איזוטייפ
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. |
איזוטייפ (באנגלית: Isotype, ראשי תיבות: International System of Typographic Picture Education) היא שיטה גרפית שנוצרה ופותחה על ידי אוטו נוירת וגֶרד אָרְנְץ (אנ') בווינה בירת אוסטריה באמצע שנות ה-30 של המאה ה-20. זוהי ממערכת סמלים המשמשים לתאר שיטה גרפית המציגה קשרים חברתיים, טכנולוגיים, ביולוגיים והיסטוריים על ידי איורים אייקונים באופן שיטתי. באופן זה השפה מורכבת מסטים של סמלים סטנדרטיים המייצגים נתונים חברתיים־מדעיים בעיקר באופן סטטיסטי, ומיושמים בהצגה ויזואלית מינימלסטית על פי כללים ספציפיים המורים כיצד לשלב אותם באמצעות חזרות סדרתיות.[1] בצורה זו הסמלים מעבירים את המידע והמשמעויות הסוציולוגיות־היסטוריות־כלכליות הגלומות בהם. מערכת הסמלים מיועדת על מנת לייצג מידע כמותי באמצעות צלמים קלים לפירוש. השיטה פותחה בהמשך על ידי אדוארד טופט. נוירת וארנץ תכננו סמלי יחסים (proportional symbols) לייצוג סטטיסטיקה דמוגרפית וחברתית בארצות השונות, והדגמת השינוי בנתונים אלו במהלך המאה ה-19 ועד ראשית המאה ה-20. שיטה זו נועדה להקל על חסרי ההשכלה להבין את השינויים החברתיים ואת חוסר השוויון. לעבודה זו הייתה השפעה חזקה בתחומי הקרטוגרפיה והעיצוב הגרפי.[2]
הקמה והתפתחות השיטה
שיטה זו הופיעה לראשונה כשיטת וינה לסטטיסטיקה ציורית, שפותחה עבור המוזיאון החברתי והכלכלי של וינה בין השנים 1925 ל־1934. אוטו נוירת, מנהל ומייסד המוזיאון, הוא היוזם והתאורטיקן של שיטת וינה. תחתיו עבד גרד ארנץ, שהיה המעצב הגרפי הראשי בסטודיו. ארנץ היה אחראי לתהליך של עיצוב ויצירת תחריטי לינולאום והדפסתם לפי דרישות הסטודיו. השימוש במונח ״איזוטייפ״ לתיאור עבודת הסטודיו בנושאים אלו החל בסביבות 1935, לאחר שאנשי הצוות המרכזיים נאלצו לעזוב את וינה ולנוס על נפשם בעקבות התגברות הפשיזם הנאצי באוסטריה.
נוירת היה גם כלכלן, סוציולוג, פילוסוף ואחד ממקימי ׳החוג הוינאי׳ שעסק בעיקר בפילוסופיה של המדעים. את ההקשר הגרפי המיוחד והבלתי מובן מאליו שלו, הוא מתאר באוטוביוגרפיה שכתב בסוף חייו, בה הוא מתאר את תחילת חינוכו הוויזואלי. היה זה דרך ספרייתו של אביו, שהיה גם הוא איש רוח, ובה היו כשלושה עשר אלף ספרים, ולנוירת הייתה גישה חופשית לכולם. כילד, הוא מספר שיכל להגיע רק לכרכים הגדולים[3], קרי האטלסים והאלבומים החינוכיים אותם מיקם אביו בתחתית הספרייה. היו אלו ספרים ויזואליים ברובם שיצרו אצלו בסיס יציב של חינוך ויזואלי שהקדים את החינוך הטקסטואלי, אף שידע כבר לקרוא, דבר שהשפיע על תפיסת עולמו במשך כל חייו, ובעיקר בהקמתו את קבוצת איזוטייפ.
במקום אחר באוטוביוגרפיה הוא מציג את אחד מן הסלוגנים שהופיעו על קירות המוזיאון לחברה וכלכלה בווינה, המציג את הקשר הוויזואלי פוליטי שהיווה חלק מהותי בתפיסת העולם של נוירת, ובעקבותיו גם של הקבוצה:
״מילים מפלגות, תמונות מאחדות״.
זוהי עדות לאחד מן העקרונות המרכזיים בעבודת הקבוצה ביצירת שפת האייקונים של איזוטייפ, והוא האוניברסליות של השפה. הבסיס לשפה הוא הרצון ליצור מכנה משותף על־תרבותי ולכן אולי אף בעל ממדים ארכיטיפיים, המאפשר קריאה אחידה ובהירה של נתונים על ידי כלל הציבור, כפי ששאף נוירת. וינה הרב־לאומית באותם הימים, הצריכה שילוט רב־לשוני (הוא מתאר באוטוביוגרפיה שלו שילוט בית קפה שראה וחרה לו, שעליו הופיעו הוראות מתורגמות להונגרית, פולנית וגרמנית במקביל) ואת המצב הזה רצו לייתר יוצרי האיזוטייפ. המוזיאון החברתי והכלכלי של וינה, שהיה הקטליזטור הראשוני והמהותי ביותר לעבודת הסטודיו, מומן בעיקר על ידי העירייה הסוציאל־דמוקרטית של וינה, שהייתה למעשה מדינה נפרדת (הידועה גם בשם וינה האדומה) בתוך הרפובליקה החדשה של אוסטריה בשנים אלו. משימה מהותית ששם המוזיאון לעצמו הייתה לספר לתושבי העיר מידע סטטיסטי על עירם, לדוגמה - כיצד מתוקצבים תחומים שונים בווינה מכספי מיסי התושבים. נוירת ראה במוזיאון כלי חינוכי מן המעלה הראשונה ולכן רצה להציג את המידע היבש באופן אטרקטיבי וזכיר מבחינה ויזואלית. זאת ועוד, אחד ממשפטי המפתח שהופיעו על קירות המוזיאון והובילו את הלך הרוח הכללי ביצירת דימויים חדשים לתערוכות היה:
עדיף לזכור איורים מפושטים מאשר לשכוח שרטוטים מדעיים מדויקים.
הסטודיו עיצב ברוח זאת סמלים מינימלסטיים שניסו להעביר את הנתונים המתמטיים והמשמעויות המופשטות שלהם באופן הפיגורטיבי והמדויק ביותר, כך שצריך להבין כי כשנאמר בסלוגן לעיל ״איור מופשט״ הכוונה לאיור המתאר רעיון מופשט. הכלים העיקריים של שיטת וינה היו תרשימים המודפסים על גבי כרזות שניתן להפיק במספר עותקים כך שישרתו אותם גם בתערוכות קבועות ונודדות. המוזיאון גם הציג מודלים אינטראקטיביים כדוגמת לוחות עם גרפיקה המאפשרת תנועה של עצמים על ידי מגנטים, והיו אף כמה ניסויים מוקדמים בסרטי אנימציה.
תהליך בניית הצוות הקבוע שהיווה את עמוד השדרה של הסטודיו לאורך מרבית שנותיו היה כדלקמן;[4] בשנת 1926 נתקל נוירת בהדפסים שנוצרו מחיתוכי העץ של האמן ההולנדי גרד ארנץ במגזין קומוניסטי והזמין אותו לשתף פעולה עם המוזיאון. פגישה נוספת התרחשה בשנת 1928 כאשר נוירת השתתף בתערוכה הבינלאומית Pressa בתחום הדפוס בעיר קלן, ולאחריה ארנץ עבר לוינה ב־1929 על מנת לקבל משרה מלאה בסטודיו. הסגנון הגרפי המינימליסטי שלו השפיע רבות על עיצוב הפיקטוגרמות הרפטטיביות שהיו חלק בלתי נפרד מן השפה הגרפית של הסטודיו. ההשפעה של פיקטוגרמות אלה על גרפיקת המידע של היום ניכרת מיד, אם כי אולי עדיין לא מזוהה במלואה.
מי שתרגמה את הנתונים שנדרש ארנץ לעצב ואף סייעה לו לעיתים בתהליך העיצוב, הייתה לרוב מארי ריידמייסטר (Marie Neurath, 1898-1986), שנישאה לנוירת בשנת 1941. המשימה המרכזית שלה בסטודיו הייתה למעשה הפיכת מידע מורכב לשרטוט או תרשים המסביר את עצמו באופן פשוט. לשם כך נדרשה לה גם הבנה איורית ויכולת עיצובית פרקטית במקביל להבנה טובה של החומרים התאורטיים אותם בחר נוירת להציג. פרויקט מכונן בשלב הראשון של הסטודיו היה האוסף המונומנטלי של 100 כרזות סטטיסטיות שהוצג תחת התערוכה בשם Gesellschaft und Wirtschaft במוזיאון בשנת 1930.
עקרונות השיטה
העיקרון הוויזואלי הראשון והמהותי ביותר בהצגת הנתונים על ידי הסטודיו היה שכמויות גדולות יותר אינן מיוצגות על ידי סמלים בפרופורציה גדולה יותר, אלא על ידי מספר גדול יותר של סמלים בגודל זהה. לדעתו של נוירת, שונות בפרופורציה אינה מאפשרת השוואה מדויקת, מאחר שאז עולות שאלות על ניתוח שטח הפנים של הסמל המוצג בהשוואה לאחרים, כך שתשומת הלב מוסטת לבחינות לא מדויקות דיין של הסמלים. לעומתן, פיקטוגרמות חוזרות המייצגות תמיד ערך קבוע בתוך תרשים מסוים, ניתנות לכימות מדויק במידת הצורך, והבנה מהירה של הנתון הסטטיסטי העולה מהצגתם. פיקטוגרמות וסמלים שהציג המוזיאון או שנוצרו על ידי הסטודיו לא הציגו נתונים בקומפוזיציות מורכבות על ידי שימוש בפרספקטיבה, על מנת לשמר את הבהירות הזו, כך שנמצאו פתרונות אחרים לתצורה גרפית ושימוש בצבע. המסמך שבו ניתן למצוא את הסקירה המקיפה והתצוגה הטובה ביותר של עקרונות וטכניקת איזוטייפ הוא ספרו של אוטו נוירת ״International picture language״ משנת 1936.
הסיבה שהביאה את הסטודיו בראש ובראשונה לעיצוב פיקטוגרמות ואייקונים מינילסטים בצורתם, היה ברמה הפרקטית (מאחר שישנן גם הסיבות הקשורות לחינוך הוויזואלי של נוירת, אותו הוא מציג באוטוביוגרפיה שלו). קרי, בשלב הראשוני, בו לא היה גרד ארנץ חלק מן הסטודיו, הוחלט על חיתוך מגזרות נייר של סמלים שצוירו באופן מינימליסטי על מנת להציג נתונים ספציפיים, בלי ליצור הסחות דעת מיותרות, אך בה בעת לאפשר קריאות מלאה ובריאה של המשמעות שהסמל אמור לייצג.[5] לאחר הצטרפותו של ארנץ, ואיתו טכניקת הדפס הלינולאום, המהווה למעשה שטח פנים אחיד ללא אפשרות לחלוקות פנימיות, הודגש יותר הצורך בפיקטוגרמה שטחית (מן הבחינה הצורנית) ככל שניתן, ביחד עם הצורך לחדד את בהירות ברורה משמעותה.
עקרון נוסף היה הצגת עמודות נתונים אופקיות ולא אנכיות (במרבית המקרים),[5] כפי שהיה נהוג לרוב אז, ולמעשה גם כיום. מאחורי רעיון זה עמדה ההבנה כי כך יוצגו העמודות בדומה לשורות טקסט ויאפשרו קריאה נוחה וזורמת יותר של מידע כאשר הוא מופיע בתערוכות ובעיקר בספרים, אותם החלו לעצב בסטודיו רק בשלב השני,[3] ולאחר מכן התמקדו בעיקר ביצירת ספרים לילדים - בשנותיו האחרונות של הסטודיו, בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים.
גם סקאלת הצבעים של הסטודיו עברה סינון ורדוקציה בשל מספר עקרונות. טכניקת ההדפסה שהביא עימו המעצב הראשי גרד ארנץ - הדפס לינולאום, כפתה שימוש במשטחי צבע מלאים באייקונים שעוצבו בסטודיו, כך שנוצר מינימליזם צבעוני מראש, והרגישות הפוליטית לגווני העור (והמוקדמת, יש לציין) או למשמעויות תרבותיות שונות שיש לצבעים מסוימים,[3] הביאו את המעצבים בסטודיו להשתמש בצבעים נייטרליים ככל שניתן, ולכן פנו לשימוש בצבעי יסוד, או לנגזרות שלהם, בלי ירידה בטונים שונים של גוני צבע ביניהם.
"חינוך חזותי" היה תמיד המניע העיקרי מאחורי עבודת חברי קבוצת איזוטייפ, דבר שבא לידי ביטוי בתערוכות ובספרים שנוצרו לטובת הענקת מידע לאזרח הפשוט על מקומו בעולם ונתונים שיוכלו להיטיב את חייו. החינוך מבחינת הסטודיו החל כבר מגיל בית הספר והעיצוב הגרפי נבנה כך שיוכל להיקרא גם על ידי ילדים, ולעיתים עוצבו במיוחד חומרים לגיל זה. בשלב מסוים אף נערכו ראיונות ותצפיות סוציולוגיות על תלמידי בית הספר שהגיעו לצפות בתערוכה על מנת לשכללה ולהתאימה לגילאים אלו.[3] על אף השאיפה הבינלאומית, האוניברסלית והעל־שפתיות המופיעה בחזון הקבוצה, השיטה הגרפית של איזוטייפ מעולם לא נועדה להחליף שפה מילולית; זו הייתה "שפה מסייעת" שתמיד לוותה באלמנטים מילוליים. במהלך שנות השלושים של המאה העשרים נוירת הבין שלעולם איזוטייפ לא תוכל להיות שפה מפותחת דיה, ולכן בחר לכנות אותה "טכניקה דמוית שפה".
התרחבות השיטה והסתגלותה לאופקים חדשים
ככל שהגיעו בקשות נוספות למוזיאון וינה ממדינות מחוץ לאוסטריה, הוקם בין השנים 1931–1932 מכון שותף בשם מונדניאום (Mundaneum) בעיר מונס בבלגיה (שם שאומץ משיתוף פעולה שנכשל עם פול אוטלה בניסיון להקים מערכת שתתכלל את כל המידע בעולם באותם ימים ותאפשר שאילתות על בסיסו) כדי לקדם עבודה בינלאומית. הקבוצה בראשות נוירת הקימה סניפים שהציגו תערוכות קטנות בברלין, האג, לונדון וניו יורק. חברי צוות המקורי מוינה אף נסעו מעת לעת לברית המועצות במהלך שנות השלושים המוקדמות על מנת לסייע בהקמת 'המכון הכלל-איגודי לסטטיסטיקה ציורית של בנייה וכלכלה סובייטית' שהוצג בראשי תיבות בשם IZOSTAT, שהפיק בין היתר גרפיקה סטטיסטית על תוכניות החומש הסובייטית של סוף שנות העשרים.
לאחר סגירת המוזיאון החברתי והכלכלי של וינה בשנת 1934 בשל התנכלויות הנאצים למוסדות קומוניסטיים, וארבע שנים לפני הסיפוח הנאצי של אוסטריה, נמלט הצוות הבסיסי של הסטודיו שכלל את נוירת, ריידמייסטר וארנץ להולנד, שם הקימו בעיר האג את הקרן הבינלאומית לחינוך חזותי. במהלך שנות השלושים התקבלו משימות עיצוביות משמעותיות מארצות הברית, כולל סדרה של תרשימים בייצור המוני עבור האגודה הלאומית לשחפת והוצאה לאור של ספרו של אוטו נוירת' Modern man in the making באנגלית בשנת 1939, נקודת שיא של קבוצת איזוטייפ עליו עבדו הוא, ריידמייסטר וארנץ בשיתוף פעולה הדוק.[6]
כל זאת קרה בעיקר בשל העובדה כי רודולף מודלי, ששימש כעובד במשרה חלקית במוזיאון בווינה, היגר לארצות הברית בתחילת שנות השלושים והציג את שיטות איזוטייפ בארצות הברית בתחילה בתפקידו כאוצר ראשי במוזיאון המדע והתעשייה בשיקגו. יתר על כן, עד 1934 הקים מודלי את Pictorial Statistics Incorporated בניו יורק, חברה שקידמה ייצור והפצה של פיקטוגרפים דמויי איזוטייפ לחינוך, חדשות וצורות תקשורת אחרות. [7]
אוטו ומארי נמלטו מהאג לבריטניה מפני הנאצים לפני כיבוש הולנד בשנת 1940, ושם הקימו את מכון האיזוטייפ בגרסתו האנגלית בשנת 1942. יישומה הראשון של השיטה היה בפרסומים שונים בזמן מלחמת העולם השנייה בחסות משרד המידע ובסרטים דוקומנטריים שהפיק פול רוטה (Paul Rotha, 1907-1984) שאליהם התווספה אנימציה אינפוגרפית מעשה ידי הסטודיו. לאחר מותו של אוטו נוירת ב־1945, המשיכה אשתו מארי ושאר המעצבים בסטודיו ליישם את שיטת איזוטייפ בייצוג מידע מורכב, במיוחד בספרי מדע פופולרי עבור קוראים צעירים. מבחן אמיתי לשאיפות הבינלאומיות של איזוטייפ, כפי שראתה זאת מארי נוירת, היה הפרויקט לעיצוב מידע לחינוך אזרחי, בהליך הבחירות והפיתוח הכלכלי באזור המערבי של ניגריה בשנות החמישים.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Christopher Burke & Eric Kindel, Isotype: Design and Contexts, 1925-1971, Hyphen Press, 2013
קישורים חיצוניים
- Isotype revised
- ביום שהמציאו את האינפוגרפיקה, במגזין אות־אות־אות מבית אאא
- מהי אינפוגרפיקה - מצגת מתוך מערכת השידורים הלאומית של משרד החינוך
הערות שוליים
- ^ Keith Bresnahan, “An Unused Esperanto”: Internationalism and Pictographic Design, 1930–70, Design and Culture 3, 2011-03, עמ' 5–24 doi: 10.2752/175470810X12863771378671
- ^ ביום שהמציאו את האינפוגרפיקה — אות־אות־אות, באתר אאא — בית לטיפוגרפיה עברית, 2017-07-11
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 Otto Neurath, Matthew Eve & Christopher Burke, From hieroglyphics to Isotype: a visual autobiography, London: Hyphen Press, 2010
- ^ היו בנוסף מספר שוליות ומעצבים לא קבועים בסטודיו בדרגי ביניים.
- ^ 5.0 5.1 Christopher Burke, Isotype representing social facts pictorially, Information Design Journal 17, 2009-01-01, עמ' 211–223 doi: 10.1075/idj.17.3.06bur
- ^ אוטו נוירָת – כלכלן חברתי וממציא אייקונים, באתר הספרנים, 2019-07-15
- ^ Bruce Bliven, E. J. Kahn, Jr., and Russell Maloney, Modley's little men, The New Yorker, February 11, 1938
