רוב (הלכה)

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רוב הוא מושג המשפיע על נידונים הלכתיים, הגדרתו הכללית היא, שיש להתחשב בצד בעל הכמות הגדולה יותר מבעל הכמות הקטנה. למשל כאשר נחלקים דיינים ביניהם, פוסקים כמו הדעה שיש יותר דיינים שמסכימים לה. או כאשר יש ספק על דבר מניין בא, אנו תולים שבא מאותו מקום שיש שם יותר. לפעמים הרוב לא מספיק כדי לקבוע את הדין וצריך תנאים נוספים, [1] ולפעמים הרוב לא מועיל כלל. [2]

מקור הדין

מקור לדין זה מובא בפרשת משפטים: "לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כ"ג, ב). לפי פסוק זה יש להטות את הדין אחרי דעת הרוב, למעט מקרים בהם הרוב מוביל "לרעות".[3]. מפסוק זה למדו גם שכאשר רוב הדיינים סבורים לחייב את הנידון מחייבים אותו ובלבד שיהיו לפחות שני מחייבים יותר מהמזכים בדיני נפשות.

בתוספתא מובאים כמה סיפורים בנושא זה, שבהם רבי עקיבא קובע הלכה באמצעות מעשה על פי דבריו של רבן גמליאל:

מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין ביריחו, הביאו לפניהם כותבות (תמרים מיובשים) ואכלום. ונתן רבן גמליאל רשות לברך (ברכה אחרונה), קפץ רבי עקיבא וברך ברכה אחת מעין שלש. אמר לו רבן גמליאל: עקיבה מה לך אתה מכניס ראשך בין המחלוקת? אמר לו: למדתנו רבינו 'אחרי רבים להטות', אף על פי שאתה אומר כך וחביריך אומרים כך, הלכה כדברי המרובין.

תוספתא ברכות ד,יב:

סיפור דומה לגבי זקיפת מנורה שנפלה בליל יום טוב מובא בתוספתא[4].

סוגי רוב

רובא דאיתא קמן (= רוב שישנו לפנינו) הוא כשיש לנו מציאות מסופקת, וגורם הספק, כלומר הרוב והמיעוט, הוא לפנינו. לדוגמה, אם יש לפנינו עשר חנויות, תשע מוכרות בשר כשר ואחת מוכרת בשר טרף, ונמצא לידם חתיכת בשר. במקרה זה, כיוון שאנו פוסקים על פי הרוב, נכשיר את הבשר, וכן במקרה ההפוך.

רובא דליתא קמן (= רוב שאינו לפנינו) הוא רוב של מציאות או הרגל בעולם (דומה קצת לחזקה. כגון, רוב נשים מתעברות ויולדות, כלומר רוב הנשים שמתעברות גם יולדות לבסוף. רוב שוורים לחרישה, כלומר רוב קוני השוורים קונים אותם בשביל לחרוש איתם ולא בשביל לשחוט אותם. רוב מצוין אצל שחיטה- מומחים, כלומר רוב אלה ששוחטים הם שוחטים מומחים. לרוב כזה, יש גם כוח של חזקה, וכאשר מתעורר ספק, גם במצב שאין יותר רוב, ניתן להעמיד את המצב על חזקתו[5].

בקרב האחרונים הגישות חלוקות באשר ליחס בין שני סוגי הרוב. מרביתם סבורים כי רובא דאיתא קמן חזק יותר מרובא דליתא קמן, אך ר' שמעון שקופ סבור כי רובא דליתא קמן חזק יותר[6].

המקור לכך שניתן להסיק מסקנות על פי הרוב, [ברובא דליתא קמן] הוא מהפסוק "מכה אביו ואמו מות יומת", האומר שהמכה את אחד מהוריו חייב מיתה, וזאת למרות שהעובדה שאביו של המכה הוא אכן אביו הביולוגי נתונה בספק, שכן אין שום עדות על כך, ומכאן ניתן ללמוד שמכיוון שלרוב מי שידוע כאביו של האדם הוא אכן אביו הביולוגי, ניתן להסיק כי הוא אכן אביו. כלל זה נקרא רוב בעילות אחר הבעל. הגמרא מקשה: אולי ייתכן שחיוב המיתה על מכה אביו ואמו הוא אכן רק כאשר אביו ואמו של המכה היו אסורים יחד בבית הסוהר, וידוע כי לא התייחדו עם אדם נוסף. על כך משיבה הגמרא כי לא ניתן לסמוך בנושא זה על הסוהרים והכללים הרגילים האומרים כי הם אכן היו אסורים יחד ולא נכנס אדם נוסף לשם גם אם לפי חוקי בית הסוהר הדבר היה אסור, שכן בנושא עריות אין לשום אדם נאמנות[7].

רוב דיינים

במקרה שיש מחלוקת בין דיינים, בבית דין או בסנהדרין, הדין נפסק כמו הקבוצה המרובה כגון אם בית דין של שלושה דיינים שניים סוברים שהנידון חייב ואחד סובר שהוא פטור מחייבים אותו. וכן בסנהדרין בדיני נפשות שצריכים עשרים ושלושה דיינים, אם 13 מחייבים ו-10 מזכים אז מחייבים אותו[8].
בדומה לזה מתקיים הכלל יחיד ורבים הלכה כרבים גם כשהמחלוקת אינה בבית דין אלא בין מורי הוראות בדבר אם אסור או מותר, או איך לעשות אותו.

רוב חנויות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הלך אחר הרוב

תשע חנויות כולן מוכרין בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ספיקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב

פסחים ט ב

ברייתא זו מובאת בכמה מקומות בתלמוד [9]. ומשמעותה שבמקום שיש ספק מאיזה מקום היגיע הדבר שאנחנו דנים עליו יש להניח שהיגיע מהרוב. זה מקור הביטוי "הלך אחר הרוב" מקובל גם בלשון התלמוד "כל דפריש מרובא פריש" (כל הפורש- מהרוב פורש). כלל זה אינו תקף כשהדבר שמסתפקים עליו נמצא במקום קביעותו מה שמוכר בלשון "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי".

רובא דליתא קמן

ביטול ברוב

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ביטול ברוב

ביטול הוא מקרה שהמיעוט מעורב ברוב ובנוסף לשאלה האם דבר מסויים בא מהרוב או מהמיעוט, יש כאן התייחסות לכל התערובת שחלקה אסור וחלקה מותר. במקרה זה אומרים שהמיעוט בטל ברוב ונחשב כאילו אינו קיים. דבר זה גורם גם שלא יתקיים על הדבר המסופק הכלל של "כל קבוע כמחצה על מחצה". בנוסף יש דעות שהמיעוט במקרה זה נהפך להיות דינו כמו הרוב.

תערובת שנמצא בה איסור והיתר, או שני מאכלי היתר שאסורים בתערובת (כמו בשר וחלב), גם בתערובת זו אנו נפסוק על פי הרוב, כלומר המיעוט שהתערבב עם הרוב יתבטל ודין התערובת יהיה כדין הרוב.

מן התורה כל דבר בטל בכל רוב שהוא, אפילו אחד בשניים. אך מדרבנן יש כמה חילוקים: א. בתערובת לחה קבעו חכמים שהביטול הוא אחד בשישים, כלומר צריך שיהיה פי שישים כנגד המיעוט כדי שהוא יתבטל. ב. בדבר שיש לו מתירין, כלומר בדבר שיש אפשרות להתיר אותו מאוחר יותר, האיסור לא בטל כלל. ג. בחמץ החמירו חכמים ביותר, שאפילו באלף אינו בטל.ד. "בריה" כלומר איסור שהוא שלם כמו נמלה שלמה וכדומה אפילו באלף לא בטלה.ה. "דבר שבמנין" ו"חתיכה הראויה להתכבד" כלומר דבר שרגילים למכור אותו ביחידות וכן חתיכה חשובה שדרך להגישה בפני אדם חשוב כגון מנת עוף שלימה, אפילו באלף לא בטלים.

תוקף

בוודאותו של הרוב נחלקו האם יחסינו אליו הוא כבירור, כלומר ודאי לי שהחתיכה של הבשר היא כשרה כי רוב החנויות כשרות. או שהוא הנהגה, כלומר כך אנו נוהגים כי התורה לא אסרה חתיכה הקיימת בצורה כזו, אבל אין אנו מתייחסים כאילו שזו המציאות האמיתית. אך בכל אופן אפילו אם הרוב הוא בירור יש דברים שיותר מבררים את המציאות ממנו, כמו עדים, כך שאם יש עדים שמעידים נגד הרוב, אנו נפסוק כדברי העדים ולא כדברי הרוב. אך במציאות של רוב נגד קרוב אנו פוסקים דווקא כמו הרוב[10].

מחצה

לעתים, ניתן להחשיב גם מחצה כרוב. כך למשל נחלקו חכמי הגמרא במסכת חולין בדין שחיטת שני הסימנים בבעל חי שהם קנה ווושט או סימן אחד בעוף, שההלכה היא שיש לשחוט את רוב ה"סימן", האם די במחצית או לא. באופן דומה נחלקו חכמי המשנה בכלי חרס שנטמא ונחצה, האם נחשב הכלי לשלם מכיוון שמחציתו קיים או לא.

ישנם האומרים, שגם שיטתו של רבי שמעון בן אלעזר בשם רבי מאיר, שעם ישראל צריך להביא קרבן חטאת הקהל במקרה שמחצית משבטי העם חטאו, קשורה לדין זה.

הכרעת רוב בדיינים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכרעת רוב בדיינים

הכרעת הדין על פי רוב הדיינים היא אחת מתרי"ג מצוות במשפט העברי הקובעת כי במחלוקת בין דיינים מוכרע הדין על פי דעת הרוב.

מקור הדין הוא בפסוק: "לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כ"ג, ב). הרמב"ם במשנה תורה[11] כותב "בית דין שנחלקו, מקצתן אומרין 'זכאי' ומקצתן אומרין 'חייב' - הולכין אחר הרוב. וזו מצוות עשה שלתורה שנאמר 'אחרי רבים להטות'".

הכרעת רוב בדיינים ועקרון הרוב בהלכה

מדברי הפסוק "אחרי רבים להטות" למדו חז"ל את העקרון הכללי של רוב בהלכה, שמהווה מקור להיזדקקות לרוב בהכרעת ספקות מסוגים שונים - לא רק בהכרעה בין דיינים. הכרעה על פי רוב הדיינים היא איפוא היישום הראשי והדוגמה המרכזית לעקרון הכללי של רוב בהלכה.

קבוע

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כל קבוע כמחצה על מחצה דמי

כל קבוע כמחצה על מחצה דמי הוא כלל האמור במסכת כתובות, דף ט"ו, עמוד א', האומר כי כאשר הרוב מכריע ומבטל דבר שהוא קבוע ומקומו ידוע ומיוחד לו, אין הולכים אחר הרוב.

ראו גם

קישורים חיצוניים

מודעה רבה: המכלול נועד לעיון בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית כלל.

הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין
  1. למשל בדיני נפשות צריכים רוב של שני דיינים לפחות כדי לחייב
  2. כגון כשיש עדים שמעידים להיפך ממנו
  3. מקור זה מצוטט במסכת חולין, דף י"א, א'.
  4. ביצה ב, ח.
  5. הרשב"א בחולין י"ב ע"א.
  6. לטענתו קיימות לעמדתו הוכחות מדברי הרמב"ם. ראו בספרו שערי ישר, שער ו'.
  7. מסכת חולין, דף י"א, עמוד ב'.
  8. בדיני נפשות יש תנאי נוסף שהרוב צריך להיות גדול מהמיעוט לפחות בשניים כדי לחייב.
  9. כתובות טו א,חולין צה א, נידה יח א
  10. בבא בתרא כג ע"ב
  11. ספר שופטים, הלכות סנהדרין, פרק ח' הלכה א'
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0