X-5
 | |||||||||||||
| בל X-5 | |||||||||||||
| מאפיינים כלליים | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| סוג | מטוס ניסוי | ||||||||||||
| ארץ ייצור |
 ארצות הברית | ||||||||||||
| יצרן | Bell Aircraft Corporation | ||||||||||||
| טיסת בכורה | 20 ביוני 1951 | ||||||||||||
| צוות | 1 | ||||||||||||
| יחידות שיוצרו | 2 | ||||||||||||
| משתמש ראשי | חיל האוויר של ארצות הברית, הסוכנות הלאומית לאווירונאוטיקה | ||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
| תרשים | |||||||||||||
 | |||||||||||||
בל X-5 (מאנגלית: Bell X-5) היה המטוס הראשון בעל גאומטריית כנף משתנה, כלומר יכולת להגדיל את מוטת הכנפיים שלו. ההשראה למטוס הגיעה מהמטוס הגרמני מסרשמיט P.1101, שתוכנן בזמן מלחמת העולם השנייה אבל מעולם לא טס. המסרשמיט תוכנן כך שאת מוטת הכנפיים ניתן היה לשנות רק על הקרקע, אבל מפתחי ה-X-5 פיתחו מערכת מיוחדת שאיתה ניתן היה לשנות את מוטת הכנפיים במהלך הטיסה.
עיצוב ופיתוח
האב טיפוס לא מושלם של המסרשמיט P.1101, שנמצא על ידי כוחות אמריקאיים ב-1945 במתקן ניסוי ב-Oberammergau, גרמניה, הובא לארצות הברית. למרות שנפגע במעבר, אב הטיפוס נשלח אל מפעלי חברת בל בבאפלו, ניו יורק, שם קבוצת מהנדסים וטכנאים למדו מקרוב על עיצוב המטוס. הצוות בראשות המעצב המפקח רוברט ווד, הגיש הצעה עבור עיצוב דומה.[1]
למרות שעל פני השטח המסרשמיט וה-X-5 נראים דומים, ה-X-5 היה מורכב בהרבה מהמסרשמיט P.1101, עם שלוש אפשריות פריסה לכנף: 20°, 40° ו-60°. ציר מיוחד נבנה עבור הכנף, שנתן לה את היכולת לפרוס את עצמה ולנעול את הכנף במקומו. המעבר מפריסה מלאה לפריסה מינימלית לקח פחות מ-30 שניות.
ל-X-5 היו בעיות סחרור חמורות ביותר שנבעו מפריסה אווירודינמית לקויה של המטוס, במיוחד הזנב והמייצבים שמוקמו במקום גרוע, כך שבכמה עמדות כנף, המטוס יכול היה להיכנס לסחרור אובדני. בעיית הסחרור-הזדקרות של המטוס גרמה בסופו של דבר להתרסקות המטוס השני ב-1953 ולמותו של טייס המבחן.[2]
בעיה זו גרמה גם לביטול התוכנית של חיל האוויר האמריקאי לשנות את עיצוב ה-X-5 וליצור מטוס קרב טקטי זול לשימוש נאט"ו ומדינות אחרות.[3]
היסטוריה מבצעית
שני מטוסי X-5 נבנו. הראשון הושלם ב-15 בפברואר 1951, ושני המטוסים ביצעו את טיסות הבכורה שלהם ב-20 ביוני וב-10 בדצמבר 1951. כמעט 200 טיסות נעשו במהירויות של עד 0.9 מאך בגובה של 40,000 רגל (12,200 מ'). אחד המטוסים אבד ב-14 אוקטובר 1953, כאשר לא הצליח להתאושש מסחרור של 60 מעלות. טייס חיל האוויר האמריקני קפטן ריי פופסון מת בתאונה בבסיס חיל האוויר אדוארדס. ה-X-5 השני נותר באדוארדס המשיך בבדיקות עד 1955, ונשאר בשירות כמטוס מרדף עד 1958.
ה-X-5 הציגו בהצלחה את היתרון של עיצוב הכנף המשתנה עבור מטוסים המיועדים לטוס במגוון רחב של מהירויות. למרות בעיות היציבות של ה-X-5, הרעיון יושם מאוחר יותר בהצלחה ב-F-14 ב-F-111, במיג 23, בטורנדו (מטוס קרב) וב-B-1 לנסר במטוסים כאלה.
הX-5 ששרד מוצג כיום במוזיאון הלאומי של חיל האוויר האמריקאי לשם הובא במרץ 1958.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: X-5 |
הערות שוליים
| מטוסי ה-X האמריקניים | |
|---|---|
|
