איטה ילין
איטה יֶלין (1 בדצמבר 1868 – 29 באפריל 1943) הייתה מאנשי העלייה הראשונה, ממייסדי בית החולים עזרת נשים ופעילה במוסדות בני ברית.
ביוגרפיה
איטה ילין נולדה בשנת 1868 בעיירה רוז'ינוי שבפלך גרודנה של רוסיה (בתחום התרבות היהודית הליטאית). אביה, יחיאל מיכל פינס, היה סופר, מחנך ואיש ציבור, מאבות הציונות הדתית. אמה, חיה ציפה, הייתה פעילת ציבור, בתו של הנדבן העשיר והעסקן שמריהו לוריא ממוהילב ובת-בתו של רבי הלל ריבלין, ממייסדי היישוב האשכנזי בירושלים.[1] אחותה הצעירה, מרגלית, נישאה לימים לסופר, המחנך ואיש הציבור הירושלמי הספרדי יוסף בר"נ מיוחס.[2]
קיבלה חינוך תורנית בתלמוד תורה לבנות וחינוך לאומי בבית הוריה. הושפעה רבות מסבתה מצד אמה, חנה.
בשנת תרל"ט[3](1879) התמנה אביה למנהל פעולות "קרן משה מונטיפיורי" בארץ ישראל, ועלה ארצה לבדו. לאחר שנתיים וחצי באו בעקבותיו אשתו וארבע בנותיו יחד עם עולי "הביאליסטוקאים" למושבה פתח תקווה. מאוחר יותר עברה המשפחה לירושלים. בני המשפחה היו מראשוני העלייה הראשונה, ועל כן זכו לקבלת פנים צוננת מהיישוב הישן.
בשנת 1885, כשהייתה בת 17, נישאה לדוד ילין.
בשנת 1917, עקב מלחמת העולם הראשונה, הוגלתה יחד עם משפחתה לדמשק על ידי ג'מאל פחה. המשפחה שהתה בעיר כשנה, במהלכה נפטר הבן שמריהו מטיפוס הבהרות.
ילין פעלה במשך שנים רבות במוסדות בני ברית והשתתפה בהקמתם ובייסודם. לאות הוקרה העניקה לה הלשכה הגדולה של בני ברית בארץ ישראל את התואר נשיאת כבוד. פנחס גרייבסקי הקדיש לה את חוברת ב' של "בנות ציון וירושלים" (תרפ"ט) במלאת לה שישים. ממשלת בריטניה העניקה לה, בהמלצת ממשלת המנדט, את התואר "חבר מסדר האימפריה הבריטית".
בשנת 1938, בימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (המרד הערבי הגדול), נרצח אבינעם, בנה החמישי (לזכרו ניטע הגן הבוטני במכללת דוד ילין). בעקבות מאורעות אלה והתנהלות השלטון הבריטי כלפי היישוב היהודי באותה עת, החליטה, יחד עם בעלה, להחזיר את אותות הכבוד. במכתב שמוען לנציב העליון כתבה: ”הנני רואה עצמי מוכרחה עתה, אחרי הופעת הספר הלבן, המבטל לגמרי את כל הבטחות ממשלת ה. מ. [=הוד מלכותו] לעזור לעם ישראל, להקים את ביתו הלאומי בארץ אבותיו, – להשיב לממשלת ה. מ. את האות הזה”.[4]
ילין העלתה על הכתב את קורות חייה בירושלים. בשנת 1938 חיברה ספר זיכרונות בשם "לצאצאי: זכרונותי". ב-1941 סיימה את חלקו השני. התחילה לכתוב גם חלק שלישי, אך לא הספיקה לסיימו. הספר מהווה תיאור נדיר של החיים בארץ ישראל בתקופה זו.
אחרי פטירת בעלה בשנת 1941, ייסדה לזכרו את "פרס ירושלים ע"ש דוד ילין".
ילין נפטרה בירושלים בכ"ד בניסן תש"ג, בגיל 75. נקברה בבית הקברות בהר הזיתים בחלקת הפרושים.
עזרת נשים
אמה של ילין, חיה ציפורה (ציפה) פינס, ייסדה בשנת 1894 את אגודת "עזרת נשים הכללית". בשנת 1905 הקימה האגודה את בית החולים לחולי נפש וחשוכי מרפא (מאוחר יותר נקרא "עזרת נשים" וכיום "הרצוג"). ילין סייעה לה בניהול האגודה והמוסד, והחל מ-1912 החליפה אותה בתפקיד נשיאת המוסד.
ילין השתתפה גם בייסודו ובניהולו של מעון ובית מלאכה לבנות ישראל בירושלים (1910-14). המעון יועד לבנות למשפחות חרדיות שהוריהן סירבו לשלוח אותן לבית ספר. לאחר ששבה מהגלות בדמשק ב-1918, המשיכה בפעילות ציבורית ב"עזרת נשים" ובמוסדות: "חברת גמילות חסד" (החל מ-1928), לשכת בנות ברית "בת ציון" (הייתה נשיאתה הראשונה) ו"בית העולים".
צאצאיה
לאיטה ודוד היו שבעה ילדים - בת בכורה, חמישה בנים ובת זקונים:
- השני בילדיהם, אליעזר, היה מהנדס, אדריכל ואיש ציבור, ובעלה של המוזיקאית תלמה ילין. תלמה ואליעזר היו ממקימי שכונת רחביה.
- השלישי בילדיהם, אביעזר, היה מזכ"ל הסתדרות המורים ונשיאה, וממייסדי אגודת הספורט מכבי.
- השישי בילדיהם, אבינעם, היה מחנך ומזרחן.
- בת הזקונים (נולדה ב-1908), שרח אהובה, נישאה ליהודה ליאו פיקרד, מבכירי הגאולוגים בישראל ומראשוני האוניברסיטה העברית.
זיכרונותיה
- לצאצאי: זכרונותי, 2 כרכים, ירושלים: דפוס מהערב, תרצ"ח–תש"א.[5] (מהדורה ב: ירושלים: ר' מס, תשל"ט 1979)
- בית יחיאל מיכל פינס בירושלים, מזכרונות בתו איטה ילין, תרמ"א–תרמ"ב (1881–1882), בתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך א, פרק לז, עמ' 381–404.
לקריאה נוספת
- פנחס בן צבי גראייבסקי, בנות ציון וירושלים, חוברת ב', ירושלים: דפוס צוקרמן, תרפ"ט.
- מרגלית שילה, 'פרטי כציבורי: איטה ילין ויהודית הררי כותבות אוטוביוגרפיה', קתדרה 118 (תשס"ו), עמ' 41–66.
- ברכה סליי, "מגמילות חסדים למוסד רפואי: "עזרת נשים", תרנ"ה–תרס"ו', קתדרה 125 (תשס"ח), 53–78.
קישורים חיצוניים
- דוד תדהר (עורך), "איטה ילין", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 705
- ב–ר, ירושלים: שבעים לבת-ירושלים, הצופה, טורים 5–6, 18 בדצמבר 1938
- איטה ילין, דבר, 30 באפריל 1943 (נקרולוג)
- איטה ילין ז"ל, הצופה, 30 באפריל 1943
- ש. מ., איטה ילין, ז"ל: (ליום השלושים), הצופה, 31 במאי 1943
- שלמה שבא, אהבה בירושלים, דבר, 15 ביוני 1973
מפרי עטה:
הערות שוליים
- ^ דוד תדהר (עורך), "חיה צפורה פינס", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 763.
- ^ דוד תדהר (עורך), "מרגלית מיוחס", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 107.
- ^ ע"פ תדהר
- ^ ר' דויד ואיטה ילין החזירו את אותות-הכבוד שלהם, דבר, 23 במאי 1939. הנוסח המלא של מכתביהם: מכתבי דויד ואיטה ילין אל הממשלה, דבר, 25 במאי 1939.
- ^ ראו: מרגלית שילה, פרטי כציבורי: איטה ילין ויהודית הררי כותבות אוטוביוגרפיה, קתדרה 118, ינואר 2006, עמ' 66-41. סקירות, עם הופעת כרך א: בספרות ובאמנות, דבר, טורים 2–3, 22 ביולי 1938; י. בורלא, לצאצאי, דבר, טור 2, 2 בדצמבר 1938. סקירה עם הופעת כרך ב: מ. רבינזון, מספרות הזכרונות, הצופה, 29 באוגוסט 1941.
