לשון של זהורית

לשון של זהורית היא חתיכת צמר צבועה אדום. נעשה בה שימוש למספר דברים בזמן בית המקדש, ידועה במיוחד היא הלשון של זהורית, שהיתה נקשרת בראשו של השעיר שהיה משתלח לעזאזל ביום הכיפורים, עקב כך שהיה הופך בנס מאדום ללבן, כסימן על כפרת בני ישראל.

שימוש

בתורה מוזכרים שני פעמים בהם נעשה שימוש בלשון של זהורית. בעת שריפת הפרה האדומה, ובעת טהרת המצורע. בשני המקרים המוזכרים בתורה, יש לקחת עץ ארז ואזוב, ביחד עם חתיכת צמר צבועה אדום, הקרויה בתורה "שני תולעת" ובלשון חז"ל "לשון של זהורית". בשריפת הפרה האדומה יש להשליך את כל השלשה לתוך האש. בטהרת המצורע יש לטבול אותם יחד עם ציפור דרור, לתוך מים מיוחדים לתוכם נשחטה ציפור אחרת, ואז להזות מהמים על המצורע.

ביום הכיפורים

במסכת יומא מוזכר כי לאחר שערך הכהן הגדול את ההגרלה על שני השעירים, היה קושר לשון של זהורית בין קרניו של השעיר שעלה לעזאזל, ועל צוארו של השעיר שעלה לה'. בהמשך מובא כי טרם דחיית השעיר מראש הצוק, חלק לשון של זהורית לשניים, חצי קשר על הסלע, וחצי בין קרני השעיר. בעת שהיתה מתקבלת כפרת בני ישראל מעוונותיהם לפני ה', בעת דחיית השעיר, ולפעמים אף לפני כן, היה הלשון הופך מאדום ללבן בנס, לסימן על הכפרה, וזאת על פי הפסוק ”אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו” (ישעיהו, א', י"ח). בגמרא מסופר גם כי בארבעים השנים שבהם שימש שמעון הצדיק ככהן גדול הלבין הלשון תמיד, לאחר פטירתו לעיתים היה מלבין ולעיתים לא, ובארבעים השנים האחרונות לפני חורבן בית המקדש לא הלבין הלשון אף פעם, לסימן שלא מתקבלת הכפרה לפני ה'.

בגמרא מסופר כי בתחילה היו נוהגים לקשור את הלשון של זהורית על פתח ההיכל מבחוץ, וכך יכלו לראות כולם את הנס שהלשון נהפכת מאדום ללבן. אולם לאחר פטירת שמעון הצדיק שלא כל שנה היתה הלשון מלבינה, דבר שהיה גורם צער לבני ישראל, קשרו את הלשון מבפנים בכדי שלא יוכלו כולם לראות אם הלבינה או לא. מכיון שלמרות כך היו מציצים לראות אם הלבינה או לא, עברו לקשור את הלשון בראש השעיר, שם יכל לראות זאת רק האיש שדחף את השעיר. בתלמוד הירושלמי מסופר, כי בתחילה היה המנהג שכל אחד היה קושר את הלשון על חלון ביתו, ומי שהיתה לו כפרה היתה הלשון שלו מלבינה, ומי שלא היתה לו כפרה לא היתה הלשון שלו מלבינה. ומכיון שהיו מתביישים אלו שלא הלבינה הלשון שלהם, עברו לקשור את הלשון על פתח ההיכל.

במשנה במסכת שקלים מובא:

פרה ושעיר המשתלח ולשון של זהורית, באין מתרומת הלשכה. כבש פרה, וכבש שעיר המשתלח ולשון שבין קרניו, באין משיירי הלשכה

— פרק ד', משנה ב'

בתוספות ישנים מסיק מכך שהמשנה כותבת על הלשון של זהורית שהיא באה מתרומת הלשכה, לעומת הלשון שבין קרני השעיר באה משיירי הלשכה, שהיו שתי לשונות, אחת קשרו בראש השעיר מיד לאחר ההגרלה, ואחת קשרו בראש השעיר ועל הסלע בעת הדחייה מהצוק.

אולם מפרשי הירושלמי בשקלים ביארו, כי הלשון של זהורית שבאה מתרומת הלשכה היא הלשון של פרה אדומה, שהיא נחשבת צורך קרבן. לעומת הלשון שנקשרת בראש השעיר שהיתה לסימן בעלמא.

מהגמרא ביומא נראה כי הלשון שקשרו בראש השעיר היא הלשון שחלקו בהמשך לשניים.

שיעור

בגמרא מובא בשם רבי יוחנן כי לשימושים השונים של הלשון של זהורית היו שיעורים שונים. לפי מסקנת הגמרא היה משקל הלשון שהביאו לשריפת הפרה עשרה זוז, לקשירה על ראש השעיר היה שני סלעים (שמונה זוז), ולצורך טהרת המצורע היה סלע אחד.

גוון הלשון

ערך מורחב – שני (צבע)

זיהוי צבע השני כצבע אדום עולה מהפסוק: אם יהי חטאיכם כשנים – כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע – כצמר יהיו. אמנם לא סביר שהיה זהה לחלוטין לצבע הארגמן שהרי נמנים תמיד כשלשה צבעים "תכלת וארגמן ותולעת שני". יש הסבורים שהצבע הוא נוטה לכתום, שכתבו שצבעו צבע "אורנג'", כך נראה גם מהמדרש שמתאר את צבע הארגמן כאדום לעומת תולעת השני שאינו לא אדום ולא ירוק. הרב יוסף קאפח מזהה את המילה 'כרמז' (כרמיל) המובאת בראשונים, עם צבע 'אדום דהה', שאינו עז. יוספוס פלביוס מתאר את הצבע כגוון האש. מרד"ק נראה שהצבע היה אדום, לעומת הארגמן שהיה אדום נוטה לסגול.