יידישיזם
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: דרושה מכלולזציה יסודית ובחינה של חלוקה לפסקאות.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: דרושה מכלולזציה יסודית ובחינה של חלוקה לפסקאות. |
ערך זה עוסק באידאולוגיה. אם התכוונתם לביטויים שמקורם ביידיש, ראו 
יידישיזם הוא אידאולוגיה הגורסת קידום וטיפוח של השפה היידית ותרבותה. הוא צמח בתחילה כדרישה להכיר בניב היהודי-גרמני כשפה בפני עצמה, והתפתח עם יצירת ספרות, תיאטרון ושאר פעילות ביידיש. בגילוייה המתקדמים יותר היה לתנועה גם ממד פוליטי של תביעה לאוטונומיה ואף לאומיות מלאה. היידישיזם קם ופרח בקרב יהדות מזרח אירופה ותפוצתה משלהי המאה ה-19 ועד מחצית המאה ה-20: השמדת מיליונים מדוברי השפה בשואה וטמיעה לשונית של היתר דלדלו מאד את שורות הדוגלים בו.
הגדרות
המונח 'יידישיזם' מעולם לא תיאר אידאולוגיה סדורה וחד-משמעית, אלא כיסה על כמה מגמות, שלעיתים אף היו מנוגדות בתחומים מסוימים: ”יידישיזם”, כתבה טטיאנה סולדט-יפה, ”בפשטות, הוא שדה הפעילות לקידום ותמיכה ביידיש, מיזם להשגת לגיטימציה עבורה... למעשה, זהו שם כולל למספר זרמים של אידאולוגיה לשונית.” המשותף לכולם היה הדרישה להכיר ביידיש, להעניק לה מעמד רשמי, לשמר ולפתח אותה וליצור בה תרבות. למעט זאת, קוטבו מצדדי היידישיזם בין עמדות בכל נושא. היו שהדגישו את הצורך להאחיד ולתקנן את השפה ולטהר אותה מיסודות זרים; אחרים פעלו להפכה למוכרת בפני עצמה במחקר האקדמי. רבים נאבקו בניסיון לכפות על יהודי מזרח אירופה טמיעה לשונית בסביבתם באמצעות דרישה לאפשר להם להצהיר על היידיש כשפתם המדוברת במפקדי אוכלוסין, וכך לתת לה מעמד רשמי. שאפתניים יותר רצו להפוך אותה לבסיס או מרכיב באוטונומיה יהודית במרחב, תרבותית ולעיתים פוליטית. אחרים הסתפקו ביחס אינסטרומנטלי יותר לשפה, כאמצעי היחיד לפנות אל הציבור בשפה המובנת לו. כולם החשיבו את הלשון, אך רק מעטים יחסית ראו אותה כיסוד הבלעדי שניתן להשתית עליו זהות יהודית מודרנית, תחליף לזו המסורתית שהלכה והתפוררה ושמתוך שברה קמו הן היידישיזם והן כל האידאולוגיות שהתחרו בו. בסופו של דבר, השפעתו העיקרית הייתה יותר סמויה מאשר מפורשת: היידישיזם התגלם בהענקת תנופה ויוקרה למתקנני השפה והמילונאים, הבלשנים והמדקדקים, ובעיקר הפעילים התרבותיים שיצרו עיתונות, ספרות, שירה, תיאטרון וקולנוע ביידיש, כמו גם אנשי החינוך שהקימו אלפי בתי-ספר שהורו בה והאתנוגרפים שחקרו את הפולקלור המסורתי שלה – כל זאת בתקופת הפריחה בין שלהי המאה ה-19 למלחמת העולם השנייה.[1]
”אף שהפירות שצמחו מתוכו התקבלו בחום, העקרון עצמו נדחה בידי הרוב המכריע”, כתב עמנואל גולדסמית. אך חלק מהיידישיסטים לא היו מסורים בלעדית אף לשפה עצמה: י"ל פרץ, לדוגמה, דגל בדו-לשוניות עם העברית, שלמען תחייתה פעל גם כן. מנהיגים בולטים אחרים תמכו אפילו בתלת-לשוניות עם שפת המדינה, כמו רוסית או פולנית.
פיצול אחר היה בין פופוליסטים-רומנטיקנים כמו פרץ, שהאדירו את העם הפשוט (בכפיפה אחת עם רצון לתקנו ולשפר את דרכיו) ושאפו לשמר במידה רבה את ההווייה ואת ההתייחסות החיובית למורשת, לאגף הרדיקלי שאת דרכו התווה חיים ז'יטלובסקי. הלה ביקש להפוך את השפה לבדה לבסיס לתרבות חדשה, שתנתק את יהודי מזרח אירופה ממנהגיהם המיושנים וזהותם הבדלנית הכבולים לדת ותהפכם לאומה מודרנית לכל דבר. יחסי הכוחות בין המחנות השתקפו בוועידת צ'רנוביץ ב-1908, כשהרוב דחה הצעה להעניק ליידיש את מעמד "'הלשון הלאומית" אלא ביכר לראותה כ"לשון לאומית", בלי לדחות את העברית.[2]
היידישיזם כשלעצמו, כפי שציינו יהושע פישמן וגולדסמית, מעולם לא הפך לתנועת המונים. אף כי השפעתו עליהן הייתה חשובה, הוא שימש לרוב כלי בידי כוחות אחרים בציבור היהודי המזרח-אירופאי. מפלגת הבונד הייתה שקועה תמיד במתח בין רעיונותיה הסוציאליסטיים למעשיה בפועל שטיפחו את התרבות והשפה היידית, אותה אימצה בתחילה כאמצעי להפיץ את משנתה בקרב ההמונים. מנהיגיה, כמו אסתר פרומקין, חששו תמיד מהתגברות של יסודות שוביניסטיים על חשבון המחויבות למעמד הפועלים הבינלאומי. אברהם קאהאן, עורך העיתון "פארווערטס" בניו יורק, ניצח על פעילות ענפה בשפה כאמצעי להנגיש תוכן לקהל הרחב אך התנגד לשימורה והעדיף להקנות אנגלית לדור הצעיר. עם זאת, ליידישיזם אכן היה תפקיד מרכזי בפעילותן של כל תנועות השמאל היהודיות במזרח אירופה ושלוחותיהן מעבר לים, סוציאליסטיות וגם אנרכיסטיות, הן כאלה שביכרו סוג של הזדהות לאומית או שראו בה רק שלב מעבר בלתי-נמנע לאוטופיה. במידה פחותה, הוא היה מרכיב בחזונם של אלה שקידמו לאומיות יהודית בגולה: האוטונומיסטים, שמנהיגם שמעון דובנוב העריך את השפה אך דגל בדואליזם עם העברית, והציונות הרוחנית, שרבים מפעיליה כתבו ביידיש אך לבסוף היה בה יחס מועדף בהרבה ללשון כתבי הקודש (אחד העם היה פעיל קנאי של האחרונה). לבסוף, היידישיזם הרים תרומה מכרעת לכל התנועות שביקשו להגדיר את היהודים על בסיס חילוני. פעיליו הקיצוניים שדרשו ניתוק מהעברית, ויחד עמה מהמטען הדתי, וניסוח זהות יידית על בסיס לשוני-תרבותי בלבד, היו הראשונים ליצור אפשרות כזו.[3]
היסטוריה
פרסומים בדיאלקט היהודי-גרמני היו קיימים עוד בימי הביניים המאוחרים. משלהי המאה ה-17 גברה הנטייה להוציא לאור תרגומים של ספרות קודש בשפה, למען המון העם ובעיקר הנשים. החסידות הפכה את היצירה בלשון לחלק חשוב מהפצת מסריה הפופוליסטיים, בחיבורים כמו "סיפורי מעשיות משנים קדמוניות" שנכתב בניב היהודי ב-1816. הם העדיפו את השפה העממית על פני לשון הקודש האליטיסטית, שמעטים ביחס ידעו לקראה בשטף. תנועת ההשכלה שהתארגנה בברלין שאפה לטוהר לינגוויסטי וראתה בדיאלקט האשכנזי ז'רגון בלול, אותו ביקשה להחליף בעברית מחודשת מחד לצרכים פנימיים ובגרמנית תקנית מאידך. משכילי מזרח אירופה המשיכו באותו הדפוס, כשהם מגנים את הניב היהודי.
אך הצורך לפנות להמון, ולו כדי לבלום את השפעת החסידות, אילץ את המשכילים להיעזר בדיאלקט. תרגומיו של מנדל לפין ספגו ביקורת קשה מעמיתיו לתנועה, אך גם לתמיכה של יעקב שמואל ביק שהפנה עורף לאידאולוגיה שלה ונעשה פופוליסט. הראשונים לכתוב בעיקר בשפה היו ישראל אקסנפלד ושלמה אטינגר. הם הפיקו כמה עשרות יצירות ששיקפו את לשון הדיבור במזרח אירופה, בניגוד ל"עברי-טייטש" הארכאית והמערבית בה נכתבו פירושי הסידור והחומש במשך מאות שנים. אייזיק מאיר דיק עלה על שניהם בכמות הכותרים שפרסם, כמאתיים, ובפופולריות העצומה שצבר.
אבי היידישיזם היה הלקסיקוגרף והבלשן יהושע מרדכי ליפשיץ (1829-1878). הוא היה חלוץ תקנון השפה, אותה סירב לראות כז'רגון נחות אלא כלשון העומדת בפני עצמה. ליפשיץ היה הראשון שכינה את הניב בשם "יידיש" באופן שיטתי, ופעל להאחידו ולהפכו לשפה תקנית באמצעות גיבוש כללי דקדוק ואיות על בסיס המבטא בחבל הולדתו ווהלין. ליפשיץ היה זה שהיטה את המשכיל הצעיר שלום יעקב אברמוביץ', "מנדלי מוכר ספרים", להתחיל לכתוב ספרות בלשון היהודית. ב-1861 שכנע את מו"ל 'המליץ', אלכסנדר הלוי צדרבוים, לפרסם מוסף יידי בשם 'קול מבשר'. צדרבוים, שכתב עד אז בעברית או גרמנית באותיות עבריות, חשש מהפגיעה במוניטין של העיתון אך השתכנע כדי להגביר מכירות. 'קול מבשר' היה ראשיתה של העיתונות היידית. ב-1863 פרסם בו ליפשיץ טור בשם "ארבע הממלכות" ('דיא 4 קלאסען', במובן של מיון עולם הטבע בימי הביניים) בו קבע כי יהודי רוסיה ופולין סיגלו לעצמם שפה משלהם, "יודיש", שאיננה ניב נשחת אלא ראויה שיטפחוה. שנה לאחר מכן, ב-1864, החל מנדלי לפרסם בהמשכים ב'קול מבשר' את "דאס קליינע מענטשעלע", היצירה הראשונה של הספרות היידית: בדור שאחריו פעלו שני הקלאסיקונים האחרים בשפה, י"ל פרץ (שהיה יידישיסט חשוב גם מבחינה פוליטית) ושלום עליכם. ליפשיץ חיבר שלושה מילונים, יידי-גרמני, יידי-רוסי ורוסי-יידי, בין 1867 ל-1876. הוא הלך ונעשה רדיקל, ובהקדמת האחרון תקף בחריפות את מחיי העברית, כשהוא מבשר את העימות בין חסידי שתי הלשונות בעשורים הבאים.[4]
לאחר ליפשיץ, תפס את מקומו מבקר הספרות יוסף יהודה לרנר כאידאולוג של השימוש ביידיש. לצדו פעלו אוהדים מתונים יותר, שהקפידו על דואליזם עם העברית, כשמעון דובנוב ויהושע חנא רבניצקי. ב-1886 פרסם אלכסנדר הרכבי מילון יידי-אנגלי בניו יורק, שבישר על תחילת היידישיזם האמריקני. שנות ה-80 וה-90 חזו בעלייתה יצירה תרבותית נרחבת, כמו בכתבי בעל מחשבות ודומיו, ובייחוד "הספרייה הלאומית" שערך שלום עליכם תוך ביקורת חריפה על הספרות הזולה של ימיו וניסיון לתקנן את השפה. אבל התנועה קיבלה את תנופתה הגדולה מן הצורך להפיץ תעמולה סוציאליסטית בקרב ההמונים במזרח אירופה. סטודנטים יהודים אנשי השמאל, שרובם גדלו על טהרת הרוסית, נעשו מודעים ל"שאלה היהודית" ופופוליסטים יותר, בהשראת הנרודניקים. ב-1880 פרסם הגולה הפוליטי רחמיאל צוקרמן, מתלמידי אהרן שמואל ליברמן, מניפסט בז'נבה בו קרא לאינטלקטואלים לחדול מהניכור שלהם לעם הפשוט ותיאר את היידיש כשפה העממית האותנטית, בה צריך לפנות אל ההמון. ב-1893 קמה בווילנה "ועדת ז'רגון" שהייתה מקושרת עם חוגי האופוזיציה, וסניפים בהשראתה צצו בערים אחרות. ראשיהם למדו יידיש במאמץ רב ופנו להפיץ ספרות ולערוך חוגי ערב לפועלים יהודים. ב-1897 קם הבונד בווילנה: המפלגה ראתה בלשון קודם כל אמצעי לקדם את הסוציאליזם, ועמדתה בקשר לעתיד היהודים נעה בין ה"נייטרליזם" של ולדימיר מדם לאוטונומיה התרבותית שתבע ולדימיר קוסובסקי כפשרה בין התבוללות לשוביניזם לאומי. לאחר 1905, עם עליית הדור הצעיר בשורותיו, שילב הבונד אנטי-ציונות ואנטי-עבריות קיצוניות, מתוך זיהוי שתיהן כמייצגות הבורגנות, עם יידישיזם מודגש יותר. פעילות יידית דומה התקיימה בגליציה, שם קמה המפלגה היהודית הסוציאל-דמוקרטית. ב-1898 נעשה צעד חלוצי ראשון בתחום החינוך, כשפעיל צעיר בשם נח מישקובסקי הקים את בית-הספר החילוני הראשון שלימד ביידיש (שלא כמו תלמודי תורה בה שימשה כעזר לרכישת העברית) בעיירה מיר. כעבור שנה הוקם מוסד דומה בוורשה.
האידאולוג הראשון במעלה של היידישיזם הקיצוני, חיים ז'יטלובסקי, הופיע על הבמה עם הגירתו לניו יורק ב-1904. בניגוד לי"ל פרץ הרומנטיקן ודובנוב המתון, שפעלו שניהם כמותו לביסוס אוטונומיה לאומית ליהודים על בסיס היידיש כחלק מרוסיה דמוקרטית עתידית, לא היה ז'יטלובסקי בעל יחס אוהד או אפילו נייטרלי למסורת. הוא הטיף לניתוק מהדת ומהתכנים הפרטיקולריים היהודיים. לעברית הייתה חשיבות מסוימת, בעיקר היסטורית, אך החייאתה הייתה בעיניו מיזם תלוש מהמציאות. חזונו היה ביסוס לאום חילוני על התרבות והשפה היידיות, שיהפכו למגדיר היחיד של האומה החדשה ויאפשרו לה לשגשג בעולם המודרני ללא המנהגים המיושנים והמסורות הלא-רלוונטיות שפג תוקפן – אם כי אפילו ז'יטלובסקי הזהיר משלילה מוחלטת של כל הדברים הקשורים בהם, וקרא להפקיע חלק מהחגים, למשל, ללא אמונה על-טבעית אך כפולקלור חשוב וכמגבש זהות. ז'יטלובסקי היה מנהיג חשוב של שוחרי היידיש בעולם ובארצותה הברית בפרט.
בין 1902 ל-1905 פנה נתן בירנבאום, מי שהיה מזכיר הקונגרסים הציוניים, לשפה היידית לאחר נתק מהאידאולוגיה הציונית. הוא השתכנע כי יהודי מזרח אירופה מהווים כבר אומה בפני עצמה. בירנבאום, שהתחנך בגרמנית, למד יידיש וניסה לארגן מפלגות יהודיות אוטונומיסטיות בגליציה ובבוקובינה המסורתיות. היה זה הוא שטבע את המילה "יידישיזם" ודחף לארגון תנועה בינלאומית שתטפח את הלשון ותבססה כשפת תרבות. הוא הצליח לכנס כשבעים פעילים מרחבי תבל, מי"ל פרץ ועד לאסתר פרומקין הבונדיסטית, לוועידת צ'רנוביץ ב-1908. הדיונים התאפיינו במתח בן היידישיסטים הקיצונים לאלה שדגלו במתינות ובדו-לשוניות עם העברית, ובהצבעה נפסלה קבלת עמדת הבונד לפיה "היידיש היא הלשון הלאומית היחידה" ותחתיה הוכרה כ"לשון לאומית." התחייבויות להקמת ארגון לקידום התרבות בלשון ניטלו אך לא התממשו. בירנבאום עזב את האידאולוגיה זמן קצר לאחר מכן, אם כי בנו שלמה היה לבלשן יידי חשוב ולאחד ממתקנני השפה.
ב-1910 נפתח בהמרצת ז'יטלובסקי "בית הספר הלאומי הרדיקלי" (נאציאנאלע ראדיקלע שולע) בלואר איסט סייד, יוזמה משותפת של הטריטוריאליסטים-סוציאליסטים ופועלי ציון והמוסד החילוני הראשון ביידיש בארצות הברית. בשלב זה פעלו כבר כמה עשרות בתי-ספר כאלו במזרח אירופה, ומוסדות דומים צצו בצפון אמריקה עבור פועלים שלא היו מעוניינים בחינוך דתי. ההכרה בהיות היהודים מיעוט לאומי בנספחים לחוזה ורסאי בקץ מלחמת העולם הראשונה סימנה תור של פריחה ליידישיזם. ב-1921 הוקמה רשת בתי-הספר ציש"א בפולין, וב-1925 כונן מוסד שקיווה להיות רשות בינלאומית לשפה, ייוו"א.
הניסיון המקיף ביותר נעשה בברית המועצות. השלטונות והאינטליגנציה היהודית קיוו ליצור דגם חדש של זהות יהודית המתבססת על יידיש וערכים סוציאליסטיים ודחיקת הדת, השפה העברית והציונות כחלקים מזהים של יהודי ברית המועצות. כחלק מדיכויה, נעקר הרכיב העברי מתוך היידיש בברית המועצות. כך נכתבה "היידיש הסובייטית" ללא אותיות סופיות מיוחדות (מנצפ"ך), ומילים עבריות נכתבו בכתיבה היידית הפונטית, ולא כפי שנכתבו בעברית (למשל "חאווער" במקום "חבר"). בשנת 1921 הוכרה היידיש וקיבלה סטאטוס של "שפה לאומית" בחוקת המחוז היהודי האוטונומי (הרפובליקה של המזרח הרחוק), יחד עם פולנית, אוקראינית ורוסית.
.svg)
המוטו הסוציאליסטי ביידיש היה חלק מהסמל של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של בלארוס בשנים 1926–1950.[5] יידיש הייתה שפה רשמית ומדוברת בין יהודים וגויים בחמש קומונות בנפות יהודיות בדרום אוקראינה ובצפון קרים, עד שנת 1941.
החתירה של האינטליגנציה היידית-סובייטית לבסס לאום יידישאי בתוך מערכת הלאומים הסובייטית נתקלה בקשיים עוד בימים שהשלטון תמך בה לחלוטין. לאחר המהפכה פנו יהודי תחום המושב לטמיעה לשונית מואצת; למרות שבברית המועצות פעלו 1,100 בתי-ספר בשפה היידית ב-1930, רוב ההורים העדיפו לחנך את ילדיהם ברוסית והרשויות נאלצו להפעיל אמצעי כפייה וערמה כדי לאתר תלמידים שהסתירו במכוון את ידיעותיהם בשפה. המפלגה הסיגה את תמיכתה במיזם במהלך העשור הבא. פעיליו נפלו קרבן לטיהורים הגדולים ונרדפו במיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה. צעדים אלה, בשילוב עם מעבר הדור הצעיר לדיבור ברוסית כמעט באופן בלעדי, שמו למעשה קץ ליידישיזם הסובייטי. בתי-הספר נסגרו במהרה, עד סוף שנות ה-30, והתרבות היידית הגבוהה נרדפה וחוסלה כמעט לגמרי בטיהורי סטלין אחרי המלחמה.[6]
השמדת יהדות מזרח אירופה בשואה והגירת שרידיה חיסלו את המוסדות היידישיסטיים שם. ב-1967 נסגר בית-הספר האחרון שלימד ביידיש בפולין. ב-1960 היו בארצות הברית עדיין 4,000 תלמידים ב-98 בבתי-ספר שלימדו אחר הצהריים, 22 עיתונים ביידיש עם תפוצה של 231,000 קוראים ו-33 תוכניות רדיו בשפה, אך אלו נמוגו במהירות.[7]
ראו גם
לקריאה נוספת
- Emanuel S. Goldsmith, Modern Yiddish Culture: The Story of the Yiddish Language Movement, Fordham University Press.
- Fradle Pomerantz Freidenreich, Passionate Pioneers: The Story of Yiddish Secular Education in North America, 1910-1960, Holmes & Meier, 2010.
קישורים חיצוניים
.svg){kind=link}
- דן מירון, חייה הנמשכים של היידיש, באנציקלופדיה זמן יהודי חדש : תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי, הוצאת כתר, 2007, כרך ב', עמ' 300–306
אהרן רבינוביץ, במאבק החסידים על שימור היידיש כל האמצעים כשרים, באתר הארץ, 20 בספטמבר 2017- שניאור לוונברג, From Czar to Glasnost: Yiddish in the Soviet Union
- How Soviet propaganda forged a new brand of Jewish identity
- Klezmer and the Kremlin: Soviet Yiddish Folk Songs of the 1930s
- Yiddish and the Creation of Soviet Jewish Culture: 1918–1930
- דייוויד סאקס, Rise of the New Yiddishists, ואניטי פייר, אפריל 2009
- די סאוועטישע יידישע ארטאגראפיע: קלאלימ פונעמ נייעמ יידישנ אויסלייג, מעלוכע-פארלאג 1935
הערות שוליים
- ^ Tatjana Soldat-Jaffe, Twenty-first Century Yiddishism, Sussex Academic Press, 2012. עמ' 12-14.
- ^ Joshua M. Karlip, The Tragedy of a Generation, Harvard University Press, 2013. עמ' 19-21.
- ^ Dov-Ber Kerler, Politics of Yiddish: Studies in Language, Literature and Society, Rowman Altamira, 20000. עמ' 14-17; Joshua A. Fishman, The Rise and Fall of the Ethnic Revival: Perspectives on Language and Ethnicity, Walter de Gruyter, 1985. עמ' 101.
- ^ Emanuel S. Goldsmith, Modern Yiddish Culture: The Story of the Yiddish Language Movement, Fordham University Press. עמ' 45.; די 4 קלאסען.
- ^ "בלארוס", האנציקלופדיה היהודית האלקטרונית (רוסית)
- ^ David Shneer, Yiddish and the Creation of Soviet Jewish Culture: 1918-1930, Cambridge University Press, 2004. עמ' 13-14.
- ^ Jan Schwarz, Survivors and Exiles: Yiddish Culture after the Holocaust, Wayne State University Press, 2015. עמ' 316.
