד במטבח ולכן יש למצוא אישה שתבשל[1]. בנוסף, לא נחשבו הנשים כחברות שוות זכויות בחלוקת השכר ובזכות הצבעה, ואף לא נרשמו שמותיהן במסמכי חכירת אדמות. הוכחה לאפליה המובנית נגד נשים הייתה העובדה שבקבוצות דגניה וכנרת המשרד הארץ-ישראלי שילם משכורות רק לחברים הגברים והם שילמו לנשות הקבוצה כאילו היו שכירות אצלם. בשנת 1910 פרסם החלוץ והמסאי מנחם שמואלי (ממשי) את מאמרו הפמיניסטי "לשאלת הפועלת הגלילית"[2], ובו הציע לראשונה להקים חווה מיוחדת להכשרת פועלות לעבודה חקלאית. בשנת 1911 חכרה חנה מייזל שוחט שטח אדמה בסמוך לחוות כנרת, על מנת להקים חווה לימודית בשם "חוות העלמות", להכשרת פועלות לעבודה חקלאית כדי שתוכלנה לעזור לבעליהן האיכרים או להתפרנס מחקלאות בכוחות עצמן. מניה שוחט ארגנה קבוצת נשים בחוות סג'רה לטיפול בגן הירק וכך שיתפה אותן בעבודת האדמה. באפריל 1911 התאספה קבוצת פועלות חקלאיות וחברות הקואופרטיבים בחצר כנרת ושם הציפו את הבעיות הייחודיות לנשים החלוצות. מתוך קבוצה זו צמחה המנהיגות הנשית של תנועת הפועלות. ב-1914 התאספה ועידה של פועלות חקלאיות מהגליל והעמקים, בסיומה נבחר ועד שהנהיג את הפועלות עד תום מלחמת העולם הראשונה. עד 1918 נערכו חמש ועידות של הפועלות החקלאיות.
אחד הפתרונות שהגו הפועלות לפתרון שילוב עבודה עם גידול ילדים היה מה שהתפתח להיות החינוך המשותף.
אחרי מלחמת העולם הראשונה, עם עלייתה של העלייה השלישית נתקלו העולים והעולות בבעיות השתלבות בעבודה חקלאית, חלקם פנו לעבודות ציבוריות וחלקם התיישבו בערים. פתרונות תעסוקה כמו סלילת כבישים ומסילות רכבת ועבודה בבניין לא התאימו פיזית לרוב הנשים ולכן רק מיעוט מהן השתלב בעבודה עצמה ויתרתן נדחקו פעם נוספת למתן שירותים לעוסקים במלאכה. העובדה שנשים רבות עבדו בתפקידי מתן שירותים, אצל מעסיקים רבים ונפרדים, הקשתה על היכולת לארגנן במסגרת אחת.
הקמת תנועת הפועלות
בחנוכה 1920 הוקמה הסתדרות העובדים העבריים בארץ ישראל והוחל בבניית מוסדות וארגונים שאיגדו את הפועלים. הפועלות נדחקו מייצוג כי הבחירות למוסדות ההסתדרות נעשו על פי מפתח מפלגתי ובמפלגות היו הנשים מיוצגות בייצוג חסר ונבחרו רק ארבע נציגות לוועידת היסוד של ההסתדרות. אחרי מאבק, שוריינו שני מקומות נוספים לנציגות הפועלות.
למרות רצונן של הפועלות להשתתף באופן שווה ומלא בתנועת הפועלים, הן נוכחו לדעת כי קולן לא נשמע ולכן החליטו על הקמת מסגרת ארגונית נפרדת לפועלות במטרה להיות מיוצגות במועצת ההסתדרות.
ב-1921 התקיים כינוס של תנועת הפועלות בבלפוריה ובכינוס זה הוחלט על הקמת מועצת הפועלות שנועדה להיות הגוף המאגד של תנועת הפועלות בתוך המסגרת הכללית של ההסתדרות. אולם מולה עמדה התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל שהייתה גוף מיליטנטי לטובת זכות בחירה לנשים, ומועצת הפועלות, שהנהגתה הייתה ממונה ולא נבחרת ואשר פעלה בעיקר בנושא תעסוקת נשים נתפשה כחלשה יותר ופחות מייצגת את העניין הנשי.
הדילמה העיקרית שהעסיקה את פעילות תנועת הפועלים הייתה הקונפליקט בין הרצון לשפר את מצבן של הפועלות לבין הנאמנות להסתדרות ולמפלגות המרכיבות אותה.
ב-1925 הקימה תנועת הפועלות בניו יורק את ארגון הנשים "פיוניר וימן"[3] במטרה לתמוך ארגונית וכספית בתנועת הפועלות בארץ-ישראל.
במהלך השנים נטשה תנועת הפועלות את המאבק הפמיניסטי והתמקדה בסיוע לאמהות עובדות. ב-1930 התארגנה יחידה נפרדת בשם "ארגון אימהות עובדות". ב-1976 אוחדו כל הפונקציות למערכת אחת בשם "נעמת" (נשים עובדות ומתנדבות).
ראו גם
לקריאה נוספת
- חנה ספרן לא רוצות להיות נחמדות: המאבק על זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל, פרדס הוצאה לאור, 2006.
- עדה מימון, תנועת הפועלות בארץ ישראל: תרס"ד-תרפ"ט – 1904–1929, תל אביב: הפועל הצעיר, 1929.
- עדה מימון, חמישים שנות תנועת הפועלות בתולדות היישוב 1904-1954, תל אביב: עיינות, 1956.
- רחל כצנלסון-שזר (עורכת), עם פעמי הדור: ילקוט מחצית היובל של דבר הפועלת, הוצאת ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל – מועצת הפועלות, 1964.
- נורית כהנא, השתתפות נשים בפוליטיקה: המקרה של המאבק על זכות ההצבעה לנשים בתקופת היישוב, הוצאת אוניברסיטת חיפה, 1984[4].
- בת-שבע מרגלית-שטרן, גאולה בכבלים: תנועת הפועלות הארץ ישראלית 1939-1920, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2006.
קישורים חיצוניים
- תנועת הפועלות, באתר תנועת העבודה הישראלית
- תנועת הפועלות בין השנים 1904–1920, באתר תנועת העבודה הישראלית
- דבורה ברנשטיין – מעמדן והתארגנותן של נשים עובדות ביישוב העירוני בשנות העשרים והשלושים
- דפנה יזרעאלי תנועת הפועלת בארץ – ישראל מראשיתה עד 1918
- דפנה יזרעאלי תנועת הפועלת בארץ – ישראל מראשיתה עד 1927
הערות שוליים
- ^ ראו גישה דומה בקבוצת מנורה מספר שנים מאוחר יותר
- ^ ממשי, לשאלת "הפועלת הגלילית", הפועל הצעיר שנה רביעית, מספר 4, 1910, עמ' 4-6
- ^ פיוניר וימן, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית).
- ^ נורית כהנא,השתתפות נשים בפוליטיקה באתר ספריית אוניברסיטת חיפה
