היסטוריה של אירלנד בימי הביניים המוקדמים
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות |
ההיסטוריה של אירלנד בימי הביניים המוקדמים מתחילה בשנת 431 עם תחילת חדירתה של הנצרות לאי, ומתמשכת דרך הכיבוש הוויקינגי והתקופה הפוסט ויקינגית, עד לתחילתה של המעורבות האנגלית באי, בשנת 1171.
הנצרות הקדומה באירלנד
על פי המסורת האירית הגיע לאי פטריק ה"קדוש" בשנת 432 ובשנים שלאחר מכן המיר את דתם של תושבי האי לנצרות. מסורת זו היא אך מיתולוגיה רומנטית. למעשה קדמו לפטריק שליחים כפלאדיוס, אשר פעל בשנת 431, ובואו של פטריק לאי כמיסיונר (לאחר שנשבה והובא לאי כעבד, אך הצליח להימלט בחזרה לבריטניה) היה כפי הנראה בשנת 462.
על פי רושמי הרשומות האפיפיוריים, הוכרז בשנת 431 פלאדיוס, כבישוף הראשון והיחיד של הכנסייה הקתולית לאירלנד. פרט לרישום זה אין כל נתונים בדבר שיעור הצלחתו של פלאדיוס. נראה כי עבד בעיקר בדרום האי, אך לא הצליח להמיר דתן של אוכלוסיות נרחבות. נראה כי גם בטרם הגיע פלאדיוס לאירלנד, היו במדינה מספר מועט של נוצרים. לתקופה זו יש לייחס את עליית האלפבית של אוגהאם, אשר שימש לייצוגה של השפה הגאלית באמצעות עשרים וחמש אותיות מתוכן חמישה עשר עיצורים. הכתב שימש את תושבי האי בין המאה החמישית והמאה התשיעית לספירה.
עם בואו של פטריק נראה כי אירלנד הייתה בשלה לקבל את הנצרות, שכן הצלחתו הייתה מהירה ומוחלטת. למרות שתהליך המרת הדת ארך כמאה שנים, הייתה הצלחתו הראשונית של פטריק המניע להשלמת התהליך לאחר מותו. פטריק שמר על המנהגים השבטיים והחברתיים של האירים, ערך קודיפיקציה של חוקיהם, ושינה רק את אלה שלדעתו התנגשו עם הנצרות. הוא הביא עמו את האלפבית הלטיני אשר שימש את הנזירים לשימורה של התרבות הקלטית.
פטריק ייסד את תרבות המנזרים אשר העמיקה את שורשיה באוכלוסייה האירית. תרבות זו התאימה לאירלנד הרבה יותר מן הניסיונות שנערכו, ולא צלחו, במשך השנים ליצור הירארכיה קתולית של בישופים ומחוזות הכפופים זה לזה. עד להגעתו של פטריק לא היה באירלנד שלטון מרכזי, והיה ברור כי שלטון כזה אינו יכול להתפתח בנקל, אף במישור הכנסייתי. היו אלה המנזרים המבודדים, בהם למדו הנזירים ושימרו את גחלת התרבות, אשר ביטאו את האופי האירי. המנזרים היו ביטוי לנחלה של שבט (sept), או של משפחה בעלת עוצמה, והם, ולא הבישוף של אירלנד, היו בעלי הכוח האמיתי. לכל שבט היה מנזר אחד לפחות ולעיתים כמה מנזרים שהיו מאוגדים בקונפדרציה על בסיס שבטי.
אב המנזר היה בנה של המשפחה אשר ייסדה את המנזר או לפחות נציג השבט, ונשמע לרוב להוראות "מלך השבט". אב מנזר זה מילא בפועל את התפקיד שבמקומות אחרים מילא הבישוף.
הנזירים היו גם מיסיונרים והפיצו את הנצרות בסביבתם הקרובה והרחוקה ונתנו שירותי דת לקהילה. לכן היו הנזירים צריכים להיות בעלי הסמכה של כמרים. אופייניים לתקופה זו הם חייו של ה"קדוש" קולומבה אשר פעל בין שנת 521 ושנת 597. צאצא לשבט או'ניל, ולמלך האגדתי "ניאל של תשעת בני הערובה", בחר קולומבה בקריירה בשירות הכנסייה, והוסמך ככומר. בשנת 560 הוביל סכסוך באשר לזכויות בכתב יד בינו לבין פיניאן ה"קדוש" למלחמה בה נהרגו רבים. על מנת לכפר על חטאים אלו ציווה הבישוף של אירלנד על קולומבה לנצר אנשים באותו המספר של האנשים שהרג באותו הקרב. קולומבה יצא לסקוטלנד ולצפונה של אנגליה וניצר את אנשיה.
כפי שמלמדות קורות חייו של קולומבה, היה הנזיר האירי שונה מאוד מן הנזיר האירופי. בעוד שהנזירים האירופים חיו על פי תקנון הנזורה של בנדיקטוס מנורסיה, אשר הכתיב לנזיר אורח חיים מוקפד ומתוכנן, שאין לחרוג ממנו, וחיו במנזרים שנבנו בצורה מסוימת, שאין לחרוג ממנה, היה הנזיר האירי אדם חופשי יותר במחשבתו ובאורח חייו, וקשור יותר לקהילה שממנה בא. המנזר האירי הטיפוסי היה מורכב מסוכות אבן קטנות בהן חיו הנזירים, הפזורות על פני שטח גדול מסביב למספר מבנים מרכזיים - כנסייה לתפילה, ומבנים לסעודה ולעבודה.
היו אלו הנזירים שסביבם סבבה התרבות האירית בימים אלו, והם שהביאו לאירלנד את כמה מההישגים האמנותיים והתרבותיים שלה בימים אלו. יש לזכור כי האי הבריטי כולו היה שרוי אז באפילה תרבותית ובמלחמות בין עובדי אלילים, ואילו הנזירים האירים הם ששמרו את גחלת התרבות[דרוש מקור].
"הצלב הגבוה" או "הצלב הקלטי" אשר מאות דוגמאות ממנו פזורות ברחבי אירלנד, הוא הישג אמנותי של אותה התקופה. המדובר בצלב גבוה מאבן, אשר ארבע צלעותיו מוקפות בעיגול. הצלב מקושט לכל גובהו ולאורכו בעיטורים, חלקם בעלי אופי קישוטי בלבד, וחלקם בעלי משמעות דתית. הצלב שימש כסימון למקום כינוסים דתיים, או כסימן לגבול בין "ממלכות" שונות. רוב הצלבים הוצבו במאה התשיעית לספירה.
"הספר של דרואו" "Book of Durrow" הוא הישג נוסף. זהו הספר הראשון שעמודיו הם "עמודי שטיח", דהיינו מכוסים בכל שטחם בצבע ובציורים ודוגמאות. הספר נכתב בשנת 675 לספירה. מפורסם ממנו הוא "הספר של קלס", אשר כתיבתו מיוחסת לקולומבה, אם כי יש להניח כי נכתב על ידי נזירים מאוחרים יותר, והוקדש לקולומבה. ספר זה הוא מלאכת מופת של כתיבה דתית, והוא כולל קליגרפיה מרשימה וציורים מרהיבים. הספר נמצא עד היום בתצוגה לקהל בטריניטי קולג' בעיר דבלין באירלנד.
עבודתם זו של הנזירים לא הייתה בעלת ערך אמנותי גרידא. על אף שרוב הטקסטים שהועתקו היו בשפה הלטינית, הנזירים כתבו אף טקסטים בשפה הגאלית (כדוגמה ספר הטאין), ותיעדו את מאורעות התקופה. בדרך זו (שכוונתה הייתה, כפי הנראה, מיסיונרית), שמרו הנזירים על השפה והתרבות הגאלית, בזמן ששפות ותרבויות מקבילות באנגליה ובסקוטלנד נכחדו.
הוויקינגים
תור הזהב של התרבות הנוצרית האירית הגיע לקיצו במאה התשיעית, ועתה באו מאתיים שנים של לוחמה בגלים של פושטים ויקינגים אשר החריבו את המנזרים ושדדו את הערים.
הוויקינגים היו לוחמים אשר יצאו מבסיסים בנורווגיה, דנמרק ושוודיה, בסירות ארוכות, אשר נעו לאורך הנהרות ונתיבי הים האירופיים, כשהם זורעים הרס וחורבן בדרכם מקונסטנטינופול, ועד מעבר לאוקיינוס האטלנטי אל יבשת אמריקה. בעידן בו הייתה אירופה נוצרית בעיקרה, היו הוויקינגים עובדי אלילים (ולפי עדויות מסוימות אף אוכלי אדם) ולא נרתעו מלהחריב את הכנסיות והמנזרים, לשדוד ולרצוח, בכל מקום שהגיעו אליו. מחסור באדמות וחוסר מנוחה פוליטי דחפו גל אחר גל של פושטים אלו מארצות הצפון אל כל מקום אליו הגיעו בסירותיהם הארוכות, המסוגלות לעלות במעלה נהרות, כמו גם לשרוד את הסופות שבאוקיינוס האטלנטי.
בשנת 795 הגיעו ראשוני הוויקינגים אל חופי אירלנד. משנה זו ואילך היו ערי החוף של אירלנד מטרה לפשיטות ספורות, עד שבשנת 832 הנהיג המנהיג הוויקינגי הנורווגי תורגסט (ובלטינית Thurgesius) את אנשיו בניסיון לכבוש את האי כולו. הוא הפליג לאורך נהרות השאנון והבן, תוך שהוא משמיד את המנזרים לאורך נתיב תנועתו. בשטחים הכבושים, תורגסט הקים את ממלכת דבלין שאיחדה את אלסטר, קונכט ומית'. היא שרדה בין 839 ל-845. לאורך החופים ונתיבי התנועה על הנהרות נוסדו מוצבים ויקינגיים של קבע, אשר אחד מהם הנקרא "דב - לין" או "בריכה שחורה" הפך לימים לבירתה של אירלנד, דבלין. בשנת 845 נהרג תורגסט על ידי מל-שליין, מלך מית'.
אירלנד באותה התקופה הייתה מחולקת לעשרות ממלכות עצמאיות למחצה, כאשר בזמן הפלישה הוויקינגית התגבשו שתי ממלכות חזקות. האחת, ממלכת או'ניל בצפון, אשר מלכיה נבחרו בגבעת טארה ה"קדושה", והשנייה, ממלכת קאשל בדרום, בה מלכו בני יוגנאכטה. בזמן זה לא היה מאבק מאוחד של הממלכות בפולש הוויקינגי, אלא היה מדובר בבריתות שנכרתו והופרו בה בעת בין ממלכות איריות וממלכות ויקינגיות, בין הוויקינגים הנורווגים והוויקינגים הדנים, בין הממלכות האיריות בינן לבין עצמן, ובין כל גורם בעל כוח, אשר רצה להוסיף ולצבור כח. מל-שליין (או מלאכי) נקרא "מלך עליון" אך תואר זה היה מטעה, ובכאוס שהייתה אירלנד באותה התקופה, היה השלטון, וודאי השלטון העליון, עניין זמני בלבד. מלאכי הספיק להשמיד את מלכותו של תורגסט, להביס צבאות ויקינגים במספר קרבות, ולבזוז את דבלין, בטרם מת בשנת 862.
לאחר ששדדו את אנגליה, והוציאו להורג את אדמונד, מלך מזרח אנגליה, כנקמה על רצח אביהם ראגנאר לודברוק ("בעל המגפיים השעירות") בידי אלה מלך נורת'מבריה, הגיעו המנהיגים הוויקינגים איוואר ואולאף ("הלבן") אל אירלנד. שם הקימו מחדש את ממלכת דבלין הוויקינגית. בשנת 872 מת איוור כשהוא מוכרז "מלך אנשי הצפון של כל אירלנד ובריטניה", וזאת לאחר שהוטבל לנצרות.
הוויקינגים לא הביאו עמם רק שוד ורצח, אלא גם הקימו ערים ומושבות של קבע, והביאו עמם את נשותיהם ורכושם על מנת להתיישב. כעבור כמה דורות כבר ניתן היה לדבר על גזע מעורב גאלי-ויקינגי, ורבים מן ה"מלכים" של אותה התקופה נשאו שמות שמקורם בשפות הצפוניות.
בשנת 914 השלום הבלתי יציב בין האירים והוויקינגים הפך למלחמה כוללת. הוויקינגים גורשו, אך צאצאיו של איוואר הקימו שוב ממלכה בדבלין, ומבסיס זה שלטו בחלקים ניכרים של האי.
היה זה המלך האגדי בריאן בורו אשר הצליח, בסדרה של קרבות שהתנהלו בסוף המאה העשירית להרוג את מלכה הוויקינגי של לימריק, ולשלוט בחלקה הדרומי של אירלנד. שליטה זו לא היה פירושה כי אנשי דרום אירלנד נשמעו לקולו, אלא כי מלכיהם נתנו לו את בניהם כבני ערובה, והעלו לו מס עובד (בורו פירושו מס או מנחה). בשנת 1002 הכריז מלך אנשי או'ניל הצפוניים בגבעה ה"קדושה" טארה על כפיפותו לבריאן, אשר הפך כתוצאה מכך ל"מלך העליון של אירלנד" "High king of Ireland".
בשנת 1014 הניפו מלכיהם הסקנדינבים של דבלין ושל מושבות ויקינגיות נוספות, בצירוף המלך האירי של לנסטר את נס המרד. בקרב קלונטרף (23 באפריל 1014) הובסו הוויקינגים, ולמעשה הושם קץ לנוכחותם הצבאית על אדמת האי, ולממלכותיהם העצמאיות. אך "המלך העליון" בריאן בורו, מת בקרב. כך נראה כי הסתיימה הן התקופה הוויקינגית בתולדות אירלנד, אך גם התקווה לאיחוד תחת שלטונו של מלך גדול. אירלנד נותרה לאחר קרב קלונטרף מפוצלת בין שורת ממלכות קטנות, ללא עליונות ברורה למי מהן על משנה. אל מול איחודה הקרב של אנגליה תחת שלטון הנורמנים (לאחר קרב הייסטינגס בשנת 1066) היה זה מרשם לאסון ודאי.
אירלנד הפוסט ויקינגית
אחרי מותו של בריאן בורו נקלעה אירלנד למלחמות אזרחים שנמשכו כמאתיים שנה, והסתיימו באסון הגדול (שתוצאותיו ניכרות עד ימינו אנו) של הזמנת האנגלים להתערב בסכסוכים הפנימיים באי.
יורשיו של בריאן (משפחת או'בריאן) בדרום, ויורשיו של מלאכי (משפחת או'ניל) בצפון ניסו לקיים את המוסד של "מלך עליון על אירלנד" אך איש מהם לא הצליח להגיע לרמת השליטה שהייתה לבריאן בורו בחייו. המוסד של "Ri Cofresabra" או "מלך שיש מולו התנגדות" היה הדרגה העליונה שניתן היה להגיע אליה בימים אלו. בתחילה שמרו בני משפחת או'בריאן על עליונות כלשהי אל מול שאר מלכי המחוזות, אך לאחר מכן התפוגגה אף עליונות זו, ונוצרה מעין קונפדרציה רופפת של מלכים ומחוזות המסוכסכים ביניהם.
באמצע המאה ה-12 היה "המלך העליון" טרלוך או'קונור, מלכה של קונכט. לאחר מות מלכה של לנסטר, הוכתר אחיו, דרמוט מק'מורו למלך. או'קונור חשש מיריבות, והורה לאחד מנאמניו, טירנן או'רורק לכבוש את לייסטר ולהרוג את מלכה. או'רורק פתח במסע מלחמה ברוטלי, שהסתיים בהדחתו של מק'מורו מכס המלוכה של לנסטר.
בשנת 1133 שבו נאמניו של מק'מורו והמליכו את מק'מורו, דבר שהביא לשלושה עשורים של שלום רופף בינו לבין "המלך העליון" או'קונור, אשר בינתיים מת, ובנו רורי או'קונור ירש אותו.
בשנת 1166 הביא סכסוך נוסף לכך שכוחותיו של טירנן או'רורק כבשו שוב את לנסטר, וגירשו את מק'מורו. מק'מורו ואשתו נמלטו לממלכת אנגליה, לחצרו של המלך הנרי השני. תחת חסותו של הנרי השני הרכיב מק'מורו צבא המורכב משכירי חרב נורמנים וולשים, ומטרתו הייתה לא רק לעלות לשלטון בלנסטר, אלא גם להכריז על עצמו כמלך עליון של אירלנד כולה.
בשנת 1167 שב מק'מורו לאירלנד לבדו, והמתין כשנתיים עד שב-1 במאי 1169 (יום שייזכר לדראון עולם בהיסטוריה האירית) נחתו שכירי החרב שלו על חופי אירלנד. בעזרת שכירי החרב כבש מקמורו את דבלין ווטרפורד, ובמהרה שב ושלט בלנסטר כולה.
אז צעד מק'מורו לטארה, הגבעה המקודשת בה נמשחו למלוכה מלכיה של אירלנד, מקום מושבו של המלך או'קונור. בתגובה הרג או'קונור את בני הערובה שהחזיק (על פי המנהג האירי הקדום) ובהם בנו של מק'מורו. מק'מורו איבד את רצונו להילחם לאחר אירוע זה, ומת כמה חודשים לאחר מכן. שכירי החרב ששכר מק'מורו נותרו בממלכה, ואחד מהם, ריצ'רד פיץ גילבר דה קלייר, (המכונה "הקשת החזקה" - Stronbgbow) הוכרז כמלכה של לנסטר. או אז הבין הנרי השני כי במערב קמה וצומחת ממלכה נורמנית עצמאית, היכולה להתחרות באנגליה. ב-16 באוקטובר 1171 נחת הנרי עצמו בחופי אירלנד, ו"הקשת החזקה" הכריז על כפיפותו לשלטונו של הנרי, ומסר לו את נחלותיו. הייתה זו תחילתה של המעורבות האנגלית באירלנד, ושל התביעה האנגלית לריבונות בארץ זו.
