איזאק דויטשר
 | |
| לידה |
3 באפריל 1907 כשאנוב, גליציה |
|---|---|
| פטירה |
19 באוגוסט 1967 (בגיל 60) רומא, איטליה |
| לאום | יהודי פולני |
| נושאי כתיבה | היסטוריה, ביוגרפיות |
| יצירות בולטות | מחקריו על היסטוריה סובייטית; ביוגרפיות של לאון טרוצקי ושל יוסיף סטלין |
איזאק דויטשר (Isaac Deutscher, 3 באפריל 1907, כשאנוב, גליציה - 19 באוגוסט 1967, רומא) היה סופר יהודי מרקסיסטי והיסטוריון של הקומוניזם.
חייו
איזאק דויטשר גדל בבית יהודי שומר מצוות. הוא למד בחדר ואף התעניין בציונות. בערך בגיל בר-המצווה הוא איבד את האמונה בה'. בגיל 16 הוא התחיל לפרסם שירים ביידיש ובפולנית ותרגם מעברית, מלטינית, מגרמנית ומיידיש לפולנית. בשנת 1926 הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית של פולין, שבזמן שלטונו של יוזף פילסודסקי הייתה מחוץ לחוק. בשנת 1932 הוא גורש משורות המפלגה, כי הוא "הגזים בסכנת הנאצים" ו"הפיץ פאניקה בקרב הקומוניסטים".
בשנת 1936 הוא הפיץ חוברת על משפטי מוסקבה וחשף את השיטה מאחורי המשפט. הוא הצליח לעזוב את פולין באפריל 1939 בתור כתב של עיתון פולני ללונדון. הוריו ושני אחים נרצחו על ידי הנאצים. בשנת 1947 הוא התחתן עם העיתונאית תמרה פרימר והחל לכתוב מחקרים היסטוריים רחבים. הביוגרפיה שלו על סטלין תורגמה ל-12 שפות.
תורתו
יחסו ליהדות ולציונות
דויטשר בתחילה התנגד לציונות כמו גם ליידישיזם, מתוך גישתו המרקסיסטית השוללת את הלאומנות. הוא הגדיר את עצמו כהומניסט יהודי כאתאיסט וכאזרח העולם, וטבע את המונח "non-Jewish Jew" (תרגום חופשי: יהודי שאינו שותף ליהדות) עבור אנשים מסוגו. הוא החשיב את אלישע בן אבויה כמודל לחיקוי.
אחרי השואה הוא שינה את דעתו וקבע שהקמת מדינה יהודית היא חובה היסטורית. אבל ברבות השנים הוא נהיה למבקר של המדינה שקמה ושל יחסה לפלסטינים וחשב שהניצחון ב-1967 יביא אסון לישראל.
דויטשר סיכם את הסכסוך בין ישראל לפלסטינים כך: ”"איש קופץ מבניין בוער, ונופל על איש אחר. משפחתו של האיש הראשון נספתה בשריפה, ידיו ורגליו של האיש השני נשברו. לאיש הראשון לא הייתה ברירה, אבל עבור האיש עם הגפיים השבורות הוא המקור לצרותיו. אם השניים ינתבו את המצב בצורה רציונלית הם לא יהפכו לאויבים. האיש שניצל מהשריפה יוכל לעזור ולתמוך בשני בסבלותיו, והשני יוכל להסיק שהוא קורבן של נסיבות שלאיש מהם לא הייתה עליהן שליטה. אבל צפו וראו מה קורה כשהשניים לא נוהגים ברציונליות, הפצוע נשבע לנקום באיש שנפל עליו ותולה בו את כל האשמה. והוא מצידו מאימת הנקמה: עולב בו, בועט בו, והולם בו בכל אשר יפגשו. והאיש כשהוא נבעט חוזר ומחזק את שבועת הנקמה שלו, ושוב נענש ושוב מוכה. העוינות, כה מקרית בתחילה, מקשה, מרעילה את לבם ומוחם, והופכת למהות המעצבת של כל קיומם וחייהם."”
ספרו בעברית
- סטאלין ביוגרפיה פוליטית. הוצאת כתובים, 1951.
