היסטוריה של אירלנד בשנות ה-90 של המאה ה-20 ואילך
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות |
משנות ה-90 של המאה העשרים ואילך, מושפעים החיים באייר משלוש מגמות עיקריות - ירידת כוחה של הכנסייה הקתולית, תהליך השלום בצפון אירלנד וחתימת הסכם יום שישי הטוב, וכן הפיתוח הכלכלי המואץ אשר הביא לאירלנד את הכינוי "הנמר הקלטי".
ירידת כוחה של הכנסייה הקתולית
מנהיגי המאבק האירי לעצמאות בשנות העשרים היו קתולים אדוקים בדתם. במשך שנים רבות המונח "אירי" והמונח "קתולי" היו כמעט לשם נרדף. שלוש התפתחויות היסטוריות שתחילתן בשנות התשעים, אך שורשיהן בשינוי בחינוך ובתיעוש בשנות השישים, אירעו באירלנד בשנים האחרונות - הראשונה - ירידת כוחה של הכנסייה הקתולית בשל שערורייה. השנייה - הסרת האיסור הפלילי על תועבה. השלישית - שינויים חוקיים באשר להפלות. לחלק מאלו אחראית נשיאת אירלנד בתחילת שנות התשעים מרי רובינסון אשר יזמה את שינויי החקיקה בעודה בפרלמנט, וזכתה לחתום עליהם כנשיאה, אך המדובר בתהליך ארוך טווח שתוצאותיו ניכרות כיום בכל רבדיה של החברה האירית.
שערוריות וירידת כוחה של הכנסייה
מתחילת שנות התשעים ואילך הייתה הכנסייה הקתולית באירלנד מעורבת במספר שערוריות, כאשר העיקרית שבהם שערורייה פלילית בעניינים שבצניעות בה היה מעורב כומר בשם ברנדן סמיית' בדבלין, בלפסט ובארצות הברית. נטען כי גורמים רמי דרג חיפו על המעשים במשך זמן רב. במקרה נוסף נודע כי בישוף בשם אמון קייסי פרץ את גדרות הצניעות המקובלים. כן עלו טענות ושמועות באשר ליחסים אסורים בסמינרים לכמרים, ויחס בלתי הולם לנשים ולילדים במוסדות כנסייתיים.
התוצאה היא כי על פי סקרים שנערכו לאחרונה ירדה ההשתתפות במיסה ב-48% כאשר שיעור ההשתתפות הגבוה באזורים הכפריים מחפה על ירידה של ממש באזורים העירוניים. כן ירד מאוד שיעור האנשים הרואים את הכמורה כייעודם, והנרשמים לסמינרים כנסייתיים, כאשר גילם הממוצע של אנשי הכנסייה הוא כיום מעל לשישים. רוב הסמינרים לכמורה נסגרו, והחשוב מתוכם, אשר נותר פתוח, קולג' מיינות', מלמד רק קומץ של תלמידים. המחוז הכנסייתי של דבלין, הגדול ביותר מבחינת האוכלוסייה היה צריך לסגור את הקולג' קלונליף, בשל מיעוט הנרשמים להכשרה לכמורה.
בשנת 1997 קבע הבישוף תומאס פלין כי "אירלנד הופכת למדינה חילונית". הבחנה זו נראית נכונה מבחינה אחת - נראה כי לא האמונה של תושבי אירלנד היא שנפגעה, אלא אחיזתה של הכנסייה הממוסדת.
היחס להפלות באירלנד
בשנת 1967 הפכה ההפלה המלאכותית לחוקית בבריטניה. נשים איריות רבות נסעו לבריטניה מדי שנה והפילו שם את ולדותיהן הבלתי רצויים. בתגובה לכך החלו קבוצות לחץ כנגד הפלות במערכה ציבורית, ובשנת 1982 השיגו את תמיכת שתי המפלגות הגדולות פיאנה פול ופינה גייל בשינוי לחוקה האירית, שיאסור הפלות. בשנת 1983, לאחר משאל עם תוקן התיקון השמיני לחוקה האירית, וקבע כי זכותו של העובר לחיים שווה לזכותה של אמו, וכי זכותה של המדינה להגן על זכות זו של העובר. אנשי הלובי למען "הזכות לחיים" הניחו כי לא יעבור זמן רב ובתי המשפט האיריים ייתקלו ב"רו נגד וייד" (המקרה שהובא בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית ומכוחו נקבע כי ההפלה היא חוקית בארצות הברית) משלהם, ולא רצו להשאיר את ההכרעה בידי בית המשפט. על שדולת המתנגדים לתיקון נמנתה נשיאת אייר לעתיד מרי רובינסון.
בשנת 1992 פרץ לתודעה הציבורית "מקרה X", ילדה בת פחות מ-14 בעלת נטיות התאבדותיות, אשר נכנסה להריון (ממגע מיני שהוגדר בחוק כ"אונס סטטוטורי"), אך נאסר עליה לעזוב את אדמת אייר על מנת שלא לעבור הפלה במדינה בה ההפלה היא חוקית. בית המשפט העליון של אייר פירש את התיקון השמיני לחוקה כמעניק זכות להפלה במקרים מצומצמים מסוימים, לרבות המקרה בו חיי האם נמצא בסכנה.
פסיקות של בית המשפט בשנים 1988 ו-1990 פירשו את התיקון לחוקה כאוסר על קבוצות לתכנון המשפחה מלהציע ייעוץ בענייני הפלה, ומלתת מידע וסיוע בנסיעה לחו"ל לצורך הפלה. פסיקות אלו הפכו ללא פופולריות, במיוחד לאחר "מקרה X". הועלתה השאלה האם האיסור על גישה למידע אינו מפר סעיפים באמנת מאסטריכט. שני תיקונים חוקתיים הוכנסו לחוקה האירית בשנת 1993 והבטיחו את "הזכות לצאת מאייר" ואת "הזכות למידע". תיקון שלישי שהיה אמור להגדיר באופן מפורש מתי תחשב הפלה לחוקית נכשל. הוויכוח באשר לחוקתיות של התיקונים נמשך כשנתיים לאחר קבלתם, והם נכנסו לתוקף רק בשנת 1995.
נראה כי כיום רובם של המצביעים באייר סבורים כי זכותו של העובר לחיים שווה לזכותה של אמו, ולפיכך אין מקום להפלה יזומה, אך ניסיונות לצמצם את טווח הפעולה שנתן "מקרה X" למבצעי ההפלות, באמצעות משאלי עם, נכשלו.
הנמר הקלטי
בסוף שנות התשעים ועד לשנת 2001 החלה צמיחה מואצת במשק האירי, שהתבטאה בחמישה עד שישה אחוזי צמיחה שנתית. כלכלתה של אירלנד השתוותה, ובמקרים רבים אף עברה את כלכלותיהן של מדינות מערב אירופיות אחרות.
סיבות
כלכלנים מייחסים את הצמיחה המואצת לשיעור המיסוי הנמוך ומדיניות ויסות ידידותית כאחראים לצמיחה. אחרים מייחסים את הצמיחה לעובדה שכלכלת אייר פיגרה מאחור במשך שנים רבות, וכך הפכה אייר מקור לכוח אדם בשכר נמוך, המצוי במערב אירופה, ומכיוון שאייר היא חברה בשוק האירופי המשותף, הייתה לה גישה לשוקי אירופה שלמדינות אחרות בהן היה כוח עבודה זול לא הייתה.
אייר משכה בשנים אלו משקיעים רבים וחברות בינלאומיות מצאו אותה כמקום נוח להתבסס בו. חברות אלו נמשכו לאייר בגלל חברותה באיחוד האירופי, שכר העבודה הנמוך הנהוג בה, המיסוי הנמוך, והמענקים הממשלתיים. כוח העבודה באירלנד היה דובר אנגלית, ובעל חינוך גבוה, אשר הקל את התקשורת עם חברות בארצות הברית, וגרם להעדפתה של אייר על מדינות במצב דומה כגון ספרד ופורטוגל.
מצבם של אזורי הזמן גרם לכך שהעובדים האירים עבדו בשעה שעובדי ארצות הברית ישנו. גורם זה משך לאייר חברות ענק בעלות מחלקות פיננסיות ומשפטיות גדולות. עורך דין אירי יכל לעבוד על תביעה במשך הלילה ולשלוח את התוצאה לחברו בארצות הברית בבוקר. התערבות ממשלתית מועטה ביחס למדינות אחרות באיחוד האירופי הבטיחו סביבת עבודה נוחה לאמריקנים. וגורם נוסף היה היציבות הגוברת בצפון אירלנד, שהביא עמו הסכם יום השישי הטוב בסוף שנות התשעים. בנייתו של מרכז העסקים הבינלאומי בדבלין יצר 14,000 משרות בתחומי החשבונאות, עריכת הדין, והניהול הפיננסי.
רבים מייחסים את התאפשרות ההאצה הכלכלית מלכתחילה לשורת הסכמים והבנות אליהם הגיעו ממשלות אירלנד עם ארגוני העובדים. משנות התשעים ואילך החלו יחסי העבודה באירלנד עולים על מסלול של הבנה ושותפות, להם היו שותפים הממשלה, ארגוני העובדים, ארגוני המעבידים, וארגונים וולונטריים. הבנות אלו הביאו לרגיעה ביחסי העבודה באירלנד ואיפשרו צמיחה כלכלית תוך "שקט תעשייתי", כאשר כל צעד כלכלי תואם בין הצדדים, ונמנעו סכסוכי עבודה, שביתות והשבתות.
תוצאות
במהלך תקופה זו אייר הפכה מאחת הארצות העניות באירופה למדינה מערב אירופית אמידה. לאחר שפוליטיקאים חלשים ובמקרים רבים מושחתים הנהיגו את אייר במהלך שנות השבעים והשמונים, מצאה אירלנד בשנות התשעים הנהגה יציבה וחזקה.
ההכנסה הממוצעת עלתה ואיפשרה צריכה מוגברת. שיעור האבטלה ירד מ 18% בסוף שנות השמונים ל 4.9% בסוף תקופת הצמיחה, והמשכורות גבהו לרמה המקובלת במדינות העשירות במערב אירופה. האינפלציה הגיעה לשיעור של 5% לשנה, והמחירים של מוצרי היסוד באייר הגיעו לעיתים לכפל המחיר עבור אותם מוצרים בצפון אירלנד. החוב הציבורי הופחת והפך לקטן באירופה, ואִפשר הוצאה ציבורית על תשתית ויצירת מקומות עבודה ללא העלאה משמעותית במיסוי. האנדרטה "החוד של דבלין" היא אך דוגמה להשקעה הציבורית בפרויקטים ענקיים (כמנהרת מפרץ דבלין), ובשיפור פני הערים.
המגמה האירית המסורתית של הגירה נהפכה, ובסיום התקופה החלה אייר להפוך ליעד למהגרים, וכתוצאה מכך הפכה אירלנד למדינה רב תרבותית, במיוחד במרכזי הערים. אייר החלה לקבל את תרבות הצריכה האמריקנית כתחליף לתרבות האירית המסורתית.
יש המבקרים את מדיניות ממשלת אייר בתקופה זו וטוענים כי ההשקעה בבריאות, וברפורמות כלכליות נדרשות, כגון שבירת המונופול הממשלתי בתחום התחבורה היבשתית, ובתחום שירותי התקשורת, לא הייתה מספקת, וכי הממשלה לא ניצלה את ההזדמנות שניתנה בידה.
הירידה ב 2001 - 2003
תקופת הצמיחה הגיעה לסיום פתאומי בשנת 2001, במקביל למשבר הכלכלי הבינלאומי באותה תקופה, וכתוצאה ישירה מן התלות הכלכלית בארצות הברית שנוצרה בתקופת הצמיחה. עם זאת לא היה מדובר במיתון כבד, אלא פשוט בהאטה בצמיחה לאחר תקופה ארוכה של צמיחה בשיעורים שלא נודעו עדיין באייר.
ההתאוששות
הכלכלה האירית החלה בהאצה שוב בשנים 2003 ו 2004. העיתונות מיהרה להכריז על שובו של הנמר הקלטי. בשנת 2004 היה שיעור הצמיחה במשק האירי הגבוה ביותר בין 15 המדינות המבוססות באירופה (אשר היוו את האיחוד האירופי לפני מאי 2004 בו הצטרפו אל השוק מדינות מזרח אירופה). צמיחה בת 4.5% בשנת 2004 היוותה ניגוד לצמיחה בת 1 - 3% באותה שנה למדינות אחרות כגרמניה וצרפת.
תהליך השלום בצפון אירלנד
החל מתחילת שנות התשעים, החל תהליך הדרגתי שהביא להפחתת המתיחות בצפון אירלנד, ולסיומן של "הצרות". בשנת 1994 הייתה הפסקת האש הראשונה שהביאה להפחתה ניכרת באלימות, ולאחר מכן הביא "הסכם יום שישי הטוב" או "הסכם בלפסט" להתפתחויות משמעותיות. הגם שהתהליך בעייתי במידה רבה, והפתרון אינו פשוט וחד משמעי, הביא תהליך השלום בצפון אירלנד מידה רבה של רגיעה ורווחה אף לאייר.
הפסקות האש
ב-1993 החלו שיחות בין המנהיג הפרוטסטנטי הצפון אירי ג'ון יום ובין מנהיג שין פיין, המזוהה עם ה-IRA, ג'רי אדמס. שיחות אלו הובילו לסדרה של הצהרות בדבר הדרך בה יכולה האלימות להסתיים באי. בנובמבר 1993 נחשף כי גם ממשלת בריטניה שוחחה עם ה-IRA, וב-15 בדצמבר 1993 פורסמה הצהרה משותפת של ראש ממשלת בריטניה ג'ון מייג'ור ושל ראש ממשלת אייר אלברט ריינולדס, שעיקרה הוא כי ממשלת בריטניה מכירה בזכות אזרחי צפון אירלנד להכריע בעצמם את גורלם, וממשלת אייר מכירה בכך שאיחודה של אירלנד יכול להיות רק בהסכמת רוב תושבי צפון אירלנד. שני הצדדים גינו את האלימות.
מגעים והצהרות אלו הובילו להצהרת ה-IRA ב-31 באוגוסט 1994 על "הפסקת הפעולות הצבאיות", אם כי לא היה ברור מהו משך ההפסקה שעליה הוכרז. הפרוטסטנטים הקיצוניים בצפון, ה"לויאליסטים" (הנאמנים לממשלת הוד מלכותה) המשיכו בירי ובפיגועים, ותגובות מן הצד השני לא איחרו לבוא, על אף שה-IRA הכחיש כל קשר אליהן.
בשנת 1996 החלו שיחות בהשתתפות כל הצדדים, שהתבססו על עקרונות שהציע הסנטור האמריקני ג'ון מיטשל אשר הוצע על ידי נשיא ארצות הברית ביל קלינטון כמתווך. מיטשל הציע מספר עקרונות וצעדים בוני אמון, אשר יובילו לפירוק הארגונים הצבאיים מנשקם במהלך השיחות הרב צדדיות. הוצהר כי שיחות אלו יחלו ביוני 1996 וכי ישתתף בהן כל צד שיקבל את עקרונות מיטשל, וכי בחירות שתערכנה בצפון אירלנד במאי 1996, תקבענה את הנציגים שינהלו את השיחות.
השיחות החלו ביוני 1996, בהיעדרות שין פיין אשר הוצגה כאחראית לכך שה-IRA ממשיך בפעולות האלימות ומסרב להתפרק מנשקו. ב-15 ביוני 1996 פוצצו אנשי ה-IRA פצצה בלב מנצ'סטר אשר החריבה בניינים רבים ופצעה 200 אנשים. גל האלימות נמשך.
ב-1 במאי 1997 ניצחה מפלגת הלייבור בבחירות בבריטניה, ולראשונה מאז 1979 הרכיבה את הממשלה. ראש הממשלה החדש טוני בלייר הודיע כי הוא מאמץ את עקרונות מיטשל, וקרא להמשך המשא ומתן. ביולי 1997 הודיע ה-IRA על הפסקת אש נוספת, על מנת לאפשר את המשך המשא ומתן.
לקראת הסכם
לאחר ההכרזה על הפסקת האש הוזמנה אף שין פיין להשתתף בשיחות. נציגי המפלגה הגיעו לעיר סטורמונט בה התנהלו השיחות כשהם מצהירים כי יפעלו על פי עקרונות מיטשל. השיחות התחדשו ב-15 בספטמבר 1997.
ב-25 במרץ 1998 הציב הסנטור מיטשל לוח זמנים של שבועיים לסיום השיחות. ב-10 באפריל 1998 עשרים וארבע שעות לאחר סיום האולטימטום של מיטשל, בתאריך הידוע כ"יום שישי הטוב", הודיעו הצדדים לשיחות על הגעה להסכם.
הסכם יום שישי הטוב
ההסכם כלל יצירת מוסדות נבחרים וממשלה בצפון אירלנד, בה תשותף כל מפלגה אשר תקבל אחוז מסוים מקולות הבוחרים (דבר שהבטיח נציגות לנציגי כל הזרמים הדתיים והאתניים), שחרור אסירים, פירוק מנשקן של המיליציות, והבטחת זכויות האזרח. על ההסכם ראה הערך הסכם יום שישי הטוב.
משאל העם
ההסכם צריך היה להיות מאושר במשאל עם הן בצפון אירלנד והן באייר. משאל העם באייר היה צריך להכריע בשאלת תיקון סעיפים 2 ו-3 לחוקת אירלנד אשר קבעו כי צפון אירלנד היא חלק בלתי נפרד מאייר. באייר זכה ההסכם לרוב של 94.4% מקולות הבוחרים (שיעור ההצבעה עמד על 56%) בעוד שבצפון זכה ההסכם לרוב של 71.1% מקולות הבוחרים, ושיעור ההצבעה עמד על 81%.
יישום ההסכם
המועצה המחוקקת בצפון אירלנד נבחרה בבחירות חופשיות לפי ההסכם שנערכו פעמיים מאז חתימתו, אך החל משנת 2002 מושעית הן פעולת המועצה המחוקקת והן פעולת המועצה המבצעת, בשל חוסר האמון הרב שרוחשים אנשי הסיעות השונות במועצה זה לזה, במיוחד סביב שאלת פירוק ה-IRA מנשקו. בחודש דצמבר 2004 התפרסם כי מזה זמן מה מתקיימים מגעים הכוללים את אנשי ה־IRA בנוגע לפירוק הנשק, וכי הצדדים קרובים להסכמה, כאשר המניעה העיקרית היא סירובו של ה־IRA לתעד בתמונות את תהליך פירוק הנשק, דבר אותו דורשים הפרוטסטנטים. ב-8 בדצמבר 2004 פרסמו ראש ממשלת אנגליה טוני בלייר, וראש ממשלת אירלנד ברטי אהרן, אשר נפגשו בבלפסט, הצהרה בה הם מביעים אופטימיות, ומצהירים כי המשא ומתן בין הצדדים עבר את נקודת האל-חזור, וכי הסכם מפורט צפוי בעתיד הקרוב.
אף על פי שמשטרת אלסטר המלכותית (Royal Ulster Constabulary) גוף אשר הראה אלימות רבה בעת "הצרות", פורקה והוחלפה ב"שירות המשטרה של צפון אירלנד" (Police Service of Northern Ireland) עדיין ישנם קתולים רבים אשר אינם מאמינים כי השינוי מהותי.
תהליך הפירוק מנשק של ה-IRA הוא איטי ומסובך, וקידומו האיטי מונע את קידום תהליך השלום כולו.
תהליך שחרור האסירים התקדם, אך אל מול העצירה בתהליך פירוק הנשק, מרגישים משפחות הקורבנות של מעשי הטרור כי קורבנן היה לשווא, וכי האחראים לסבלם שוחררו ללא כל תמורה מצדם.
על אף שמעשי הטרור המרובים מתקופת "הצרות" כמעט ואינם בנמצא עוד, מעשי טרור של המיליציות ברמה נמוכה יותר כ"הכאת" עונשין, סחיטה, וסחר בסמים על מנת לממן רכישת נשק נמשכים. באזורים רבים באירלנד הצפונית נמשכת שליטת המיליציות המזוינות.
