אה"מ האו (1940)
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות |
_passing_Suez_Canal_1944.jpg) | |
| אה"מ האו בתעלת סואץ בדרכה לאוקיינוס השקט, יולי 1944 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי | הצי המלכותי הבריטי |
| דגל הצי |
 |
| סדרה | קינג ג'ורג' החמישי |
| ציוני דרך עיקריים | |
| הוזמנה | 28 באפריל 1937 |
| תחילת הבנייה | 1 ביוני 1937 |
| הושקה | 9 באפריל 1940 |
| תקופת הפעילות | 29 באוגוסט 1942 – 1950 (כ־7 שנים) |
| אחריתה | נגרטה בשנת 1958 |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | תפוסה סטנדרטית: 39,780 טון, מקסימלית: 45,220 טון |
| אורך | 227.1 מטר |
| רוחב | 31.4 מטר |
| שוקע | 10.5 מטר |
| מהירות | 28.3 קשרים |
| גודל הצוות | 1,556 איש |
| טווח שיוט | 10,000 ק"מ במהירות 18 קשר |
| הנעה | 8 דוודים המזינים 4 טורבינות בהספק 125,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 4 מדחפים בעלי שלושה להבים וקוטר 4.42 מטר |
| שריון | שריון עיקרי – 374 מ"מ, שריון תחתון – 137 מ"מ, שריון סיפון – עד 136 מ"מ, צריחי תותחים – 324 מ"מ |
| חימוש | 10 תותחים 14 אינץ' (356 מ"מ), קליבר 45, 16 תותחים 5.25 אינץ' (133 מ"מ), 64 תותחים נ"מ 2 ליטראות (1.5 אינץ', 40 מ"מ) |
| מטוסים | ארבעה מטוסי סיור אמפיביים סופרמרין וולרוס |
אה"מ האו הייתה אוניית מערכה של הצי המלכותי הבריטי, האחרונה מסדרת קינג ג'ורג' החמישי של הצי המלכותי. היא נבנתה על ידי חברת פיירפילד לבניית והנדסת ספינות, היא הונחה ב-1 ביוני 1937 והושקה ב-9 באפריל 1940. במקור היא הייתה אמורה להיקרא ביטי אבל שמה שונה להאו, על שם האדמירל ריצ'רד האו.
האו הושלמה ב-29 באוגוסט 1942 לאחר הארכת זמן הבנייה שלה, מכיוון שהאספקה הופנתה לעבודות בעדיפות גבוהה יותר כמו בנייה ותיקון של ספינות סוחר ואוניות ליווי. כמו האחות שלה, אה"מ אנסון, האו בילתה את רוב הקריירה שלה באזור הארקטי במתן כיסוי לשיירות לרוסיה.
בשנת 1943, האו השתתף במבצע האסקי והפגיזה את בסיס הצי טרפאני ופאביניאנה לתמיכה בנחיתות בעלות הברית. יחד עם קינג ג'ורג' החמישי, ליוותה האו שתי אוניות מערכה איטלקיות שנכנעו לאלכסנדריה. האו נשלחה גם לאוקיינוס השקט וצורפה לצי האוקיינוס השקט הבריטי (כוח משימה 113), שם סיפקה הפגזות ימיות עבור נחיתות בעלות הברית באוקינאווה ב-1 באפריל 1945.
לאחר המלחמה, בילתה האו ארבע שנים כאוניית הדגל של שייטת האימונים בפורטלנד, לפני שהיא שובצה למילואים ב-1950. אוניית המערכה הוצאה משירות ב-1957, נמכרה לגרוטאות ב-1958 ופורקה עד 1961.
בנייה
לאחר מלחמת העולם הראשונה, הסכם הצי של וושינגטון נערך ב-1922 במטרה לעצור מרוץ חימוש שהתפתח בין בריטניה, יפן, צרפת, איטליה וארצות הברית. הסכם זה הגביל את מספר האוניות שכל אומה הורשתה לבנות והגביל את ההדחק של כל אוניות הראשה ב-35,000 טון ארוך. הגבלות אלו הורחבו ב-1930 באמצעות הסכם הצי של לונדון, אולם ב-1935 יפן ואיטליה לא הסכימו להסכם הצי השני של לונדון להמשך הפיקוח על החימוש.
בדאגה ממחסור באוניות מערכה מודרניות בצי שלהם, האדמירליות הורתה אפוא על בניית סדרת אוניות מערכה חדשה: קינג ג'ורג' החמישי. בשל הוראות האמנה הימית של וושינגטון ואמנת לונדון, ששניהם עדיין היו בתוקף כאשר תוכננו אוניות הסדרה, החימוש העיקרי של הסדרה הוגבל לתותחי 14 אינץ' (356 מ"מ). הן היו אוניות המערכה היחידות שנבנו באותה תקופה כדי לדבוק באמנה ולמרות שעד מהרה התברר לבריטים ששאר החותמים על האמנה מתעלמים מהדרישות שלו, היה מאוחר מדי לשנות את תכנון הסדרה לפני שהם הונחו בשנת 1937.
השדרית של האו, האונייה האחרונה מסדרת קינג ג'ורג' החמישי, הונחה ב-1 ביוני 1937 במספנת פיירפילד בגובן. במקור היא הייתה אמורה להיקרא אה"מ ביטי, על שם אדמירל דייוויד ביטי, מפקד צי סיירות המערכה הבריטיות בקרב יוטלנד, אך השם שונה לאה"מ האו, על שם אדמירל ריצ'רד האו. האו הושקה ב-9 באפריל 1940 ונכנסה לשירות ב-20 באוגוסט 1942. היא נשאה חימוש נ"מ וציוד מכ"ם משופרים כתוצאה מלקחים שנלמדו כבר במלחמת העולם השנייה.
תכנון
ההדחק של האו היה 39,780 טון בתפוסה סטנדרטית ו-45,220 טון במעמס מלא. האונייה הייתה באורך כולל של 745 רגל (227.1 מטר), רוחב 103 רגל (31.4 מטר) ושוקע של 29 רגל 6 אינץ' (9.0 מטר). הגובה המטצנטרי המתוכנן שלה היה 6 רגל 1 אינץ' (1.85 מטר) בתפוסה סטנדרטית ו-8 רגל 1 אינץ' (2.46 מטר) במעמס מלא.
היא הונעה על ידי טורבינות קיטור של פארסונס, שהניעו ארבעה צירי מדחף. קיטור סופק על ידי שמונה דודי אדמירליות אשר בדרך כלל סיפקו 100,000 כוחות סוס (75,000 קילוואט), אך יכלו לספק 110,000 כוחות סוס (82,000 קילוואט) במעמס חירום. זה העניק להאו מהירות מרבית של 27.62 קשרים (51.15 קמ"ש). האונייה נשאה 4,300 טון מזוט והיה לה טווח של 2,600 מיילים ימיים (4,800 ק"מ) במהירות של 27 קשרים (50 קמ"ש). היא גם נשאה 183 טון של סולר, 300 טון של מי הזנה רזרביים ו-400 טון של מים מתוקים.
חימוש
האו הרכיבה 10 תותחי BL 14 אינץ' (356 מ"מ) Mk VII. תותחי ה-14 אינץ' הותקנו בצריח כפול אחד של Mark II קדימה ושני צריחים מרובעים של Mark III, אחד מקדימה ואחד מאחורה. ניתן היה להגביה את התותחים ל-40 מעלות ולהנמיך את התותחים ל-3 מעלות. קשתות הסיבוב היו: צריח "A", 286 מעלות; צריח "B", 270 מעלות וצריח "Y", 270 מעלות. הסיבוב וההגבהה נעשו על ידי הנעה הידראולית, בקצבים של 2 ו-8 מעלות לשנייה, בהתאמה. משקל תותח מלא שקל 15,950 פאונד (7,230 ק"ג), וניתן היה לירות מטח כל 40 שניות. החימוש המשני כלל 16 תותחי QF 5.25 אינץ' (133 מ"מ) Mk I אשר הורכבו בשמונה צריחים תאומים, במשקל 81 טון כל אחד. הטווח המרבי של תותחי Mk I היה 24,070 יארד (22,009.6 מטר) בגובה של 45 מעלות, התקרה נגד מטוסים הייתה 49,000 רגל (14,935.2 מטר). ניתן היה להגביה את התותחים ל-70 מעלות ולהנמיך אותם ל-5 מעלות. קצב האש הרגיל היה 10 עד 12 פגזים לדקה, אך בפועל, התותחים יכלו לירות רק 7 עד 8 פגזים בדקה. עם כניסתה לשירות, יחד עם הסוללות הראשיות והמשניות שלה, נשאה האו 48 תותחי QF 2 פאונד (1.575 אינץ', 40 מ"מ) Mk.VIII "פום-פום" נגד מטוסים בשישה צריחים מתומנים. לאלה נוספו 18 תותחי אורליקון 20 מ"מ (0.8 אינץ') קלים נ"מ בצריחים בודדים.
צי הבית
האו הצטרפה לצי הבית ב-30 באוגוסט 1942, מאחר שזמן הבנייה שלה הוארך, עקב דרישות דחופות יותר של התעשייה. כמו אוניית האחות שלה אנסון, היא בילתה את השנים הראשונות של קריירת הלחימה שלה במימי הקוטב הצפוני, וחיפתה על שיירות לרוסיה. ב-31 בדצמבר 1942, האו ואוניית האחות שלה קינג ג'ורג' החמישי סיפקו חיפוי מרוחק לשיירה RA 51, שהגיעה בשלום ללוך איו ב-9 בינואר 1943. האו וקינג ג'ורג' החמישי גם סיפקו חיפוי מרוחק לשיירה RA 53 ב-1 במרץ 1943 ועזרו בהצלת אנשי צוות של אוניות סוחר שספינותיהם הוטבעו. ב-1943 הועברה האו לגיברלטר עם קינג ג'ורג' החמישי כדי להשתתף במבצע האסקי, פלישת בעלות הברית לסיציליה; אוניות המערכה האמריקאיות אלבמה ודקוטה הדרומית החליפו אותן בשורות צי הבית. שתי האוניות הבריטיות הפגיזו את בסיס הצי בטרפאני ופאביניאנה במהלך 11–12 ביולי. מבסיסן באלג'יר, האוניות גם חיפו במהלך מבצע מפולת שלגים - נחיתות בעלות הברית בסלרנו - שיצא לדרך ב-7 בספטמבר. ב-14 בספטמבר ליוו האו וקינג ג'ורג' החמישי את אוניות המערכה האיטלקיות שנכנעו ויטוריו ונטו ואיטליה לאלכסנדריה.
עד סוף אוקטובר 1943, האו וקינג ג'ורג' החמישי חזרו לבריטניה. בסוף השנה, האו עברה שיפוץ ארוך בדבונפורט, שם בוצעו מספר שינויים. חימוש הנ"מ שלה הוגבר, בוצעו שינויים במכ"ם שלה ושופרה אטימותה למים בירכתיים. הושגו שינויים במגורי הקצינים ובמגורי הצוות לצורך פעולות באקלים טרופי; אלה כללו שינויים בבידוד ושימוש נרחב בציוד מיזוג אוויר.
פעולות באוקיינוס השקט
_at_Auckland_1945.jpg)
ב-8 באוגוסט 1944, האו הגיעה לטרינקומלי בציילון כדי להצטרף לצי המזרחי. היא הייתה אוניית המערכה הבריטית המודרנית הראשונה שהוצבה במים המזרחיים מאז אובדנו של פרינס אוף ויילס בדצמבר 1941. האו הוכנסה לפעולה במהירות, וסיפקה חיפוי לפעולות אוויריות מבוססות נושאות מטוסים נגד מטרות בסומטרה. בדצמבר היא עברה לסידני, משם הפליגה לאוקלנד, ניו זילנד, כדי להציג את הדגל. בפברואר 1945 הפליגו האו וקינג ג'ורג' החמישי מסידני כדי להתחיל בפעילות ברצינות בזירת האוקיינוס השקט; יחד עם ארבע נושאות מטוסים, חמש סיירות וחמש עשרה משחתות, הם היוו את כוח משימה 113.
הפעולה הגדולה הראשונה של כוח המשימה 113 (שהוגדר כעת מחדש TF.57) הייתה מבצע קרחון - תמיכה מהחוף בנחיתות האמריקאיות באוקינאווה - שיצא לדרך ב-1 באפריל 1945. הכוח היה נתון להתקפות קמיקזה יפניות ספורדיות, אך שתי האוניות יצאו ללא פגע מפעולות אלו. סוללות הנ"מ של האו גם הצליחו להפיל מטוס קמיקזה תוקף. התפקידים העיקריים של שתי האוניות היו הגנה אווירית והפגזות יבשתיות, כשהמטרה השנייה בוצעה בצורה מדויקת מאוד, במיוחד על ידי האו נגד מתקנים נגד מטוסים באי מיאקו, באמצע הדרך בין אוקינאווה לפורמוסה.
לאחר המלחמה
בשבוע הראשון של יוני 1945, האו חזרה לסידני, וכמעט מיד הוחלט לשלוח אותה לשיפוץ בדרבן. כאן היא שהתה בשארית המלחמה. היא הועברה חזרה לפורטסמות' בינואר 1946. ב-1951 הוכנסה האו לעתודה ונגררה לדבונפורט. ב-1957 הוחלט על גריטתה, וב-27 במאי 1958, האו נגררה ל-Inverkeithing כדי להתפרק על ידי ת'וס. וורד. הצי המלכותי הציג את פעמון הספינה לקתדרלת סנט ג'יילס באדינבורו. בשנת 2012 דווח כי ייתכן שחלקים מאחד מצריחי התותחים עדיין קיימים, לאחר שנעשה בהם שימוש חוזר כפטיפון במעבדה הגרעינית של דונריי.
קישורים חיצוניים
