עליזה שנהר

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו למכלול ועזרו לערוך אותו. הסיבה היא: דורש מכלולזציה וניסוחים יותר אנציקלופדיים, בעיקר החלק על מחקריה.

שגיאות פרמטריות בתבנית:מדען
פרמטרים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

עליזה שנהר-אלרעי

ענף מדעי	ספרות עברית והשוואתית
מקום מגורים	ישראל
פרסים והוקרה	פרס רמת-גן לספרות לשנת 2013 על מפעל חיים
הערות	בכירה מנהלית באקדמיה ובחברות ציבוריות, דיפלומטית, חברת מועצת העיר חיפה

עליזה שנהר-אלרעי (נולדה ב-1 ביולי 1943) היא פרופסור אמריטה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, ולשעבר רקטור המכללה האקדמית עמק יזרעאל ויושבת ראש ועד ראשי המכללות האקדמיות הציבוריות. כיהנה בעבר כשגרירת ישראל ברוסיה וכרקטור אוניברסיטת חיפה, ועמדה בראש "ועדת שנהר" לבחינת לימודי היהדות בחינוך הממלכתי.

ביוגרפיה

שנהר נולדה בטבריה למלכה ולישראל גוטר שגרו באותה עת בראש פינה. בילדותה עברו בני משפחתה, הוריה ואחיה משה, לחיפה שם סיימה את בית חינוך תיכון ("תיכון חדש") וקיבלה תעודת בגרות בשנת 1961. שנהר הייתה חברה פעילה בתנועת הנוער העובד והלומד ושירתה בחיל הים בשנים 1961–1963. היא סיימה את שירותה הצבאי בדרגת סמלת ובאותה תקופה סיימה גם את סמינר צה"ל למורים.

את לימודי התואר הראשון (ספרות עברית ולשון עברית), התואר השני (ספרות עברית עם התמחות בספרות עממית) והדוקטורט סיימה באוניברסיטה העברית בירושלים. נושא עבודת הדוקטורט, שנכתבה בהדרכת פרופ' דב נוי: "העימות המשפחתי בסיפורי העם של עדות ישראל" (1975).

שנהר הצטרפה לסגל אוניברסיטת חיפה, שם קיבלה דרגת מרצה בכיר בשנת 1978, דרגת פרופ' חבר בשנת 1982 ודרגת פרופ' מן המניין בשנת 1989. בנוסף, כיהנה כראש החטיבה לפולקלור באוניברסיטת חיפה (1975–1980), כראש החוג לספרות עברית והשוואתית (1980–1983) וכראש אקדמי של ארכיון הסיפור העממי "אסע"י" (1983–1991). כמו כן, יסדה את החוג ללימודים רב-תחומיים ועמדה בראשו (1986–1987). שנהר אף שימשה כפרופסור אורח באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס ובאוניברסיטת גטינגן בגרמניה.

בשנת 1991 נבחרה לתפקיד רקטור אוניברסיטת חיפה, והייתה לאישה הראשונה בישראל שכיהנה כרקטור אוניברסיטה. באותה שנה, נבחרה על ידי שר החינוך והתרבות, זבולון המר, לעמוד בראש ועדה לבחינת לימודי היהדות במערכת החינוך הממלכתית בישראל ("ועדת שנהר"). הוועדה הגישה את המלצותיה לשר החינוך פרופ' אמנון רובינשטיין באוגוסט 1994.

בשנים 1994–1997 כיהנה שנהר כשגרירת ישראל בפדרציה הרוסית, בעקבות בקשתו של שר החוץ, שמעון פרס. היא שהתה בפדרציה הרוסית עם בן זוגה, פרופ' גדעון אלרֹעי, עד שלהי שנת 1997. פרופ' אלרֹעי, שהיה מנהל מחלקה פנימית א' במרכז הרפואי רמב"ם ונציב קבילות המטופלים של בית החולים, נפטר ב-31 במרץ 2007.

לאחר שובה, החלה שנהר לכהן, מספטמבר 1997, כנשיאת המכללה האקדמית עמק יזרעאל, שהוקמה אז על ידי מכללת עמק יזרעאל, והיא הייתה ממייסדי המכללה האקדמית. כהונתה של שנהר הוארכה במהלך השנים, אף מעבר ל-12 שנים שנקבעו כתקופת כהונה מקסימלית על ידי המועצה להשכלה גבוהה, עד שבשנת 2012 נאלצה לפרוש מכהונת הנשיא. באותה תקופה פרסם מבקר המדינה דו"ח ביקורת על פעילות המכללה. בעקבות אילוצה לעזוב את תפקיד נשיאת המכללה, הומצא עבורה תפקיד רקטור המכללה בו כיהנה עד ספטמבר 2017. ביוני 2018 הוסכם עם שנהר שהיא תשיב למכללה כ-120,000 ש"ח שקיבלה מהמכללה בניגוד לנהלים.

במקביל, שנהר כיהנה כיו"ר המועצה הציבורית לקליטת עלייה בחיפה, כחברת מועצת המנהלים של הסינמטק בחיפה, כיו"ר מועצת המנהלים של התיאטרון העירוני חיפה, כחברת חבר הנאמנים של פרס יו"ר הכנסת לתרומה לאיכות החיים בישראל, כחברת הוועד המנהל של המכון הישראלי לדמוקרטיה וכחברת חבר הנאמנים של בית התפוצות, וכן שימשה פעמים אחדות כשופטת בוועדות פרס ישראל לספרות יפה ולחקר הספרות. בנוסף, שימשה כחברת מערכת "פעמים", "מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי" והוצאת הספרים בתחום הפולקלור ב-Wayne State University שבדטרויט.

שנהר קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד של הסמינר התאולוגי היהודי בניו יורק ושל אוניברסיטת הרטפורד וכן קיבלה את מדליית הנשיא של אוניברסיטת המדינה של מרכז קונטיקט. בשנים 2010–2012 כיהנה שנהר כיושבת ראש ועד ראשי המכללות הציבוריות בישראל. בנוסף היא מכהנת כחברת הוועדה המייעצת של קרן "בראשית" לחיזוק הזהות היהודית של יוצאי חבר המדינות, כחברת כבוד באקדמיה הרוסית למדעים, כחברת המועצה הבינלאומית של הקרן החדשה לישראל, וכיהנה כחברה במועצת עיריית חיפה אליה נבחרה בשורות מפלגת העבודה. ב-2013 קיבלה את אות יקירת חיפה. שנהר היא זוכת פרס רמת-גן לספרות לשנת 2013 על מפעל חיים.

יושבת ראש הנהלת העמותה לתולדות חיפה. מתגוררת בסביוני דניה.

מחקריה

שנהר חוקרת את היצירה העממית שבספרות חז"ל ואת הספרות העממית היהודית והישראלית.

מסיפור עממי לסיפור ילדים

הספר מתאר את דרכי עיצובה ומרכיביה האמנותיים של הספרות העממית לילדים תוך בחינת זיקות הגומלין שבין הסיפורים העממיים למבוגרים, השכיחים בעמים ובמסורת ישראל ועיבודם הספרותי לסיפורי ילדים. החוליה המקשרת בין הספרות העממית והספרות לילדים היא ההקבלה בין התפתחות הילד להתפתחות התרבות האנושית בכללה. הספר עוסק בעיקר בספרות העממית של עדות ישראל, זו המתקיימת במקביל ליצירה הנורמטיבית שבכתב ושילובה ביצירת העמים השכנים בכל תפוצות ישראל. הספר דן בסיפורי מוצא, במבחנים וניסיונות במעשיות, באכזריות בסיפורי העם, בסיפורים עם מוטיבים מאגיים, במשלי שועלים, בסיפור ההומוריסטי ובמשמעותם של סיפורי העדות.

הסיפור העממי של עדות ישראל

הספר פותח פתח אל העולם העשיר והמגוון של הסיפור העממי של עדות ישראל, שעדיין חי ומסופר בעל פה למרות העובדה שהסיפור העממי של עדות ישראל משולב בעולם הסיפורת העממית הבינלאומית, הוא תופעה יהודית פנימית, שהספר מבקש להבינה. העיונים עוסקים ביניקת הספרות העממית של עדות ישראל מהספרות המקראית (מוטיב אשת פוטיפר, מוטיבים מיתיים ואתולוגיים), מהספרות התלמודית מדרשית (אגדת ברוריה אשת רבי מאיר, צדקה תציל ממוות, המושיע מארץ עשרת השבטים), מספרות ימי הביניים (מעשה ירושלמי, רבי מאיר ואשת ר' יהודה הטבח) וכן בדרכי ה"יהודי" של סיפור עממי בינלאומי ובהוראת סיפורי העם של עדות ישראל.

כוחה של תשתית

ספר מחקר זה מבקש לבטל את השניות שבין חוקרי הספרות לחוקרי הפולקלור, ולהציע באמצעות העיון ביצירות שונות את דרך המחקר המאוזנת בשאלת זיקתה של הספרות העברית החדשה אל מקורותיה העממיים. חמישה עיונים כולל הספר: "למקורותיה העממיים של 'אגדת שלושה וארבעה' לח"נ ביאליק"; "התשתית הפולקלורית-העממית ב'חופת דודים' לש"י עגנון"; "בעקבות המקורות והמקבילות ל'חתן דמים' לחיים הזז"; "מן המיתוס שבעל-פה למיתוס שבכתב - על 'ימים ולילות' לנתן אגמון" ו"התשתית העממית ב 'אגדה על אהבתו ועל מותו של הצייר הצעיר' לניסים אלוני". שיטה אחידה מובילה את כל חמש היצירות הנדונות, שיטה העושה שימוש עיקרי בשלושה יסודות: ההרמז, הסמל והסטרוקטורה. כן יש בעיונים ניתוח מושגים מרכזיים, כמו המיתוס והמעשייה, האגדה והמנהג העממי, וכן בגלגוליהם ונוסחאותיהם של סיפורי עם יהודיים עד לסיפורי העם של עדות ישראל.

סיפורים משכבר – המעשייה העממית לילד

הספר בוחן סוגיות שונות הקשורות בזיקה שבין הסיפור העממי לעולם הילד. העיונים מן ההיבט הספרותי-אסתטי והפסיכולוגי-חברתי מאפשרים הבנה עמוקה יותר הן של הסיפור העממי והן של הסיפורת לילדים. הגישה המשווה, הנקוטה בספר, בין הסיפור העממי היהודי לסיפור העממי הבינלאומי, מצביעה, למשל, על מגמתו של הסיפור העממי של עדות ישראל, שהיא לרוב חינוכית יותר ובעלת מוסר דתי של שכר ועונש. פרקי הספר: "סיפור העם - למבוגרים בלבד"?; "סיפורים אוניברסליים בלבוש יהודי"; "המעשיות העממיות על ההתבגרות"; "המעשיות העממיות על החתן- החיה"; "קנאת אחים בספרות העממית" ו"עולם המתים והרפאים בסיפור העממי". בין השאר, זוכים לתשומת לב גם ההיבטים הדידאקטיים, כמו בדיון על החתן בעל צורת החיה. מעשיות אלו עשויות לסייע בידי המורה להגיע לאחת המטרות החשובות בחינוך: הגברת הסובלנות ושיתוף הפעולה בין שונים - חינוך כל אדם להכרה סובלנית בהבדלים שבין בני אדם ולדחיית דוגאמטיות והסתגרות.

פולקלור יהודי וישראלי

הספר Jewish and Israeli Folklore דן בסיפורי עם של עדות ישראל השונות ובדרכי השתנותם של הסיפורים הדינאמיים. הסיפורים היהודיים, אותם הביאו עולים מגלויות שונות, עברו שינויים לא רק בשפת ההיגוד וברקע אלא גם בעמדות השונות של המספר ושל קהל מאזיניו. הספר דן במהותו של האויקוטיפ היהודי תוך הבאת הדגמות שונותך, כמו, למשל, הסיפור על הנערה בעלת פני הבהמה, הנבואה על הנישואין העתידיים והנערה כרותת הידיים - שלושה טיפוסים סיפוריים שעברו הליכי יהוד. כן דן הספר בסוגיית ההרחבות הסיפוריות של המספר, שקהל מאזיניו אינו שייך לקבוצתו החברתית ובסיפור העממי הישראלי, שנוצר בתנאים של לחץ. נדון בהרחבה סיפור השמועה על שחרורו כביכול של הטייס יעקב אחיעוז, שנשבה על ידי פת"ח. נדונות שאלות כגון, הסיבות להיווצרות הסיפור, הצרכים הנפשיים- החברתיים, דרכי התפוצה וההתקבלות.

על התאבדות מתבגרים ושירה

המחקר On adolescent Suicide & Poetry, שנכתב עם שלמה שרלין, נובע מן העובדה, שמקרי ההתאבדות של צעירים מתבגרים מתרבים והולכים ועמם מתרופף קשר השתיקה סביב נושא, שהיה בבחינת טאבו. הספר הוא בגדר ניסיון חדשני, המבקש ליישם את הלקחים ממחקר שנעשה על שיריהם של מתבגרים שהתאבדו. בניגוד למחקרים אחרים, מועטים, בהם השתמשו החוקרים במודל הליניארי, בספר זה, הדן בהערכת כוונות התאבדות של נערים ונערות יש משום ויתור על השאיפה למוצא חוקיות אוניברסלית. בניסוי המוצג יש ניסיון להגיע להבנת החוויה הנפשית המיידית וויתור על הניסיון לבנות ידע כללי שיישאר לדורות. הלקח המוחשי הוא: שירים של מתבגרים, יהא ערכם הספרותי אשר יהא, עשויים להצביע על המתרחש בנפש המתבגר ולשמש "נורות אדומות" המצביעות על סכנה קרבה. מומלץ בספר לעסוק באופן קבוצתי בבעיות של ההתאבדות בכיתות, בהדרכת מחנכת או יועצת.

שמרו נפשם! על מתבגרים מתאבדים ושירתם

המונוגרפיה נכתבה עם פרופ' שלמה שרלין והיא מציגה ניסוי מקורי שעיקרו הבנת המסר של נערים ונערות מתבגרים דרך ניתוח תוכן שירתם. הניסוי מתבסס על דגם לקוח ממדעי הלשון - השימוש בשדה הסמנטי להערכת מהות המפה הקוגניטיבית של המתבגרים. במונוגרפיה שני חלקים: סקירה כללית של תאוריות גיל ההתבגרות ותאוריות התאבדות מתבגרים בעולם בכלל ובחברה הישראלית בפרט. בחלקה השני של המונוגרפיה מוצג מחקר, המנסה לזהות מוטיבים של התאבדות בשירתם של נערים מתבגרים. בעזרת השימוש במיפוי השדה הסמנטי מוצע כיצד לאתר מתבגרים כותבי שירה שבכוונתם להתאבד. לשם הדגמה מוצגים שני מחקרים, של נערה, שהתערבות מורתה מנעה את ניסיון התאבדותה ושל נער שהתאבד ושיריו שימשו את המחקר. הספר אינו מנסה להתחקות אחר הגורמים, הסיבות והחוקים האוניברסליים שעל- פיהם פועלים המתבגרים, אלא לנסות למצוא דרך בלתי אמצעית המתארת את החוויה המיידית של מתבגרים במצוקה.

הפנים לפנים - תשתיות בסיפורי עגנון

קובץ המחקרים "הפנים לפנים - תשתיות בסיפורי עגנון" מבקש לבטל את השניות בין חוקר הספרות והפולקלוריסט. העיונים במבחר יצירות של עגנון מציע את דרך המחקר המאוזנת בשאלת זיקתה של הספרות העברית החדשה אל מקורותיה העממיים. מגמת המחקר היא להבין ולתאר את יחסו של ש"י עגנון לעולם היהודי- המסורתי ואת אופני הזדקקותו של הסופר למקורות היהודיים (ספרות המקרא, המשנה, התלמודים, המדרשים, הסיפור העברי של ימי הביניים והסיפור החסידי) והבינלאומיים (סיפורי עם שרווחו במרכז ובמזרח אירופה). המעקב אחר מלאכת התשבץ וההרכבה של המספר, שרב בה הסמוי מן הגלוי, מעידה על כך, שגם סיפורים הנראים לכאורה תמימים ולעיתים אף פשטניים אינם אלא סיפורים מתוחכמים, שניכרים בהם רבדים ורבדי רבדים ומישורי משמעות שונים. נדונו הסיפורים: "חופת דודים", "מעשה רבי גדיאל התינוק", "בלתי לה' לבדו", "בעל הריחיים והטוחן", "עינינו הרואות" ו"מן השמיים".

מספר, סיפור, קהל - הסיפור העממי היהודי והישראלי

העיונים בספר עוסקים בדינמיקה של היגוד סיפורים עממיים. אין בהם הסתפקות בניתוח ספרותי, אלא התייחסות לקשרי הגומלין המתקיים בהקשר הייחודי שבו מתרחש האירוע. סיפורי אגדה ומעשיות אשר מסופרים מפי יוצאי העדות השונות אינם התחום היחיד שבו עוסק הספר, אלא יש הרחבת דיון גם בתחומים שאינם מוגדרים כסוגות מסורתיות של פולקלור, כגון שמועות וסיפורי רכילות. ההתייחסות להקשר ההיגודי (הרקע והנסיבות להיגוד) ולהקשר החברתי עדתי ותרבותי, תורמים להבנת רובדי משמעות שונים ומחזירים את הסיפורים לחיים. כל אחד מפרקי הספר מוקדש לנושא מרכזי אחר בחקר הפולקלור. בפרק "הפואטיקה של הסיפור העממי" מוצגים "כלל הברזל" של ההיגוד המסורתי והללו מודגמים באמצעות סיפורים שונים. הפרקים "מסורת ואלתור בסיפור העממי", "עולם הסמלים של המעשייה" ו"דרכי העיבוד של המעשייה", מדגימים בעזרת סיפורים שנרשמו מספרים ישראליים את האספקטים התאורטיים של המחקר.

זמן אשה – נשים במקרא, במדרש ובספרות העברית החדשה

הספר מציע קריאה שונה ופמיניסטית של ששה סיפורי נשים מהמקרא, שהופכות לדמויות הזדהות עבור האשה המודרנית. הקריאה היא פוליטית במוצהר. אשת פוטיפר, מרים אחות משה, צפורה אשת משה, דבורה אשת לפידות, בת שבע אם שלמה ומלכת שבא, כולן נשים, רעיות ואחיות. חלקן נזכרות בשמן חלקן רק על- פי ייחוסן. האשה המקראית תופסת מקום מועט בטקסט המקראי, אבל אין לטעות בתפקידה: גם כאשר מדובר ברעיה, באם או באחות החזיקו נשים לעיתים קרובות בתפקידי נבואה, בתפקידים שלטוניים ואפילו לקחו חלק בהכרעת קרבות. את מה שהחסיר המקרא השלימו יוצרים במהלך השנים: כבר במדרש הבתר מקראי מופיעים טקסטים המנסים להסביר את מעשיהן של הדמויות הללו ואת הרגשות שהובילו אותן, ומאז ועד היום הן מעסיקות את דמיונם של יוצרים רבים, המנסים למלא את מה שהחסיר הטקסט המקראי.

אהובות ושנואות- נשים במקרא, במדרש ובספרות החדשה

המדרש דבק על-פי רוב במדיניות ההשתקה של רגשות הנשים, אלא שהספרות העברית המודרנית חשה בצורך בהשמעת קולן של הנשים השתוקות והשוליות של המקרא, שתפקידן מתמצה בלידה וייצוגן בספרות המקראית אינו עצמאי אלא תלוי גבר, הספר פורש יריעה רחבה של טקסטים מודרניים שעניינם אחד: מילוי החסר בהבעת רגשותיהן של דמויות הנשים במקרא ובהשמעת קולן. מתוך אסופת הטקסטים שבספר עולות דמויות נשיות בשר ודם כמעט ועולמן הרגשי קורם עור וגידים.

פרקי הספר: עשי לה כטוב בעינייך - השפחה המגורשת; עזה כמות - האישה השנואה; ביד חזקה - הנערה העוברת פגיעה; והמלך לא ידעה - הרווקההנצחית; היי לי אם ואחות - תיאור של מאבק; קח נא את בתך, את יחידתך, אשר אהבתי, על כל גבעה ותחת כל עץ רענן - להיות פילגש.

ספרים

ספרים שכתבה

• שנהר אלרעי, ע' (1982). מסיפור עממי לסיפור ילדים. חיפה: החברה לישום של אוניברסיטת חיפה.
• שנהר אלרעי, ע' (1982). הסיפור העממי של עדות ישראל. תל אביב: גומא הוצאה לאור-צ'ריקובר.
• שנהר אלרעי, ע' (1984). כוחה של תשתית. תל אביב: עקד.
• שרלין, ש' ו שנהר אלרעי, ע' (1987). שימרו נפשם! על מתבגרים מתאבדים ושירתם. חיפה: אוניברסיטת חיפה -הקתדרה ע"ש קרוסמן.
• שנהר אלרעי, ע' (1986,1988). סיפורים משכבר - המעשייה העממית לילד, חיפה: אוניברסיטת חיפה - הפקולטה למדעי הרוח, תל אביב: מודן.

• Shenhar, A. (1986). Jewish and Israeli folklore. New Delhi: South Asian Publishing Folklore Series.
• Sharlin, S. A., & Shenhar, A. (1987).On adolescent suicide and poetry: An approach for early detection. American Foster Care Press.

• שנהר אלרעי, ע' (1989). הפנים לפנים - תשתיות בסיפורי עגנון. תל אביב: פפירוס-בית הוצאה לאור.
• שנהר אלרעי, ע' (1994). מספר, סיפור, קהל. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.
• שנהר, ע' (2008). זמן אשה. תל אביב: כנרת, זמורה-ביתן, דביר-מוציאים לאור בע"מ.
• שנהר, ע' (2011). אהובות ושנואות, הוצאת פרדס.
• שנהר, ע' (2016). קוראת במקור: על אגדות עתיקות וחדשות. הוצאת פרדס.

ספרים שערכה וההדירה

• סרי, ר' (1968). הקמיע הקדוש: שנים עשר סיפורי עם מתימן. ע' שנהר (עורכת). חיפה: ארכיון הסיפור העממי בישראל (אסעל ידי).
• גוטר, מ' (1974). כיבוד אם: שנים עשר סיפורי עם מבוצ'אץ. ע' שנהר (עורכת). חיפה: ארכיון הסיפור העממי בישראל (אסעל ידי).
• שנהר, ע' (עורכת) (1974). חודש חודש וסיפורו 1973. חיפה: ארכיון הסיפור העממי בישראל (אסעל ידי).
• שנהר, ע' ופלאח, ס' (עורכים) (1978). סיפורי עם דרוזיים. ירושלים: האוניברסיטה העברית.
• שנהר, ע' ובר יצחק, ח' (1981). סיפורי עם מבית-שאן. חיפה: אוניברסיטת חיפה.
• שנהר, ע' ובר יצחק, ח' (עורכים) (1982). סיפורי עם משלומי. חיפה: אוניברסיטת חיפה.

• Bar-Itzhak, H., & Shenhar, A. (Eds.) (1993). Jewish Moroccan folk narratives from Israel. Wayne State University Press.

ספרי לימוד וחוברות לימוד

• שנהר, ע' (1978). סיפורי עם - מחרוזת - פרקי ספרות לבית-הספר היסודי. ירושלים: משרד החינוך והתרבות - המרכז לתוכניות לימודים.
• מלצר, ש', באב"ד, ר' ושנהר, ע' (1979). תשעה סיפורים ועוד סיפור - הסיפור העממי בעדות ישראל. חיפה: משרד החינוך והתרבות - המרכז לתוכניות לימודים.

כן פרסמה עשרות מאמרים על הפולקלור היהודי, הזיקות בין הספרות שבעל-פה לספרות שבכתב והתרבות היהודית. פרסמה גם מאמרים בתחום ההשכלה הגבוהה בישראל.

ספרי שירה

• שנהר, ע' (1971). אדי חלום. תל אביב: אל"ף.
• שנהר, ע' (1976). טעינה ופריקה. תל אביב: מסדה.
• שנהר, ע' (1979). אחור וקדם. תל אביב: עקד.

לקריאה נוספת

• שי חורב, עליזה שנהר, בלקסיקון החיפאים אישים ודמויות בחיפה, דוכיפת הוצאה לאור, עמ' 378, 2018.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא עליזה שנהר בוויקישיתוף

• פרופ' אדיר כהן , ‏מראיין את פרופ' עליזה שנהר, באתר הערוץ האקדמי, 16/03/2008
• על ספרה "אהובות ושנואות", באתר "טקסט"
• נועה לימונה, חמש שאלות לעליזה שנהר: עזר כנגדן, באתר הארץ, 23 במרץ 2011
• ניצה בן-דב, לכל אשה יש שם, באתר הארץ, 13 במאי 2011
• נרי ליבנה, איך קראו לבת יפתח?, באתר הארץ, 29 ביולי 2011
• רינה זיסמנוביץ, קפה עם פרופ' עליזה שנהר, 24 באוגוסט 2011

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26395947עליזה שנהר