אייל אציל
![]() | |
---|---|
![]() | |
מיון מדעי | |
ממלכה: | בעלי חיים |
מערכה: | מיתרניים |
מחלקה: | יונקים |
סדרה: | מכפילי פרסה |
משפחה: | אייליים |
תת־משפחה: | איילים (תת-משפחה) |
סוג: | אייל |
מין: | אייל אציל |
שם מדעי | |
![]() | |
תחום תפוצה | |
![]() תפוצה בעבר
תפוצה
|
אייל אציל או אייל אדמוני (שם מדעי: Cervus elaphus) הוא יונק צמחוני בן למשפחת האיילים. האייל האדמוני הוא הנפוץ והמוכר באיילים והוא זכה לפרסום במיתוסים רבים ובאגדות. בעיני האדם האייל האדמוני היה סמל היופי והעדינות.
תת-מינים של האייל:
- אייל מערב אירופי (C. e. elaphus)
- אייל מרכז אירופי (C. e. hippelaphus)
- אייל כספי (C. e. maral)
- אייל סקוטי (C. e. scoticus)
- אייל איברי (C. e. hispanicus)
- אייל קורסיקאי (C. e. corsicanus)
- אייל בקטריאני (C. e. bactrianus)
- אייל יארקנד (C. e. yarkandensis)
- אייל ברבארי (C. e. barbarus)
תפוצה ומקומות מחיה
האייל האדמוני חי באירופה, באסיה ובצפון אפריקה. הוא נפוץ ברוב יערות אירופה ובאסיה בין טורקיה לקשמיר. האייל האדמוני הובא על ידי האדם לאוסטרליה, לניו זילנד ולאמריקה הדרומית ובאזורים אלה אוכלוסייתו של האייל האציל משגשגת.
על-פי ממצאים ארכאוזואולוגיים, האייל האדמוני היה מצוי גם בארץ ישראל, ונעלם ממנה לא יאוחר מהמאה ה-16 לספירה[1].
האייל האדמוני חי בעיקר ביערות (גם בנשירים וגם במחטניים) ובערבות עשב.
תזונה
כמו כל קרוביהם, האיילים האדמונים הם צמחוניים ומעלי גירה מובהקים. הם ניזונים מעשב, עלים, פרחים, פירות וקליפות עצים.
מאפיינים פיזיים
גובהם בכתפיים של הזכרים הוא בין 1.3-1.7 מטר. משקלם מגיע עד 300 ק"ג ואורך גופם מקצה האף ועד זנבם הקצרצר מגיע עד 2.5 מטר. אורך קרניו המסועפות של הזכר מגיע עד 120 ס"מ. מבנה גופה של הנקבה עדין יותר ויותר קליל. צבעם הוא חום-אדמדם.
האייל והאדם
במשך שנים רבות היה ציד האיילים ענף ספורט מקובל באירופה ואוכלוסייתם התמעטה. כיום האיילים האצילים מוגנים על פי החוק. עם התמעטות אויביהם הטבעיים התרבו האיילים האצילים יתר על המידה מעבר ליכולת מקומות המחיה שלהם ונוצרה בעיה של התפוצצות אוכלוסין. כדי למנוע תופעה זו, רשויות שמורות הטבע באירופה מספקות רישיונות לציד איילים מבוקר. מכך נהנים שני הצדדים - הרישיונות לציד האיילים מכניסים הכנסה נאה לרשויות שמורות הטבע, ובמקביל מווסתים את אוכלוסיית האיילים האצילים.
בישראל החלו לגדל את האייל האדמוני לצורך בשרו. בעניין כשרותו, ישנו פולמוס בקרב הרבנים בארץ[2].
אויבים
אויביהם הטבעיים העיקריים של האייל האדמוני הם הדוב, הזאב, והגרגרן. את העופרים טורפים יונקים יותר קטנים כמו השונר והשועל.
האייל רץ מהר מאד ומסתמך על מהירותו הרבה. אם זה לא עוזר, האייל משתמש בקריאות ובנהמות, ואם גם זה לא עוזר האייל ינגח בקרניו האדירות. הנקבות נטולות הקרניים מסתמכות על ריצתן המהירה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- הרב ד"ר ארי זיבוטפסקי, ד"ר דניאל זיבוטפסקי, "קבל ניבי כמרבית תשורה" -דיון בכשרות האיל האדום, המעין טבת תשס"ח
הערות שוליים
- ^ Tsahar E, Izhaki I, Lev-Yadun S, Bar-Oz G (2009) Distribution and Extinction of Ungulates during the Holocene of the Southern Levant. PLoS ONE 4(4): e5316.
- ^ זהר עמר וא' זיבוטפסקי, כשרות האיל והצבי, תחומין, כט (תשס"ט), עמ' 162-172