פרה אדומה

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פרה אדומה
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר במדבר, פרק י"ט
משנה פרה, סדר טהרות
משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה, הלכות פרה אדומה
שולחן ערוך אין
פרות אדומות

פרה אדומה היא פרה שצבע שערה חום אדמדם[1], ומשתמשים בה לטיהור אנשים שנטמאו בטומאת מת, לאחר קיום כל הלכותיה ככתוב בתורה, בתחילת פרשת חוקת, הכולל בין היתר: שחיטתה, שריפתה, עירוב אפרה עם מים, והזאה מהמים על ידי כהן על הטמא שנהפך לטהור.

דיני המצוה

אדם נטמא בטומאת מת על ידי נגיעה בו, או שהות בבית שנמצא בו מת. אסור לו לאכול בתרומה או בקדשי בית המקדש, וכן אסור לו להיכנס לתחום בית המקדש. על מנת לטהר אדם זה, יש להזות עליו מאפר הפרה האדומה. כפי שנאמר בפסוק: "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל" (ספר במדבר, פרק י"ט, פסוק ב'); "הַנֹּגֵעַ בְּמֵת, לְכָל-נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא ... הוּא יִתְחַטָּא-בוֹ" (ספר במדבר, פרק י"ט, פסוק י"א).

על מנת לקיים את המצוה כהלכתה, על הפרה לענות על התנאים הבאים:

  • עליה להיות אדומה (בגוון חום אדמדם); די בשתי שערות שאינן אדומות (שחורות או לבנות) הסמוכות זו לזו כדי לפסול אותה.
  • לא עלה עליה עול. אם הפרה משכה בעול המחרישה, היא לא תוכל לשמש כפרה אדומה. לשם כך ניתנו סימנים מיוחדים (שערות בגב הבהמה, הנכפפות לאחר שעלה עליה עול).
  • לא עשו בה כל עבודה שהיא.
  • אין בה מום הפוסל בקרבנות, וכן אין בה אחד מהפסולים האחרים הנוהגים בבהמות קדשים.
  • עליה להיות לפחות בת שנתיים.
הדמיית מראה פתח המקדש (על פי המידות המצוינות במשנה) מהר הזיתים

לאחר בחירת הפרה, לוקחים אותה אל הר הזיתים, למקום המכוון אל מול פתח ההיכל, ובנוי בצורה מיוחדת, כך שגם אם יש מת מתחת לאדמה - הפרה והעוסקים בה לא יטמאו. כהן טהור שוחט את הפרה, לוקח מדמה ומזה ממנו שבע פעמים אל מול פתח ההיכל שבמקדש.

אפר הפרה האדומה

לאחר השחיטה והזאת הדם, שורפים את הפרה על גבי מערכת עצים ואל השריפה זורקים עץ ארז, אזוב ותולעת שני. לאחר שהאש נכבית, מכים במקל על כל מה שנשאר מהשריפה, עד שנוצר אפר. את האפר שנוצר מהשריפה, מחלקים לשלושה חלקים: חלק אחד ניתן בחיל והוא נשמר לדורות. החלק השני ניתן למשמרות הכהנים, והוא מיועד לשימוש הכהנים; והחלק השלישי ניתן בהר הזיתים, ומשם הוא מתחלק לכל ישראל.

לצורך הטהרה, נוטלים מן האפר, מפזרים אותו על מים ששאבו ממי מעיין, טובלים בתוכם אזוב, ומזים מהמים על הטמא ביום השלישי וביום השביעי מימי טהרתו, וכך הוא נטהר "וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל-הַטָּמֵא, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (ספר במדבר, פרק י"ט, פסוק י"ט).

מי המעיין

בזמן שבית המקדש היה קיים בירושלים היו נוהגים להביא את המים ממעיין השילוח כפי שכותב הרמב"ם בחיבורו המשנה תורה:

"וכשירצו להזות על הכוהן השורף, מביאין שוורים מפני שכרסיהן נפוחות; ומניחין על גביהן דלתות, ויושבין התינוקות על גבי הדלתות, כדי שיהיה אוהל מבדיל בינם ובין הארץ, מפני קבר התהום; וכוסות של אבן בידם, והולכין עד לשילוח. הגיעו לשילוח, יורדין שם וממלאין--שאין לחוש שם מפני קבר התהום, שאין דרך בני אדם לקבור בנהרות; ועולין, ויושבין על גבי הדלתות. והולכין עד שמגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית, יורדין ומהלכין על רגליהן, מפני שכל הר הבית והעזרות, תחתיהן היה חלול מפני קבר התהום; ומהלכין עד פתח העזרה, ובפתח העזרה היה קלל של אפר. נוטלין האפר, ונותנין במים שבכוסות, ומזין על הכוהן השורף.".

ספר טהרה - הלכות פרה אדומה, פרק ב', הלכה ט'-י'.

היסטוריה של הפרה האדומה והמדרשים

הפרה האדומה הראשונה, שנשרפה בימי משה רבנו, נשרפה על ידי אלעזר בן אהרן הכהן, שהיה אז סגן הכהן הגדול; אולם כל הפרות האדומות האחרות, שנשרפו לאחר מכן - היו כשרות גם בכהן הדיוט; ויש הסוברים שהפרות האדומות האחרות צריכות להישרף דווקא על ידי כהן גדול. למרות שפרה האדומה מטהרת את הטמאים, העוסקים בשריפתה - נטמאים טומאה קלה (של יום אחד). האפר שנשרף מפרה אחת, הספיק למשך כמה וכמה שנים, שכן ניתן לערב כמות קטנה של אפר במיכל גדול של מי מעיין, ודי בכמות קטנה מן המים כדי לטהר את הטמאים.

לפי הרמב"ם היו בעבר תשע פרות אדומות "ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו, עד שחרב הבית בשנייה - ראשונה עשה משה רבנו, ושנייה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית; והעשירית עושה המלך המשיח, מהרה ייגלה" (משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות פרה אדומה, פרק ג', הלכה ד').

במשנה במשנה, מסכת פרה, פרק ג', משנה ה' נאמר: "הראשונה עשה משה והשנייה עשה עזרא, וחמש מעזרא ואילך; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: שבעה מעזרא ואילך. ומי עשאן? שמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול עשו שתיים שתיים, אליהועיני בן הקוף וחנמאל המצרי וישמעאל בן פיאבי עשו אחת אחת."[2]

מצווה זו מפיעה בספר במדבר פרק י"ט, ומתחילה במילים "זאת חוקת התורה". חז"ל מביאים את מצוות הפרה האדומה כדוגמא הבולטת של ה"חוקים", מצוות שקשה לבני האדם להבין את התועלת בקיומם (הטעם שלהם). במדרש מובא כי ה' אמר למשה: "לך אני מגלה טעם פרה, אבל לאחר - חוקה"[3]. גם על שלמה המלך נאמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" - "שביקש לעמוד על טעם פרה" אך לא עלה בידו.

דמא בן נתינה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דמא בן נתינה

חז"ל מספרים על גוי שהתייחד בכיבוד אב, וסירב להפריע את מנוחת אביו, כדי למכור לחכמי ישראל אבן שהייתה דרושה לחושן (אחד מבגדי הכהונה בבית המקדש), ובכך הפסיד את העסקה, וכעבור תקופה זכה שתיוולד בעדרו, פרה אדומה שנמכרה בעבור הון רב, לאותם החכמים.

הכנת אפר פרה אדומה לאחר חורבן בית המקדש

הרא"ש בפסקיו[4] מוכיח שבתקופת האמוראים (300–400 שנה לאחר החורבן) עדיין השתמשו באפר פרה אדומה.
בקהילת ביתא ישראל המשיכו להשתמש באפר פרה אדומה ליצירת מי חטאת. ככל הנראה הכשירו גם פרות בגוון חום-בהיר[5]. מנהג זה נפסק בשנות ה-תש"ל בגלל מלחמת האזרחים האתיופית שלא אפשרה שהייה מחוץ לכפר, וכן חוסר באפר פרה אדומה. הפּרה האדומה האחרונה נשחטה בשנת ה'תשי"ב[6].

בשנים האחרונות ישנן קבוצות יהודיות ששואפות למצוא פרה אדומה (ביניהן מכון המקדש), אולם עד כה מאמציהן לא צלחו. בשנת ה'תש"ס לערך נולדה פרה אדומה ברפת בכפר הנוער הדתי, אך בהמשך צמחו בה כמה שערות שחורות, והיא נפסלה. בשנת ה'תשע"ד, נמצאה פרה אדומה בארצות הברית[7]. בנוסף, בעוד מספר מקומות בעולם מצויים עדרים גדולים של פרות אדומות. האפשרות לשרוף כיום את הפרה האדומה תלויה במספר שאלות הלכתיות, והיא שנויה במחלוקת.

מכון המקדש, ניסה לגדל באמצעות ברירה מלאכותית את הפרה האדומה המושלמת מתוך עדר של 500 פרות אנגוס אדומות (אנ') שייבא לשם כך מנברסקה לעמק הירדן בסיועו של מטיף נוצרי ממיסיסיפי[8]

מקום שריפת הפרה

יש מי שהציע לאתר את המקום המדויק שבו שרפו את הפרה אדומה בהר הזיתים[9]. איתור המקום מבוסס על ההנחות הבאות:

  • בעת שריפת הפרה היה צריך לראות את פתח בית המקדש. בהנחה כי אבן השתיה שאנו מזהים היום היא אבן השתייה המקורית, הרי הגובה שלה מעל פני הים הוא 743.7 מטר. נוסיף את גובה מזבח העולה העשוי להסתיר את הפתח, ואז נגיע לנקודת גובה מקבילה בהר הזיתים, אשר ממנה ניתן לראות את פתח בית המקדש.
  • שריפת הפרה הייתה צריכה להתבצע על משטח סלעי, אשר תחתיו יהיה חלל ריק, כך שהאפר לא יקבל טומאה מהקרקע.

לאור זאת הועלתה ההשערה כי המקום המתאים הוא במשטח הסלעי הרחב בכניסה לכנסיית דומינוס פלוויט. בדיקות שנעשו במקום העלו כי מתחת למשטח הסלעי יש חלל ריק לא קטן. כך שהמקום עומד בקריטריון השני.

סברה אחרת אומרת כי המקום נמצא בחלקת קבורה המכונה "חלקת החלאבים" בה נקברו בני היישוב הישן במאה השביעית לאלף השישי[10].

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. יש טענות כי מדובר בפרה חומה לחלוטין וששמות הצבעים בעולם העתיק היו מעט שונים משמות הצבעים בעת החדשה. ראו:
    שגיאות פרמטריות בתבנית:כלכליסט

    פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
    אורן הוברמן, למה אין כחול בתנ"ך?, באתר כלכליסט, 14.07.11
  2. מכאן עולה שמאז הפרה האדומה שנעשתה בפיקוחו של משה רבנו (במדבר פרק יט) - לא נעשתה פרה נוספת בכל ימי תקופת ההתנחלות בארץ וימי בית המקדש הראשון, עד עזרא הסופר בראשית ימי הבית השני. הוי אומר, שהפרה של משה הספיקה לעם ישראל למשך תשע מאות שנה. אין בכך כל קושי: ניתן לצרף לשריפת הפרה עצים רבים, ללא כל הגבלה, כדי להרבות את האפר (משנה מסכת פרה פרק ד משנה ד). מן האפר ניתן לקחת גרגירים ספורים ולתת בכלי גדול מלא מים (כמות האפר לכל כלי - "כדי שייראה על פני המים", משנה מסכת פרה פרק ג משנה ג). בכך הוכשרו כל המים שבכלי לשמש כ"מי חטאת" המטהרים, וטיפת מים אחת מהם מספיקה לטהר את הטמא (רמב"ם משנה תורה הלכות פרה אדומה פרק י הלכה ח).
  3. במדבר רבה, פרשה י"ט, פסקה ו'
  4. חולין פרק ח אות ד
  5. יוסי זיו, מילה בידי אישה בספרות חז"ל ובמנהג יהודי אתיופיה, נטועים יא-יב (אלול תשס"ד), עמודים 39-54
  6. יעקב גונצ'ל, תְאְזַזֵה שֶנְבֶת, ארץ אחרת 35, אוגוסט-ספטמבר 2006

  7. שגיאות פרמטריות בתבנית:Nrg

    פרמטרים [ 7 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
    ארנון סגל, נדיר: פרה אדומה כשרה נולדה בארה"ב, באתר nrg‏, 18 ביוני 2014
  8. סיימון סבאג מונטיפיורי, ירושלים: הביוגרפיה, אור יהודה: דביר, 2013. עמ' 87 במהדורה העברית.
  9. הרב יונתן אדלר, "מקום שרפת הפרה האדומה בהר הזיתים", תחומין, כב (תשס"ב), עמ' 537 - 542.
  10. מקור: יהודה עציון אצל החלאבים, מקור ראשון, 22 יוני 2007.


מודעה רבה: המכלול נועד לעיון בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית כלל.

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0