היסטוריה של אירלנד בימי הביניים
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות |
ההיסטוריה של אירלנד בימי הביניים, תחילתה בהתפשטות האנגלו-נורמנית באירלנד שהחלה בשנת 1171, המשכה במרידה האירית בראשות הסקוטי אדוארד ברוס בשנת 1315, והיא נמשכת בצלו של הכיבוש האנגלי, עד עלייתו לשלטון של מלך אנגליה הנרי השמיני, והסכסוך הדתי שנלווה אליה, באמצע המאה ה-16.
התבססות השלטון האנגלי 1171 - 1315
בואם של האנגלים לאירלנד
אירלנד בימי הביניים המוקדמים הייתה מחולקת מבחינה פוליטית להיררכיה משתנה של ממלכות זוטא, כשמעליהן ממלכות על ובראשן "המלך העליון של אירלנד" (Ard Rí na hÉireann). תואר שמאז מותו של בריאן בורו בשנת 1014, היה להלכה בלבד ולא למעשה. על התואר התחרו מספר שושלות מתחרות, אשר הסכסוך ביניהן נמשך כמאתיים שנה מאז מותו של בריאן בורו.
מלך לנסטר דרמוט מק'מורו הזמין בשנת 1169 שכירי חרב נורמנים וולשים אל האי האירי, על מנת שיסייעו בסכסוך שבינו ובין "המלך העליון" המתחרה. בראש שכירים אלו עמד ריצ'רד דה קלייר, רוזן פמברוק, המכונה "הקשת החזקה" (Strongbow). לאחר זמן קצר מת מק'מורו, ו"הקשת החזקה" החל בהקמת ממלכה נורמנית עצמאית. פעילות זו משכה את עינו של מלך אנגליה, הנרי השני, אשר ראה כי ישנה סכנה שתקום ממלכה נורמנית מתחרה ממערב לו. בשנת 1171 ביקר הנרי באירלנד, והכפיף את "הקשת החזקה" למרותו.
עוד קודם לכן, בשנת 1155, הוציא האפיפיור אדריאנוס הרביעי, שהיה האפיפיור היחיד ממוצא אנגלי, בולה (מעין הכרזה קדושה), המעניקה להנרי סמכות לפלוש לאירלנד על מנת למנוע את השימוש לרעה בסמכויות הכנסייה. ב-1170 הכריז האפיפיור כי אירלנד שייכת להנרי.
הנרי השני והמלך ג'ון
הנרי נחת בכוח גדול בווטרפורד בשנת 1171, והיה המלך האנגלי הראשון, שביקר באירלנד. הוא הכריז הן על ווטרפורד והן על דבלין כ"ערי המלך". עולם המושגים של הנרי ואנשיו האנגלו-נורמנים היה שונה לחלוטין מזה של ראשי השבטים הקלטים. הנרי הביא עמו את הפאודליזם - המשטר הצבאי והמדיני, שהיה מקובל אז באנגליה ובאירופה כולה, והתבסס על מדרג היררכי ברור בין השליט והווסאלים שלו, הנתונים למרותו, והחייבים לו בשירות צבאי. בהתנגשות בין מערכת זו, אשר קידשה את ההיררכיה, ואשר הרכוש החשוב ביותר בה היה הקרקע, ובין המערכת האירית של נאמנויות שבטיות משתנות, שיטת ירושה לא ברורה, חלוקה לא ברורה של תחומי השבטים, ומקנה כמדד לעושרו של האדם, היה ברור כי ידה של השיטה הפאודלית המגובשת, תהיה על העליונה.
לאחר שנחת המלך הנרי בווטרפורד, ולאחר מכן במנסטר ובדבלין, נכנעו לו מלכים אירים רבים, והעמידו עצמם תחת חסותו כווסאלים פאודלים. אך מטרתו של הנרי לא הייתה כיבושה של אירלנד והכנעת האירים, כי אם הסדרת הכפיפות הפאודלית של הנורמנים שנמצאו שם. הוא מינה את יו דה לייסי ל"יוסטיסיאר" (משנה למלך), כמוקד כוח מתחרה ל"קשת החזקה", ולאחר מכן עזב את אירלנד על מנת שלא לשוב אליה לעולם.
ההתנגשות המזוינת בין הצדדים לא איחרה לבוא, ובשנים שלאחר מכן התרכז כוח סביב אישיותו של מלך קונכט, רורי או'קונור. ב-1175 נחתם בין או'קונור והנרי הסכם בווינדזור לפיו ייחשב האזור בו שכנו הנורמנים - לנסטר, מית', דבלין, וקספורד ווטרפורד, לאדמות המלך הנרי, ואילו שאר אירלנד תהיה תחת שלטונו של או'קונור, אשר ייחשב כווסאל של הנרי ויעלה לו מס. הסדר זה לא הביא לשלום באירלנד, שכן רעבונם של הנורמנים לאדמות ולכיבושים, לא ידע שובעה, ומדי פעם הם יצאו למסעות כיבושים אל מעבר לתחום שהוסכם עליו בהסכם וינדזור.
ב-1177 הכריז המלך הנרי על צעיר בניו, ג'ון, לימים המלך ג'ון כשליטה של אירלנד. ב-1185 ביקר ג'ון באירלנד, והביא עמו אבירים רבים הרעבים לשלטון ולנחלות. אבירים אלו כתיאובלד וולטר, אשר היה משרתו (Butler) של ג'ון (ולפיכך נשאו צאצאיו את השם באטלר), קיבלו אף הם נחלות נרחבות על חשבון המלכים האירים. טירות נבנו בשטחים החדשים, והכיבוש נמשך. נחלות המלך באירלנד הפכו למקור הכנסה נאה.
בשנת 1199 ירש ג'ון את כס המלכות באנגליה. אם היה בכוונתו של הנרי להשליט באירלנד שושלת נורמנית מרכזית ועצמאית, בראשותו של ג'ון ולאחר מכן צאצאיו, עתה סיכלה ההיסטוריה כוונה זו. הצעיר בבניו של הנרי, ולבטח בעל התכונות הראויות פחות למלכות מהם, מונה למלך אנגליה, ואירלנד שבה והפכה לנחלתו הישירה של הכתר הבריטי.
בשנת 1210 ביקר ג'ון שוב באירלנד, והיה המלך האנגלי האחרון שעשה כן למשך 180 שנים. עיקר דאגתו הייתה, כאביו, להכניס משמעת בברונים הנורמנים ששלטו עתה בשטחים נרחבים באירלנד. ג'ון שהה באירלנד במשך תשעה שבועות, ובתקופה זו הכניע למרותו את כל מתנגדיו מקרב הנורמנים בארץ זו. בשנת 1215 הגיע הוויכוח של ג'ון עם הברונים שלו לשיא, וג'ון אולץ לחתום על המגנה כרטה, מסמך הזכויות שסימל את כפיפותו של מלך אנגליה לשיטה קונסטיטוציונית. אם כי היום נראה מסמך זה כתחילתה של דרך שסופה במלוכה הבריטית הקונסטיטוציונית כיום, בשנת 1215 נראתה חתימתו של ג'ון על המסמך כהשפלה וכחולשה, וכאות לכל הברונים באירלנד כי מעתה - איש הישר בעיניו יעשה.
השנים שלאחר מכן היו שנים של מלחמה בין הנורמנים, שפעלו באופן עצמאי כמעט, לבין האירים הגאלים, שנסוגו לאחור. כיבושה של קונכט הושלם, ובסוף המאה ה-13 היו כשלושה רבעים מאירלנד בידי הברונים הנורמנים.
הפרלמנט האירי
ערך מורחב – הפרלמנט האירי
בשנת 1264 החלו להתקיים מפגשים של הברונים האנגלו-נורמנים בצורה סדירה, ובשנת 1297 התמסדו פגישות אלו לכדי פרלמנט אליו הוזמנו שני אבירים מכל מחוז, וכן בעלי תפקידים ואנשים חופשיים אחרים. בשנת 1300 צורפו לפגישות גם שני בורגנים מכל עיר. הייתה זו תחילתו של גוף מחוקק, שסמכויותיו אמנם לא היו ברורות (שכן דבר המלך האנגלי, וחוקי הפרלמנט האנגלי בווסטמינסטר היו החוק באירלנד), אך במהלך ההיסטוריה הפך לגוף המייצג את האוכלוסייה באירלנד.
נטיית הפרלמנט בהתחלה הייתה לאכוף את ההבדלים בין האוכלוסייה הגאלית בשטחים האנגלים, לבין הכובשים האנגלים. הגאלים לא הורשו להשתתף בדיוני הפרלמנט, ואף לא לפנות לבתי המשפט של המשפט המקובל שהקימו הכובשים. כמו כן לא זכו הגאלים להגנה שווה במסגרת המשפט הפלילי, שכן אנגלי שהרג אירי לא עבר עבירה שעונשה מוות.
אדמות האנגלים באירלנד נקראו "ארץ השלום". האדמות שנותרו מחוץ לתחום השפעת המלך האנגלי והפרלמנט האירי נקראו "ארץ המלחמה" ושם שלטו השליטים המקומיים על פי חוקים אשר השתנו בין שליט ושליט. ללא כל סמכות מרכזית, אל מול השיטה הפאודלית ב"ארץ השלום", וכאשר השיטה לבחירה כמלך או כמנהיג לא הייתה שיטה תורשתית אלא בחירה, ואל מול הרעב הבלתי פוסק לאדמות של שכניהם האנגלים, היו אכן שטחים אלו נתונים במלחמה פנימית וחיצונית בלתי פוסקת. עם זאת, הגאווה הלאומית האירית-גאלית, מעולם לא כבתה, ושטחים נרחבים לא סרו לשלטונו של המלך האנגלי, גם בימיו של המלך התקיף אדוארד הראשון.
המרד האירי של 1315, ולאחריו
"המלך העליון" עד 1315
מאז בריאן בורו לא שלט באירלנד "מלך עליון". האחרון שנקרא "מלך עליון של אירלנד", רורי או'קונור, הכריז על נאמנותו למלך האנגלי בשנת 1175. בשנת 1258 עשו ראשי השבטים הגאלים ניסיון נוסף למנות עליהם מלך עליון, ובחרו בבריאן או'ניל למשרה, אך או'ניל הוכה על ידי הנורמנים בקרב דאונפטריק בשנת 1260. בשנת 1263 נערך ניסיון נוסף להתאחד תחת שלטון המלך האאקון הרביעי מנורווגיה, אך סכסוכים בתוך צבאו של האאקון, שהיה מורכב משכירי חרב נורווגים וסקוטים, הביאו למותו בטרם הספיק לקבל עליו את הכתר האירי.
אדוארד הראשון, אחד העזים והתקיפים שבמלכי אנגליה מת בשנת 1307 ואת מקומו ירש בנו חדל האישים, אדוארד השני. בן זה הובס על ידי כוח סקוטי בראשותו של רוברט דה ברוס בקרב באנוקברן בקיץ 1314, והקים ממלכה סקוטית עצמאית. עתה נשאו אף האירים את עיניהם אל המאבק הלאומי הסקוטי לעצמאות, והחליטו להתאחד תחת שלטונו של דה ברוס, שהיה, ככלות הכל, אף הוא ממוצא קלטי. בנו של בריאן או'ניל, דונל או'ניל, מלך טיירון, הכריז כי הוא רשאי לשאת את התואר "המלך העליון" וכי הוא נותן אותו למלך סקוטלנד, רוברט דה ברוס. דה ברוס קיבל את התואר, והחליט לשלוח את אחיו הצעיר, אדוארד ברוס על מנת למלוך באירלנד ולגרש משם את האנגלים, על מנת ליצור חזית נוספת בה יילחמו האנגלים, ולהסיט את תשומת לבם מן הנעשה בסקוטלנד. הוא חזה בעיני רוחו "חזית גאלית מאוחדת" של אירים וסקוטים כנגד ממלכת אנגליה, המבוססת על מוצא משותף, תרבות משותפת ואויב משותף.
המרד של 1315
אדוארד ברוס הכריז על עצמו כמלך אירלנד בשנת 1315, ב-25 במאי 1315 אדוארד ברוס ואלפי חיילים סקוטים נחתו באירלנד, ועד מהרה הצטרפו אליהם לוחמים גאלים מכל קצווי אירלנד.
ב-1 במאי 1316 הוכתר אדוארד ברוס כמלך אירלנד בדאנדוק, ובספטמבר הגיע אחיו רוברט עם תגבורות סקוטיות על מנת לעזור לו. בתחילה נראתה הברית הגאלית בלתי מנוצחת, אנשיו של דה ברוס נצחו בכל הקרבות, ועד מהרה הייתה רובה של אירלנד תחת שליטתם. אך בשנת 1317 החל רעב להכות באי, והמלך אדוארד ברוס התקשה לספק אוכל לנאמניו. לאחר מכן נאלץ רוברט דה ברוס לשוב לסקוטלנד, על מנת לנהל את ממלכתו. במשך השנה שלאחר מכן לא עשו הברונים האנגלים דבר על מנת להשיב לידם את הממלכות שאבדו להם, שכן אף הם לא יכלו לספק מזון לתושבים. בשלב זה, דה ברוס לא הצליח לגייס אנשים רבים לצבאו מקרב האוכלוסייה המקומית, ונראה כי לאחר ההתלהבות הראשונית, העדיפו אנשים את הזרים המוכרים להם, האנגלו נורמנים, על צבא זה של זרים פולשים ובוזזים מסקוטלנד.
בקיץ 1318 צעד ג'ון דה בירמינגהם האנגלי עם צבאו כנגד דה ברוס. ב-24 באוקטובר הובס הצבא האירי בדאנדוק, ואדוארד עצמו נהרג.
היה זה הניסיון המשמעותי האחרון של הגאלים להתאחד תחת מנהיג יחיד כנגד האנגלים למשך זמן רב. תוצאות המרד לא היו איחודה של אירלנד תחת סמכות מרכזית גאלית, כפי שציפו המורדים, אך האנגלים והנורמנים לא הצליחו עוד לעולם להגיע לאותה רמה של שליטה באוכלוסייה וכיבוש של שטח אליה הגיעו בשנת 1315 בטרם הגיע דה ברוס אל הארץ.
שקיעת הנורמנים
ניצחון האנגלים על אדוארד ברוס, לא הביא להרחבת השליטה האנגלית באירלנד, כי אם היה זה אך צעד נוסף בשקיעת התרבות הנורמנית באירלנד, ועלייתה של אומה חדשה "האומה האמצעית" - צאצאיהם של הברונים הנורמנים אשר הגיעו לאירלנד במאה ה-12 ועתה, במאה ה-14, עברו תהליך של "היברניזציה", התחתנו עם משפחות האצילים הגאלים, וקיבלו את הזהות והמנהגים האירים. מגמה זו צברה תנופה לאחר תבוסתו של אדוארד ברוס.
דוגמה טובה לתהליך זה היא האירועים הנוגעים למשפחה הנורמנית האצילה דה בורג, אשר שלטה באלסטר. עם מותו של "הרוזן האדום" ריצ'רד דה בורג, ב-1326 ירש אותו בנו, "הרוזן החום", ויליאם, אשר נרצח שבע שנים לאחר מכן, ולא הותיר אחריו אלא בת אחת. על פי החוק האנגלי, הבת (אשר נישאה לבנו של המלך אדוארד השלישי ליונל דוכס קלרנס), היא יורשת הנחלות של אביה. על פי החוק האירי הקדום, לא יכולות נשים לרשת את מנהיגות השבט. אם כך צעירי בית דה בורג, הפכו לגאלים, אימצו את השם "ברק", וחטפו מנחלותיו של הרוזן האדום באלסטר ובקונכט, מכל הבא ליד.
עם התכווצות הנחלות המוקנות למלך האנגלי, התכווצה גם הכנסתו של המלך מן הנחלה, ובהתאם גם כמות המשאבים שיכל המלך להקדיש לארץ הסוררת. באמצע המאה ה-14 היה דבר המלך נשמע רק בתחום של כ-30 עד 40 קילומטר מסביב לדבלין, אשר כונה "התחום" (The Pale). את התחום הקיף מכשול של תעלות וכלונסאות מעץ. בתוכו חיו האנגלו-אירים תחת החוק והמנהג האנגלי (פרט לחשש המתמיד של תקיפות משכניהם האירים). "מחוץ לתחום" (ומכאן נגזר הביטוי Beyond the Pale) הייתה אירלנד בשליטת ראשי השבטים הגאלים, או רוזנים אנגלו-אירים, שתמרנו בין מעמד כאצולה לפי החוק האנגלי למעמד ראש השבט כנח להם.
אנגליה, בשלב זה, תחת שלטונו של אדוארד השלישי הייתה עסוקה במלחמת מאה השנים עם צרפת, מכדי שתכפה את מרותה על אירלנד. רק מערכה צבאית ממושכת הייתה יכולה לאכוף את השליטה באי, אך לא עמדו די משאבים לכך. גורם נוסף היה המוות השחור, מגפת הדבר שהכתה ביבשת אירופה ובאנגליה באותה עת. בקיץ 1348 הגיעה המגפה לאירלנד וגרמה לערעור נוסף של המבנה החברתי ושל השליטה הפיאודלית. אוכלוסיית הערים הצטמצמה, כפרים רבים ננטשו, ואווירה של קדרות תקפה את הארץ.
בשנת 1366 הכריז המלך האנגלי על "חוק קילקני". חוק זה נועד לעצור את התהליך של ההיברניזציה שעבר על האנגלים באירלנד. החוק קבע שורה של צעדים - איסור נישואי תערובת, איסור על מקומיים בשירות השלטון והכנסייה, ואיסור על ביטוי פומבי של המנהגים והתרבות האירית. אף בחוק זה לא היה די. יורשו של אדוארד השלישי, ריצ'רד השני יזם מסע עונשין לאירלנד בשנת 1399, אך זה נקטע על ידי מרידה מבית. ריצ'רד הודח ומת בטרם הספיק להשליט את מרותו של הכתר על האי.
המאה החמש עשרה
יורשיו של ריצ'רד השני היו עסוקים בבעיות חיצוניות, ואירלנד נעזבה לנפשה. הנרי הרביעי והנרי החמישי היו עסוקים בביסוס מרותם ובמלחמות ביבשת. הנרי השישי היה מלך חלש, ובימיו פרצו מלחמת השושנים. במשך עשורים נאבקו בתי המלוכה יורק ולנקסטר זה בזה. על אף שהאצילים האירים צידדו בראשון, עצם הסכסוך מנע את התחזקות ההשפעה האנגלית באי.
לאחר פגעי מלחמת ברוס והמגפה, החלה תקופה של פריחה תרבותית ובניה מחדש. אירלנד נחלקה בין שלושה מחוזות גאלים עצמאיים, תומונד, טירקונל וטירון, בהם שלטו המשפחות העתיקות של או'בריאן, או'דונל ואו'ניל; ולחלק האנגלו-אירי שנשלט על ידי הרוזנים מקילדייר, אורמונד ואוסמונד. הרוזן השמיני מקילדייר, גארט מור פיצג'רלד, נתמנה בשנת 1478 ללורד המשנה-למלך והחזיק במשרה זו זמן רב תחת ארבעה מלכים בזה אחר זה. פיצג'רלד עודד את נשואי התערובת, והשיא את בנותיו לראשי שבטים איריים.
אהדתה של אירלנד לבית יורק האנגלי (אשר הוכרת בקרב בוסוורת' ב-1485 על ידי הנרי השביעי מבית טיודור), הגיעה לידי כך ששני מתחזים שטענו להשתייכות אליו - פרקין וורבק ולמברט סימנל, קיבלו סיוע של צבא אירי כשניסו לעלות על לונדון על מנת להמליך את עצמם. נציגו של המלך הנרי השביעי, אציל בשם פוינינגס, נשלח להשליט סדר. עד מהרה אסר את פיצג'רלד, ושלחו לאנגליה. הפרלמנט האירי אולץ לחוקק חוק האוסר על עצמו להתכנס או לחוקק ללא הסכמת הכתר. פיצג'רלד הצליח ללחוץ על המלך הנרי להחזירו לתפקיד המשנה-למלך (המלך הנרי מצוטט "כל אירלנד אינה יכולה למשול בו, אם כן שימשול בכל אירלנד"). פיצג'רלד שימש בתפקיד עוד כשבע-עשרה שנים. היה זה סופה של תקופה שקטה יחסית. הרפורמציה המתקרבת עתידה הייתה להטביע חותם מתמשך והרסני על תולדות האי.
