מלח הארץ (חברה)

תעשיות מלח לישראל בע"מ

נתונים כלליים
סוג	חברה פרטית
מייסדים	מרדכי סורדין, ישראל קסל
תקופת הפעילות	13 באוגוסט 1922 – הווה (101 שנים)
משרד ראשי	עתלית
מוצרים עיקריים	ייצור, עיבוד, אריזה ושיווק מלח
יו"ר	דן דנקנר
מנכ"ל	דוביק טל
עובדים	כ-45 עובדים
www.salt.co.il

מוצרי החברה על המדף בסופרמרקט

תעשיות מלח לישראל בע"מ היא חברה לייצור מלח בישראל, שהרחיבה פעילותה לתחומים נוספים והפכה לחברת החזקות. בשנת 2011 שינתה את שמה למלח הארץ בע"מ.

היסטוריה

בריכת אידוי מלח ליד אילת בגבול עם ממלכת ירדן (פברואר 2012)

זיכיון ראשוני להקמת מפעל מלח בארץ ישראל ניתן ל"חברת התיישבות היהודים" (יק"א) באוקטובר 1921 על–ידי וינסטון צ'רצ'יל. הקמת המפעל יצאה לדרך אחרי שניתן אישור סופי לכך מטעם הנציב העליון של בריטניה, הרברט סמואל.

הגורם הבולט, שהגה, יזם וניהל את המפעל בראשיתו היה מרדכי סורדין, שניהל מפעל מלח ברוסיה וביקש להקים מפעל דומה בארץ ישראל. בדחיפתו הנמרצת של סורדין ושותפו להקמת הפרויקט ישראל קסל, הוקמה ב-13 באוגוסט 1922 "חברת המלח בארץ-ישראל", בהשקעה של ארבעים אלף לירות מצריות, כשכל לירה מצרית שווה בערכה למניה אחת. עשרים אלף מן המניות הוקצו ליק"א, חמישה עשר אלף ל'מועצה הכלכלית באנגליה', אלפיים מניות לסורדין וקסל וארבעת אלפים מניות לשותפים נוספים.

"חברת המלח" קיבלה את האדמות לצורך הקמת המפעל סמוך למושבה עתלית, לפי הסכם חכירה ל-99 שנים. הסדר נוסף, חשוב לא פחות, הבטיח לחברה חוזה לאספקת מלח לממשל המנדט הבריטי למשך שלוש שנים. יק"א התחייבה לספק את צורכיהם של פועלי המפעל, כולל טיפול רפואי, חינוך וחדר אוכל, ככל הנראה תמורת הסדר שקבע העדפה להעסקת תושבי המושבה עתלית במפעל.

אחרי תהליך של הכשרת שטח קרקע של 850 דונם, שהיה קודם לכן אדמת ביצות, הוזרמו מי ים אל הקרקע המוכשרת והחל תהליך אידוי המים. בקיץ 1924 נאסף "יבול" המלח הראשוני בהיקף של 2,117 טונות של מלח. היותו של מפעל זה מפעל המלח הראשון בישראל הוביל לכך ששמה של עתלית בשפת הסימנים הישראלית נגזר מהסימן למלה "מלח" בשפה, על שמו.

עד אמצע שנות הארבעים התבסס הייצור במפעל בעיקר על עבודת כפיים, כשהמיכון העיקרי הוא הפעלת משאבה להזרמת מי הים. כריית המלח התבצעה באמצעות אתי חפירה ומריצות. תפוקת המלח של חמש מאות העובדים שעבדו בחברה בסוף שנות הארבעים עמדה על כ-6,000 טונות בשנה.

הברון רוטשילד העביר את ניהול יק"א (אז כבר פיק"א) לבנו ג'יימס. זה הוריש בצוואתו את כל רכושו, כולל הבעלות על כמעט מחצית המניות ב"מפעל המלח", למדינת ישראל. בשנת 1957 נרכש המפעל על–ידי משפחות דנקנר וג'יניאו מממשלת ישראל. הבעלים החדשים המשיכו בתהליך המודרניזציה בייצור שהחל כבר עם קום המדינה: הוקמו בריכות חדשות בשטח של אלף דונמים, נסללו דרכי גישה לרכב והופעל ציוד מכני לאיסוף המלח, שאפשר לצמצם את תקופת האיסוף לפחות משבועיים, במקום שלושה חודשים קודם לכן. במקביל, צנח גם מספר העובדים במקום.

בשנת 1971 הצטרפו שותפים פלסטינים וישראלים לחברת המלח בחידוש העבודה במפעל האשלג הירדני בקלי"ה שבצפון ים המלח. באתר זה מופעלת שיטת אידוי סולרי להפקת מלח גולמי בהיקף פוטנציאלי של 60 אלף טון בשנה.

בשנת 1976 הוקם מפעל מלח שלישי באילת. מפעל זה התבסס על מפעל ניסיוני לייצור מלח בשיטת האידוי הסולרי, שהוקם כבר בשנות החמישים על–ידי משפחת דנקנר. אחרי פתרון הבעיות הטכניות הקשורות בייצור נמצא שטח מתאים במלחת אילת, מצפון למפעל הניסיוני ששכן על גבול ירדן. עבודות ההקמה הסתיימו בשנת 1978 עם הקמת 560 דונם של בריכות, והעבודה במתקני העיבוד החלה בשנת 1980. בשנים הראשונות ניזון מפעל המלח ממים שהוזרמו ממתקני ההתפלה (מפעל זרחין וחברת החשמל). לאחר מכן, סופקו המים על–ידי מפעלי ההתפלה החדשים, שהתפילו מים מליחים מקידוחים באזור, ומאוחר יותר גם במי ים ממפרץ אילת. משנת 1997 שולב בתהליך הייצור מערך ההתפלה החדש שהקימה חברת מקורות.

מפעלי המלח בעתלית, אפריל 1951‏

בשנות השמונים עבר המפעל בעתלית תהליך חידוש נוסף, כשהמבנים משנות העשרים והציוד משנות השישים פינו מקומם למבנים תעשייתיים וציוד מודרני לאריזת מלח. במפעל מועסקים כיום כארבעים וחמישה איש, המייצרים כ-16 אלף טונות של מלח בשנה. המפעל באילת מפיק היום את עיקר תפוקת המלח, בהיקף של 150 אלף טונות, בשיטת ייצור העושה שימוש במכונות מונחות לייזר. "תעשיות מלח לישראל" בכללה מייצרת כ-200 אלף טונות של מלח גולמי בשנה, לצריכה בישראל ולייצוא.

בעלות בחברה

בשנת 1992 הונפקה "תעשיות מלח לישראל" בבורסה בתל–אביב. בשנת 1997 השתתפה החברה בקבוצת המשקיעים שרכשה את גרעין השליטה בבנק הפועלים ובכך הפכה למעשה מחברה לייצור מלח בלבד לחברת החזקות.

בשנת 2002 מכרו נוחי ויצחק דנקנר את חלקם בחברה תמורת כשמונים מיליון שקל. בשנת 2006 נכשלה עסקה למכירת כ-29 אחוז ממניות החברה ולאחריה כחמישה אחוזים נוספים לקבוצת "מבטח שמיר" תמורת 53 מיליון דולר.

"תעשיות מלח" הוכרזה מונופול בתחום ייצור מלח מאכל בישראל בשנת 1998. באפריל 2006 הכריזה הממונה על ההגבלים העסקיים, רונית קן, כי "תעשיות מלח לישראל" הגיעה בשנת 1999 להסדר עם חברה קפריסאית בשם מ.פ. תיאודורו, שייצאה מלח לישראל, על הפסקת ייצוא המלח והפיכתה לסוכנת של "תעשיות מלח" בקפריסין. בשנת 2008 נמחקה החברה מהמסחר בבורסה לאחר שבעלת השליטה, שרי אריסון, רכשה את כל מניות הציבור. בשנת 2019 מכרה אריסון את החברה לקרן פורטיסימו קפיטל תמורת 160 מיליון שקל.

שינוי ייעוד קרקעות

בשנת 1996 קידם שמואל דנקנר תוכנית להפשרת קרקעות של תעשיות מלח בעתלית ובאילת, לטובת בנייה למגורים. העסקה הצריכה שינוי ייעוד הקרקעות, שכן בחוזי החכירה מן המדינה הם נחכרו לצורך הקמת בריכות לאידוי מלח בלבד ולא כקרקעות לבנייה למגורים. בשנת 1996 חתם מינהל מקרקעי ישראל על "הסדר עקרונות" עם "תעשיות מלח", שאפשר את שינוי ייעוד הקרקעות. ההסכם קבע כי תמורת פינוי שטח בריכות האידוי תקבל "תעשיות מלח" שטח חלופי, חמישים אחוז מזכויות הבנייה בשטח בעתלית (בהיקף של 1,300 דונם) ושלושים אחוז מזכויות הבנייה בשטח באילת (905 דונם). שווי הדירות נאמד באותה תקופה ב־150 מיליון דולר, ומינהל מקרקעי ישראל הסביר את העסקה בצורך דחוף לבנייה למגורים.

העסקה ספגה ביקורת ממבקר המדינה (בדו"ח לשנת 2000), היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, ונציגי הקרן הקיימת לישראל. עיקר הביקורת הביורוקרטית נסב סביב הערכות שונות ביחס לשווי הקרקע לאחר שישונה ייעודה. מבקר המדינה אמד את שווי הקרקע בשנת 2000 בכ-90 מיליון דולר, ואילו ההסכם הצביע על הערכת שווי של 24 מיליון דולר.

בדו"ח מבקר המדינה לשנת 2000, נקבע כי היא אינה כשרה. מבקר המדינה ציין אז כי:

מתן קרקע חלופית לחברות המלח שלא לפי בניגוד לכללי המינהל: בהסדר ניתנו לחברות המלח זכויות במקרקעין החורגות בשיעורן ובהיקפן מהנהוג במינהל בעסקאות אחרות, הנעשות עקב שינוי ייעודן של קרקעות – עירוניות או חקלאיות. לפי הנהוג במינהל בעסקאות אחרות, אין החוכר הנהנה משינוי ייעוד (של קרקע חקלאית או עירונית), אינו זכאי לקבל קרקע חלופית תמורת הקרקע שייעודה שונה. לעומת זאת, בהסדר העקרונות נקבע, כי המינהל יעמיד לרשות חברות המלח קרקעות חלופיות להקמת מפעלי מלח. בכך איפשר המינהל לחברות ליהנות הן מזכויות בגין שינוי ייעוד והן מקרקע חלופית.

— דוח מבקר המדינה 51ב'

בשנת 2003 "הקשת הדמוקרטית המזרחית", "החברה להגנת הטבע" ו"התנועה לאיכות השלטון" עתרו נגד העסקה בטענה כי אהוד אולמרט, אז שר התעשייה והמסחר ויו"ר מינהל מקרקעי ישראל, סייע לדנקנרים בעסקה.

בינואר 2005 דחה היועץ המשפטי מני מזוז את בקשותיהם והורה על ביצוע העסקה. מזוז התבסס בהחלטתו בעיקר על אומדן של אגף התקציבים במשרד האוצר, שגרס כי התשלום עבור העסקה סביר וכי ביטולה יביא לכך שהקרקעות יישארו בבעלות החברה עד שנת 2040.

בשנת 2006, בהיותו שר האוצר, חתם אהוד אולמרט על התוכנית בניגוד להנחיית היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז. אולמרט צוטט אז כי לא שם לב להנחיה ובסופו של דבר חזר בו אך לא ביטל את שינוי הייעוד. ב־2008 נפתח שוב הדיון הציבורי בעסקה לאחר חשיפת חוות דעת משפטית מ־2003 נגד החלטת המינהל שקבעה כי הדנקנרים קיבלו מתנה של עשרות מיליוני שקלים מהמדינה.

באפריל 2010 נעצר דני דנקנר על ידי המשטרה בחשד לעבירות של מתן שוחד, קשירת קשר לביצוע פשע, רישום כוזב במסמכי תאגיד, מירמה והפרת אמונים בתאגיד, הלבנת הון ועבירות מס עקב עסקת קרקעות תעשיות מלח.

רכישת מניות בנק הפועלים על ידי שעבוד הקרקעות של תעשיות מלח

בשנת 1997 יזם נוחי דנקנר יחד עם בן דודו דני דנקנר עסקה שבה רכשה תעשיות מלח 11.6% ממניות בנק הפועלים תמורת 358 מיליון דולר (1.4 מיליארד שקל)^{[דרוש מקור]}. ההשקעה מומנה במלואה בהלוואה שתעשיות מלח קיבלה מבנק לאומי על ידי שעבוד הקרקעות של תעשיות מלח כבטוחה להלוואה. בנק לאומי העריך את שווי הקרקעות ב־200 מיליון דולר על סמך ההסכם עם מינהל מקרקעי ישראל המקנה לתעשיות מלח זכויות בנייה נרחבות על הקרקעות.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של מלח הארץ
• עמר כהן, ‏הזהב של עתלית, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 4 במאי 2018
• דני דנקנר נעצר בחשד שהעביר שוחד לבכירים במינהל המקרקעין בעת ששלט במלח תעשיות - TheMarker

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34683304מלח הארץ (חברה)