ערך מומלץ

אין הולכין בממון אחר הרוב

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אין הולכין בממון אחר הרוב הוא כלל הלכתי, לפיו בהכרעה לגבי עובדות הנוגעות לענייני ממונות אין משמעות לרוב ולמיעוט[1]. הכלל קובע כי לא ניתן לסמוך על קיומו של רוב כדי להכריע בדין ו"להוציא" ממון מחזקתו של אדם.[2]

התלמוד מציג את העקרון כשנוי במחלוקת בין האמוראים רב ושמואל, כאשר לדעתו של רב הולכים בממון אחר הרוב,[3] אך ההלכה-למעשה נפסקה כדעת שמואל שאין הולכים בממון אחר הרוב.[4]

כלל זה עורר מפרשים רבים לדון בתמיהה מה הסיבה שדווקא בדיני ממונות לא הולכים אחר הרוב למרות שהם אינם החמורים ביותר. כך לדוגמה בעלי התוספות מקשים על דברי התלמוד שאין הולכים בממון אחר הרוב, מהעובדה שבדיני נפשות החמורים פי כמה כן הולכין אחר הרוב.[5] בקרב הפרשנים והפוסקים קיימות גישות שונות באשר להגדרת הכלל, כשחלקם מסייגים אותו מהותית וקובעים כי מדובר רק במקרים מיוחדים בהם הרוב חלש יותר מהרוב הרגיל. בכל מקרה, הנימוק הבסיסי שביסוד הכלל הוא שבדיני ממונות קיימת מוחזקות משפטית של הנתבע בממון או ברכוש, ולכן הכלל הרגיל לפיו יש ללכת אחר הרוב, אינו גובר על הכלל של המוציא מחברו עליו הראיה העומד מולו.[6]

דוגמאות בתלמוד

בתלמוד מובאות שתי דוגמאות אודותיהן נאמר הכלל ש"אין הולכין בממון אחר הרוב". לשתי דוגמאות אלה מאפיינים שונים, ופרשני התלמוד מסיקים מסקנות שונות מההבדלים ביניהן.

א. דוגמת השור

הדוגמה הקלאסית היא זו שחלקו בה רב ושמואל במסכת בבא בתרא:[7]

המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן - רב אמר: הרי זה מקח טעות, ושמואל אמר: יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך.

מסכת בבא בתרא, דף צ"ב, א'.

על פי דברי התלמוד היו קיימים שני סוגי שוורים: נגחנים (בעלי מזג תוקפני) ובעלי מזג נוח. השוורים רעי המזג לא היו שימושיים לחרישה, והמסחר בהם נעשה בדרך כלל לצורך שחיטה. כך גם נאמר כי עובדתית, בתקופה ההיא, רוב עיסקאות השוורים נעשו למטרת חרישה.[8] המחלוקת בין רב ושמואל כפי שבאה לידי ביטוי בסיטואציה הזו, היא במקרה בו הקונה בעסקה של מכירת שור טוען כי קיבל שור רע מזג על אף שהתכוון לקנות שור לחרישה, טענה שהופכת את העסקה למקח טעות וממילא מבטלת את העסקה מכל וכל. לדעת רב טענתו של הקונה מתקבלת גם אם אינו יכול להביא ראיה לדבריו, מכיוון שרוב האנשים קונים שוורים לחרישה. אך לדעת שמואל 'אין הולכין בממון אחר הרוב' ולכן לא ניתן להסתמך על העובדה שרוב העסקאות הן למטרת חרישה, ועל הקונה מוטלת חובת ההוכחה שהתכוון לרכוש שור לחרישה.[9]

ב. דוגמת החבית והכד

במקום אחר בתלמוד מובאת דוגמה אחרת שבה נפסק חד-משמעית כי אין הולכין בממון אחר הרוב: עסקה בה סוכם על מכירת חבית, אך בפועל נמכר כד (שקטן יותר מחבית).[10] עקרונית העסקה הייתה מוגדרת באופן מיידי כבטלה, אלמלא מדובר היה במקום בו מיעוט מן האוכלוסייה לא היו מבחינים בין המונחים "חבית" ו"כד", והיו קוראים גם לכד קטן בשם "חבית". לכן, למרות טענתו של הקונה שבאומרו "חבית" הוא התכוון לחבית גדולה, אין באפשרותו לבטל את העסקה, שכן המוכר יכול לטעון שלמרות שנקט בלשון "חבית", בליבו הוא התכוון ל"כד". מכיוון שאין הולכין בממון אחר הרוב, טענה זו קבילה על אף העובדה שרוב האנשים באותו מקום אינם קוראים לכד "חבית".

עמדת המחקר

לפי ניתוח מנקודת מבט מחקרית של סוגיות התלמוד בנושא זה, רב ושמואל עצמם לא נחלקו בשאלה העקרונית אם הולכים או לא הולכים בממון אחר הרוב, אלא זהו הסבר שניתן למחלוקתם בתקופה מאוחרת יותר על ידי הסתמא דגמרא. בנוסף, על פי ניתוח שכזה יש מקום להבחין בין הביטוי הארמי "בממונא לא אזלינן בתר רובא" (בממון לא הולכים אחר הרוב) שמופיע בתלמוד בעניין דוגמת השור, לבין הביטוי העברי המקביל "אין הולכין בממון אחר הרוב", שמופיע באופן יחידאי בתלמוד בעניין דוגמת החבית והכד. הניסוח הפסקני של הכלל העברי הוא ככל הנראה תוספות מאוחרת בתלמוד השייכת לתקופת הסבוראים.[11]

הנמקות

הנימוק הנפוץ ביותר לכלל לכאורה-תמוה זה, נעוץ בעובדה כי רוב אינו גובר על סטטוס של מוחזקות משפטית ברכוש או בכסף עליהם מתחולל הוויכוח. עיקרון זה אינו מספק, שכן כלל אחר קובע: "רוב וחזקה, רוב עדיף",[12] ואם כן רוב אמור לגבור על המוחזקות המשפטית. מעבר לכך, ההשוואה לנושאים חמורים יותר - כדיני נפשות - מעוררת תמיהה כיצד ייתכן שבהם הולכין אחר הרוב ואילו בדיני ממונות הקלים יחסית לא הולכין אחר הרוב?!

מספר פרשנים התמודדו עם קושי זה:

  • תוספות התייחסו ישירות לקושי זה, ותירצו אותו במילים הבאות: "וצריך לומר דרובא לרדיא זבני לא חשיב כי הנך רובאי, הלכך לא סמכינן אהך רובא בדיני ממונות." (תוספות על מסכת סנהדרין, דף ג', ב', בפסקה דיני ממונות) ובתרגום לעברית: "צריך לומר כי הרוב שמוכרים לחרישה לא נחשב כמו סוגי הרוב האחרים, ולכן לא סומכים על רוב זה בדיני ממונות". אין כל הסבר באשר ליסוד ההבדל עליו כותב התוספות, ושני הסברים אפשריים עולים בהקשר זה:
    • האחד שייך לרב יואל סירקיס מחבר הספר "בית חדש" ('הב"ח'). לדעתו מאפייניו של הרוב הם שהוא נכון אם בוחנים את כלל השוורים הנמכרים, אך אינו נכון אם בוחנים את מספר האנשים הקונים; שיטה זו גורסת כי מעט אנשים קונים שוורים רבים לחרישה, אך מאידך אנשים רבים קונים מעט שוורים לשחיטה. אם כן - למרות שבהלכות רוב יש לבחון את מספר השוורים הנמכרים, ועל פי בחינה זו לפסוק - העובדה כי אנשים רבים כן קונים שור לשחיטה מערערת את הרוב הקובע כי רוב השוורים נמכרים לחרישה.[13][14]
    • לעומתו סבור הרב אריה לייב הלר מחבר הספר "שב שמעתתא" כי הסבר זה אינו נכון, ולדעתו ההבדל בין שני סוגי הרוב נעוץ באופיו הסובייקטיבי או האובייקטיבי. לדעתו קיימים שני סוגים של רוב: רוב אובייקטיבי שנקבע על פי המציאות, ורוב סובייקטיבי שנקבע על פי רצונות ומחשבות של בני-האדם. רוב סובייקטיבי אינו תקף בדיני ממונות (כפי שמתבטא בדוגמה של שור לחרישה או לשחיטה בה כל הדיון הוא אודות רצונותיו של הקונה) לעומת זאת במקרה של רוב אובייקטיבי אכן הולכין אחריו גם בדיני ממונות.[15]
  • מחבר הספר תרומת הדשן טען כי חזקת ממון שונה משאר החזקות בהלכה, ועליה רוב אינו גובר; לטענתו, הכלל המוציא מחברו עליו הראיה מהווה נדבך נוסף בתוקפה של חזקת הממון, ומכאן שרוב אינו גובר על שתיהן גם יחד.[16]
  • לפי פרשנות נוספת, חזקת ממון נחשבת לבעלת עוצמה רבה יותר משל חזקות אחרות מאחר שהיא מוגדרת כ"חזקה דהשתא" - בניגוד ל"חזקה דמעיקרא";[17] כלומר, מכיוון שמדובר בחזקה נוכחית שמצביעה על סטטוס שקיים כעת, היא בעלת עוצמה רבה יותר מחזקות המתבססות על סטטוס שהתבטל.[18]
  • דעה רביעית גורסת כי מדובר בגזרת הכתוב שנגזרת מהפסוק: "על פי שניים עדים יקום דבר." (ספר דברים, פרק י"ט, פסוק 15) לפי גישה זו הפסוק נסוב אודות דיני ממונות, והוא מדגיש במיוחד את העובדה כי אך ורק שני עדים מסוגלים להוציא ממון מחזקת בעליו.[19] לדעתו של הרב יעקב יהושע פאלק מחבר הספר "פני יהושע", גזרת הכתוב נלמדת מפסוק אחר: "מי בעל דברים יגש אליהם." (ספר שמות, פסוקים 14-24), אך סביר כי הוא מתכוון שהדבר שנלמד מהפסוק הוא הכלל הקובע שהמוציא מחברו עליו הראיה - דבר שמסביר את ההיגיון ולא מסתפק בגזרת הכתוב ללא טעם.
  • ולפי דעה חמישית הכלל שאין הולכין בממון אחר הרוב אינו מבוסס על היגיון משפטי, אלא הוא תקנת חכמים המתבססת על כוחם של חכמים להפקיר ממון של אנשים.[20]

בבסיסן של שתי הדעות הראשונות (שהן גם המרכזיות ביותר) עומד הסברו של רבי שמעון שקופ מחבר הספר "שערי ישר". יש לשים לב כי שתי הדעות הללו מנסות לנמק את המנגנון לפיו רוב אינו מתגבר על חזקת ממון, אך על אף כל ההסברים, הם אינם מתיישבים עם העובדה שדיני ממונות לא יכולים להיות חמורים יותר מדיני נפשות, בהם כן הולכים אחר הרוב ובניגוד לחזקה; הרי אין כל היגיון הלכתי לומר שבכדי להרוג אדם שחטא סומכים על הכרעה על פי רוב, ואילו כדי להוציא ממון לא ניתן לסמוך על כך. אין מנוס מלקבוע שהמתודה על פיה מתנהגים דיני ממונות שונה מהותית מזו הקובעת את הכללים בדיני נפשות, ועל המתודה הזו כותב הרב שקופ.

הרב שקופ משתמש בכלים לא מקובלים על מנת להסביר את הסיבה לכלל זה; לדעתו, והוא מוכיח זאת מכמה מקורות, הכללים על פיהם מתנהג המנגנון ההלכתי בדיני ממונות אינם כפופים לכללים הלכתיים, אלא לכללים משפטיים - גלובליים - אנושיים; כלומר, הכללים ההלכתיים בדיני ממונות שלא פורשו בפירוש בתורה נקבעו לפי ההיגיון האנושי-משפטי ואינם חוקים סטטיים כשאר חוקי התורה, ולכן היא גם לא כפופה לכללים הלכתיים מקבילים בנושאים אחרים.[21]

כאמור, עיקרון מהותי זה עומד בבסיס ההסברים המובאים לעיל, ולפיו מובנת הקביעה כי דווקא בדיני ממונות, על אף שהם קלים יותר מבחינת המשמעויות שמאחוריהם, הכלים המשפטיים הנדרשים כדי להכריע בהם חמורים יותר מהלכת רוב שבכל ההלכה.

שיטת האמורא רב

בדוגמה השנייה ממסכת בבא קמא האמורא רב אינו מובא כחולק על הכלל שאין הולכין בממון אחר הרוב, ולמרות זאת סבור רבי דוד טביל ממינסק כי הוא חלוק על שמואל בשתי הדוגמאות, ובשתיהן דעתו היא כי גם בממון הולכים אחר הרוב;[22] אך לעומת הרב טביל, רוב הראשונים סבורים כי מכך שדעת 'רב' אינה מוזכרת בדוגמה השנייה ניתן להסיק שהוא מסכים שאין הולכין בממון אחר הרוב בדוגמה זו.

קיימות כמה גישות המסבירות את השוני בדעתו של 'רב':

  • רבנו תם מחלק בין שני המקרים באופן הבא: בדוגמה הראשונה אודות שור לחרישה או לשחיטה, השאלה המכרעת מתמקדת בדעתו של הקונה - "למה התכוון הקונה, לחרישה או לשחיטה?", לעומת זאת בדוגמה השנייה השאלה המכרעת היא על הסיכום הלשוני, האם כאשר השניים דיברו אודות חבית הכוונה הייתה לחבית או שמא לכד; כאשר השאלה היא אודות כוונתו של הקונה, לגירסתו של 'רב' אין כל לגיטימציה מצד המוכר לטעון למקרה-מיעוט, שכן הספק כאן הוא אודות הקונה ולא אודותיו, על כן פוסק 'רב' כי במקרה הזה כן הולכים אחר הרוב. לעומת זאת כאשר השאלה היא אודות הכוונה שמאחורי הסיכום הלשוני בין השניים, יכול המוכר לטעון "אני שייך למיעוט", ולכן כשאמר "חבית" התכוון ל"כד".[23]
  • פרשנות נוספת מסבירה באופן אחר מדוע 'רב' חלוק על שמואל רק בדוגמה הראשונה בנוגע למכירת שור לשחיטה או לחרישה, אך לא בנוגע לדוגמה השנייה אודות מכירת חבית וכד. לפי גישה זו, הסיבה בגינה 'רב' מודה לשמואל שאין הולכין אחר הרוב, והמקח אינו מתבטל הגם שעל פי רוב המקרים הוא אמור להתבטל, נעוצה בעובדה כי הנתבע - המוכר של החבית - טוען נחרצות כי כשהוא השתמש במילה "חבית" הוא התכוון למשמעות האזווטרית יותר - לכד, ועל כן מדובר בטענה בעלת מעמד של טענת ברי; לעומת זאת במקרה של השור לשחיטה או לחרישה בו לא נאמר במפורש לאיזו מטרה מתכוון הקונה של השור, אינו יכול המוכר לטעון בנחרצות כי הכוונה הייתה לשור לשחיטה, שכן אין הוא יכול לדעת מה היה בדעתו של הקונה.[24]
  • גישה שלישית מחלקת בין שתי הדוגמאות באופן שונה. גישה זו משתמשת בחלוקה עובדתית-היסטורית, וטוענת כי הרוב עליו מדובר במקרה של שור לחרישה או לשחיטה, הוא רוב חזק ולכן גם בממון הולכים על פיו, לעומת זאת במקרה של הכד והחבית מדובר ברוב חלש יותר, שכן מיעוט האנשים שמכנים "כד" בשם "חבית" הוא מיעוט גדול יחסית.[25]

גם לדעתו של 'רב' שהולכים בממון אחר הרוב, זה תקף במקרים בהם קיים וויכוח נחרץ בין התובע לנתבע אודות העסקה, אך לא כאשר שניהם אינם זוכרים וטוענים טענות שמא; במקרה זה גם 'רב' מודה לשמואל כי לא הולכים בממון אחר הרוב.[26] הסיבה לכך היא, ככל הנראה, שהחזקה בממון ללא טענה נחרצת מאחוריה אינה בעלת עוצמה כזאת שגוברת על רוב.

יישומים

האמירה "אין הולכין בממון אחר הרוב" היא כללית, ומחוסרת הבחנה מדויקת מהו אותו "ממון" שבו לא הולכים אחר הרוב. הפוסקים דנים בווריאציות שונות של יישומים להלכת רוב באשר לדיני ממונות:

במחלוקת בין דיינים

דיון מפתיע בקרב הפוסקים, נסוב אודות רוב בפסיקה של דיינים. בהלכה (כמו גם במשפט הכללי), רוב הדיינים הוא זה המכריע את הדיון, אך אם בממון אין הולכים אחר הרוב, לכאורה לא ניתן להכריע דיונים ממוניים על פי רוב הדיינים.
קיימות כמה אפשרויות המסבירות מדוע רוב הדיינים מכריע גם בדיני ממונות:

  • אפשרות חילוק ראשונה כותב הרב אריה לייב הלר מחבר הספר "שב שמעתתא", והוא מתבסס בה על חלוקה בה הוא הסביר את שיטת התוספות.[27] כאמור, לדעתו קיימים שני סוגים של רוב: רוב אובייקטיבי שנקבע על פי המציאות, ורוב סובייקטיבי שנקבע על פי רצונות ומחשבות של בני-האדם. רוב סובייקטיבי אינו תקף בדיני ממונות (כפי שמתבטא בדוגמה של שור לחרישה או לשחיטה בה כל הדיון הוא אודות רצונות של הקונה) לעומת זאת במקרה של רוב אובייקטיבי (כפי שמתבטא במקרה של ספירת הדעות בקרב הדיינים) אכן הולכין אחריו גם בדיני ממונות.[28]
  • תוספות במסכת בבא קמא כותב כי קיים הבדל מהותי בין הליכה אחר הרוב באופן כללי לבין הכרעה על פי רוב של דיינים, לדבריו, פסיקה על פי רוב הדיינים נובעת מכך שמיעוט הדינים נחשב כאילו אינו קיים כלל. אמירה זו תמוהה ביסודה, ופרשנים שונים הסבירו זאת בדרכים שונות.
    הסבר אחד גורס כי מכיוון שהוויכוח בין דעות הדיינים השונות הוא סכום-אפס,[29] ולא ייתכן ששני הצדדים צודקים, לכן אין קיום לדעת המיעוט וההכרעה על פי הרוב אינה רק פשרה של קביעת פסק לפי מה שסביר ביותר שנכון, אלא היא מהווה קביעת אי-הנכונות של דעת המיעוט.[30]
    אפשרות נוספת להסביר את דברי התוספות מעלה רבי שמעון שקופ; לדבריו, לו הכרעת ויכוח בין דיינים על פי דעת הרוב הייתה מתבססת על בירור משפטי - הגיוני - ראייתי של הוויכוח ביניהם, אכן הייתה ההלכה שאין כל דרך להכריע ויכוח זה כי אין הולכין בממון אחר הרוב, אלא שיסוד ההלכה הקובעת כי הולכים אחר הרוב בדיינים, אינו מבוסס על הכרעה עקרונית או ראיה לדעה הצודקת, אלא הוא מבוסס על הכרעה פורמלית על פיה יש להתנהג במקרי ספק במסגרת הכללים ההלכתיים המנהלים את בית דין. עקרונו היסודי של שקופ מגדיר את ההכרעה על פי הרוב בדיינים כחלק מדיני בית-דין ולא כחלק מדיני ממונות, ולכן אין כל מניעה שרוב ישמש בהם להכרעה.[31]
  • הבחנה נוספת שמנסה להסביר מדוע רוב של דיינים פועל גם בדיני ממונות, מחלקת בין "רוּבָּא דְאִיתָּא קֲמָן" ("רוב שישנו לפנינו") ל"רוּבָּא דְלֵיתָּא קֲמָן" ("רוב שאינו לפנינו"). המונח "רובא דאיתא קמן" מציין רוב סטטיסטי,[32] ולעומתו המונח "רובא דליתא קמן" מציין רוב המבוסס על סבירות - הכרעה כזאת שרוב הסיכויים שהיא הנכונה.[33]
    לאור הבחנה זו בין שני סוגי הכרעות על פי רוב,[34] ניתן להגדיר את הכרעת הרוב בבית דין כהכרעה על פי "רובא דאיתא קמן", רוב זה קביל אף בדיני ממונות, לעומת זאת האמירה כי אין הולכין בממון אחר הרוב נסובה אודות "רובא דליתא קמן".[35]
    גישה זו אינה מקובלת על כמה פוסקים אחרים כדוגמת של הרב ישראל איסרלן מחבר הספר "תרומת הדשן",[36] והאחים הרבנים אריה לייב הלר ויהודה כהנא,[37] ולדבריהם הכלל הקובע כי אין הולכין בממון אחר הרוב נסוב אודות שני סוגי הרוב - "דאיתא קמן" ו"דליתא קמן".

במחלוקת בין פוסקים

הכלל שאין הולכים בממון אחר הרוב משמש גם בעניין שונה בתחום דיני הממונות - טענת קים לי. במקרה זה טוען אחד מבעלי הדין כי למרות שרוב הדעות ההלכתיות נוטות לרעתו בכל זאת "קים לי" (בארמית, ובעברית: מחזיק אני) כדעת המיעוט. גם עיקרון הלכתי זה נגזר מן הכלל 'אין הולכין בממון אחר הרוב', ונסמך על העיקרון כי בדיני ממונות רוב אינו גובר על מוחזקות, שכן אחרת, אדם לא יכול היה לטעון כי הוא הולך אחר דעת המיעוט.[38]

בקבלת עדות

יישום נוסף בו קיים ספק בקרב הפוסקים, נסוב אודות מקרה בו התגלתה סתירה בדברי שני עדים, אך היא סתירה קלושה מסוג כזה שרבים האנשים שטועים בה; לדוגמה, עד אחד אומר כי המקרה היה ביום א' בחודש ולעומתו השני אומר שהוא היה ביום ב' בחודש. דוגמה כזאת נידונה במשנה הראשונה של פרק חמישי במסכת סנהדרין במסגרת הלכות דרישה וחקירה, שם נפסק להלכה כי העדות כשרה, אך הכרעה זו מבוססת על רוב - רוב בני האדם שטועים לעיתים בימי החודש, ורק בגלל זה העדות כשרה, אך בדיני ממונות אין הולכין אחר הרוב.[39]

בממון של אסופי

בהלכה, אסופי הוא תינוק עזוב שאין לדעת האם נולד להורים יהודים או לא.[40] ההלכה קובעת כי ההכרעה באשר לדתו של התינוק מתקבלת על פי הלכת רוב, ובמקרה זה בודקים את דתם של רוב תושבי העיר בה הוא נמצא; במידה ורובם יהודים התינוק מוחזק כיהודי, ובמידה והם אינם יהודים הוא מוחזק כגוי.
קיימת מחלוקת ראשונים לגבי דינו של שור של יהודי שהזיק שור של תינוק שכזה; תוספות קובע להלכה כי אדם שמזיק את ממונו של "אסופי" כזה שהוכרע גורלו להיות יהודי, חייב לשלם כדין כל מזיק.[41] לעומתו כמה ראשונים אחרים כדוגמת רבי וידאל די טולוזא מחבר הספר "מגיד משנה",[42] רבי יעקב בן אשר (הטור) ורבי יוסף קארו מחבר ה"שלחן ערוך",[43] חלוקים על פסיקת התוספות, וסבורים שלהלכה אין לחייב אדם המזיק את ממונו של אסופי. כי כשם שבכל שור של יהודי שמזיק שור של גוי היהודי פטור, כך גם במקרה של אסופי לא ניתן להכריע את יהדותו על סמך רוב - לעניין חיוב ממון, שכן אין הולכים בממון אחר הרוב.[44]

האחרונים תמהים על שיטה זו של תוספות שכן העובדה כי חלה חובת תשלום על המזיק נובעת מהכרעה על סמך רוב - שהאסופי נמצא בעיר שרובה יהודים -, ואם כן כיצד ניתן לחייב ממון את המזיק, הרי בממון אין הולכין אחר הרוב?[45]

שני הסברים נאמרו אודות שיטת התוספות: הראשון על ידי הרב שמואל מפיורדא מחבר הספר "בית שמואל", לדבריו קיים הבדל מהותי בין הדוגמה בה טען שמואל כי אין הולכין בממון אחר הרוב לבין מקרה של הזקת ממונו של אסופי. שמואל שטען כי אין הולכין בממון אחר הרוב דיבר במקרה בו התבצעה זה מכבר עסקת-מכר של שור בין מוכר וקונה, וכעת הקונה תובע את כספו בחזרה בטענה כי מדובר בטעות. במקרה זה אין הולכין בממון אחר הרוב, והדין הוא שהמקח בעינו עומד שכן הקונה העביר את הכסף מרצונו לידי המוכר, ומוחזקותו של המוכר בממון טובה יותר בעקבות כך. לעומת זאת הזקת ממונות של אסופי היא תביעה ראשונית מצד האסופי כלפי המזיק, במקרה זה האסופי לא העביר כל סכום למזיק, ואין למזיק כל מוחזקות מיוחדת מעבר לעובדה שהממון בידו. במקרה כזה אכן הולכין בממון אחר הרוב, והמזיק חייב לשלם.[46]

הרב אריה לייב הלר מחבר הספר "שב שמעתתא" סבור כי חילוקו של הרב פייבוש הפכי להיגיון. לדעתו העובדה שהממון היה בתחילה בידי הקונה ולאחר מכן עבר למוכר מגביר את כוחו של הקונה, שכן הוא מוגדר כ"מרא קמא" - הבעלים הראשון. לפי היגיון זה במקרה אודותיו דיבר שמואל לקונה כוח חזק יותר, ובכל זאת ההלכה היא שלא הולכין אחר הרוב והכסף נשאר אצל המוכר, על אחת כמה במקרה של הזקת ממון-אסופי שאין להוציא את הממון מידי המזיק שכן הוא מוחזק בו מאז ומעולם. במקום שיטת הרב פייבוש, הרב הלר סבור כי את שיטת תוספות ניתן להסביר על פי דבריו במקום אחר,[47] בו הוא כתב כי עקרונית בממון אכן הולכין אחר הרוב, ורק במקרה של שור לחרישה או לשחיטה סבר שמואל כי אין הולכין אחר הרוב מאחר שמדובר ברוב חלש במיוחד.[48]

סיכום

הכלל "אין הולכין אחר הרוב" הותקף מכיוונים שונים; חלה אי-סבירות-לכאורה בין החומרה הזו שמאפיינת רק את דיני הממונות ביחס לנושאים אחרים בהלכה - חמורים יותר - בהם רוב כן עובד, בנוסף לכך, רב חלק על כלל זה והראשונים סייגו את דעתו. גם הפסקה יישומים הדנה באי-תחולתו של הכלל בהכרעה על פי רוב הדיינים, מכילה דעות שונות באשר להגדרתו של הכלל. לכל הגישות הללו השלכות עמוקות על הגדרתו הבסיסית של הכלל אין הולכין בממון אחר הרוב:
יש שייחדו את ה"רוב" בדיני ממונות כייחודי מסוגו ולא משקף את עוצמת כלי ה"רוב" בשאר ההלכה, וזאת מכיוון שמדובר בגזרת הכתוב ללא כל סיבה או שמדובר בתקנת חכמים (שתי הגישות האחרונות בפסקה הנמקות); לעומתם ישנם שהסבירו מדוע חזקת ממון ייחודית מסוגה: משום שמצורף יחד איתה הכלל המוציא מחברו עליו הראיה או משום שהיא "חזקה דהשתא" (שתי הגישות הראשונות בפסקה הנמקות).
לעומת נימוקים אלה עומדות ההסתייגויות שנבעו כתוצאה מהצורך להבהיר את שיטת רב. הראשונה הרחיבה את תחולתו של הכלל, וקבעה חלוקה סמנטית בין הדיונים ולפיה רב חולק רק במקרה מסוים; שיטה שנייה מחלקת בין טענת ברי וטענת שמא; והשלישית מחדשת כי קיים רוב חזק ולעומתו רוב חלש, רב שטען כי הולכים אחר הרוב בממונות דיבר רק במקרה מסוים בו הרוב היה חזק במיוחד.
כדי להסביר את העובדה כי בבית דין יש הכרעה על פי רוב גם בדיני ממונות, קבעה גישה אחת כי הרוב שאין הולכים אחריו בדיני ממונות הוא רוב חלש במיוחד (ההפך מהטענה הקודמת שנכתבה כדי לסייג את דעתו של רב) אבל עקרונית גם בממונות הולכים אחר הרוב; שיטה שנייה חילקה בין רוב אובייקטיבי (התקף בממונות) לבין רוב סובייקטיבי (שעליו נאמר כי אין הולכין אחריו); ושיטה שלישית הגדירה מחדש מהותית את הכרעת הרוב בבית דין. גישה חדשנית ופחות מקובלת, קבעה כי הכלל שאין הולכין בממון אחר הרוב נסוב רק אודות "רובא דליתא קמן", אך ב"רובא דאיתא קמן" הולכין אחר הרוב גם בדיני ממונות.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. "רוב" היא צורת הכרעה כללית התקפה בכל ענפי ההלכה האחרים, לעיתים אף בדיני נפשות; ראו: מסכת סנהדרין, דף ס"ט, א'.
  2. ראו בפיסקה הנמקות, באשר לכך שבזמן שמדובר ב"השארת" ממון בידי מי שמחזיק בו (ולא "להוציא" מחזקתו של מישהו) - גם בממון הולכים אחר הרוב.
  3. מסכת בבא בתרא, דף צ"ב, א'. ראו בפסקה שיטת "רב" שישנם כמה מקרים בהם שוררת הסכמה ביניהם.
  4. משנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות מכירה, פרק ט"ז, ב'; ארבעה טורים ושולחן ערוך, חלק חושן משפט, סימן רל"ב, פסקה כ"א.
  5. תוספות על מסכת סנהדרין, דף ג', ב', בפיסקה המתחילה במילים: דיני ממונות.
  6. הסבר זה מובא בתוספות על מסכת בבא קמא, בדף כ"ז, ב', בפסקה קמ"ל (ראשי תיבות: "קא משמע לן"; ובתרגום מילולי: "אז משמע לנו"). הסבר זה הוא בסיסי ומקובל, אך אינו היחידי וגם לא מוסכם; להרחבה אודות בסיס ההיגיון שמאחורי כלל זה ראו בפרק: הנמקות.
  7. סוגיה שמופיעה גם במסכת בבא קמא, דף מ"ו, ב'.
  8. למרות שנפוץ היה הבדל במחירי השוורים משני הסוגים הללו, על פיו ניתן לברר מה הייתה כוונת הקונה והמוכר בעסקה, בכל זאת, כך מוסבר בתלמוד, מדובר במקרה בו לא היה הבדל, או שמכל סיבה אחרת לא ניתן היה להוכיח מהמחיר מה הייתה הכוונה שעמדה בבסיס העסקה.
  9. אודות דעתו של רב יפורט בפסקה שיטת האמורא רב.
  10. בבלי בבא קמא, כז, א
  11. ארד דותן, "המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן", בתוך: גֻלת יג; שמואל אטלס, חידושי הראב"ד על מסכת בבא קמא, עמוד ט"ז, הערה ב'.
  12. מסכת קידושין, דף פ', א'.
  13. יש לשים לב כי חילוק חדשני זה עומד בסתירה לגישה השלישית בהבנת דעתו של האמורא רב המובאת בפסקה הקודמת, ולפיה הרוב במקרה של שור לשחיטה או לחרישה הוא דווקא רוב חזק.
  14. זוהי שיטת התוספות לפי הסברו של הרב יואל סירקיס בספרו בית חדש על ארבעה טורים, חלק חושן משפט, סימן רל"ב. על שיטה זו חולק הרב יהודה כהנא בספרו "קונטרס הספקות" (כלל ו', סימן א'), ומוכיח שהכלל נסוב על שני סוגי הרוב.
  15. הרב אריה לייב הלר בספרו שב שמעתתאארמית, בתרגום לעברית: "שבע שמועות"), שמעתא ד', פרק ו'.
  16. תרומת הדשן, סימן שמ"ט.
  17. בתרגום מילולי: "חזקה דהשתא" - "חזקה של עכשיו"; "חזקה דמעיקרא" - "חזקה שמִתְּחִילָה".
  18. הרב אריה לייב הלר בספרו 'שב שמעתתא, שמעתא ד', פרק כ"ד. הרחבה: תביעתו של הקונה להשיב לו את כספו מאחר שחלה טעות בעסקה, מבוססת על כך שבעבר - לפני ביצוע העסקה - הכסף היה שלו; דרישתו היא להשיב את המצב לקדמותו, ודרישה זו מתבססת על סטטוס שכבר אינו קיים. לכן גורסת דעה זו כי חזקת הממון גוברת על התביעה לבטל את העסקה, שכן חזקת הממון מגדירה סטטוס נוכחי ולא כזה שעבר.
  19. שב שמעתתא, שמעתא ד', פרקים ח'-ט'.
  20. גינת ורדים, כלל ל"ב. מדובר בדעה יחידית. ראו גם: הפקר בית דין הפקר.
  21. עיקרון יסודי זה משמש את הרב שקופ במקומות שונים בספריו, והוא מופיע לגבי נושא של הליכה אחר הרוב בממונות בספרו "שערי ישר", שער ג', פיסקה ג'.
  22. רבי דוד טביל ממינסק, נחלת דוד, על מסכת בבא קמא, דף כ"ד, ב'.
  23. שיטתו של רבנו תם מצוטטת בתוספות על מסכת בבא קמא, דף כ"ז, א', בפסקה "המניח - ואיכא".
  24. דעתו של הרב יהודה כהנא בספרו קונטרס הספקות, כלל ו', סעיף ט'.
  25. הרב בצלאל אשכנזי, שיטה מקובצת על מסכת בבא קמא, דף כ"ז.
  26. תוספות על מסכת בכורות, דף כ', א', בפסקה ורבי יהושע.
  27. ראו לעיל בפסקה הנמקות, בהסבר השני לשיטת ה"תוספות".
  28. זוהי שיטת התוספות לפי הסברו של הרב אריה לייב הלר בספרו שב שמעתתאארמית, בתרגום לעברית: "שבע שמועות"), שמעתא ד', פרק ו'.
  29. ראו ערך: משחק סכום אפס.
  30. דעתו של רבי יהונתן אייבשיץ בספרו אורים ותומים על השולחן ערוך, חלק חושן משפט, "קיצור תקפו כהן", אות קכ"ג.
  31. שערי ישר, שער ג', פרק ג'.
  32. לשם דוגמה: רוב הסיכויים הם כי אדם הגר במדינת ישראל שזהותו אינה ידועה לנו הוא יהודי, שכן רוב תושבי ישראל יהודים; כלומר, סביר כי הפרט הזה משתייך לרוב ולא למיעוט.
  33. לשם דוגמה: סביר כי אישה תלד בחודש התשיעי להריונה ולא לפני כן, כי מבחינה ביולוגית בחודש זה העובר גדל מספיק; כלומר, רוב המבוסס על היגיון בריא.
  34. מקור להבחנה זו מופיע כבר בסוגיות שונות בתלמוד, בין השאר במסכת חולין, דף י"א, א'.
  35. שיטתו של הרב בצלאל אשכנזי בספרו "שיטה מקובצת" על מסכת בבא בתרא, דף כ"ב.
  36. בספרו תרומת הדשן, סימן שי"ד.
  37. הלר בספרו "שב שמעתתא", שמעתא ד', פרק ו'; כהנא בספרו "קונטרס הספקות", כלל ו', סעיפים ג' - ד'.
  38. שו"ת חתם סופר, חלק חושן משפט, סימן צ"ה; קונטרס הספקות, פרק ו', ו'. וראו: טענת קים לי.
  39. "קונטרס הספקות", כלל ו'.
  40. ראו גם עשרת היוחסין#קבוצה שנייה (הפסולים מלבוא בקהל).
  41. תוספות במסכת יומא, דף פ"ה, א', בפסקה לא צריכא.
  42. בספרו מגיד משנה על משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ו, פיסקה כ"ו.
  43. בספרי ההלכה שלהם ארבעה טורים ושלחן ערוך, סימן ד', סעיף ל"ד.
  44. התלמוד במסכת בבא קמא (דף ל"ח, ב') מבהיר כי הפטור שהוענק לשור ישראל שהזיק שור של גוי הוא מקומי בלבד, אך בכל שאר סוגי הנזיקין היהודי חייב כגוי.
  45. קושיה זו מקשים הרב שמואל מפיורדא בספרו בית שמואל על שולחן ערוך חלק אבן העזר, סימן ד', סעיף נ"ו; והרב אריה לייב הלר בספרו שב שמעתתא, שמעתא ד', פרק ו'.
  46. בית שמואל, שם.
  47. מסכת סנהדרין, דף ג', ב', בפסקה דיני ממונות.
  48. שב שמעתתא, שם. הסברו של הרב הלר מופיע בפסקה הנמקות כאפשרות שנייה בהסבר דברי התוספות.


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg

מודעה רבה: המכלול נועד לעיון בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית כלל.