אין אדם טורח בסעודה ומפסידה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בהלכה, חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה היא חזקה הלכתית, מסוג החזקות שאין אדם פועל בניגוד לטבעו או תכונותיו.

חזקה זו אומרת כי אנו מניחים שאדם ימנע מלבטל את הנישואין מיד לאחר קיומם, בשל החשש מהפסד של סעודת הנישואין שטרח בה.

יישום

השימוש בכלל

  • הגמרא במסכת כתובות[1] דנה במקרה בו אדם נשא אשה, ולמחרת בא לבית הדין בטענה שהיא אינה בתולה ועל כן הוא מעוניין לגרשה ללא כתובה. לדעת רב יהודה הוא נאמן מכח הכלל "חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה", כלומר שסביר להניח שהבעל לא היה מפסיד את ההשקעה בסעודת הנישואין או הופך את שמחתו לאבל[2] אילולא שהאשה אכן לא היתה בתולה.
    הראשונים נחלקו האם הבעל נאמן רק לגבי בסיס הכתובה אותה תיקנו חכמים[3], או שהתוספת אף היא תלויה בקיומו של עיקר הכתובה, וכשהיא בטלה אף התוספת בטלה[4]. כמו כן נחלקו הראשונים האם הכלל מותנה בכך שאדם יטרח בסעודה[5] או שגם אם לא טרח בסעודה הוא נאמן מכח הכלל לא פלוג[6].
  • הגמרא במסכת קידושין[7] עוסקת במקרה של ויכוח בין בני זוג, כאשר הבעל מעוניין להשיא את בתו לקרובו והאשה מעוניינת להשיאה לקרובה, ולאחר שהבעל השתכנע להשיאה לקרוב משפחתה של אשתו הוא עושה להם סעודת נישואין. במהלך הסעודה, טרם הקידושין עצמם, בא קרובו של הבעל ומקדש את בתו[8]. הגמרא פוסקת שהיא אינה מקודשת לקרובו מאחר ש"חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה" - כיוון שהבעל השקיע בסעודת הנשואין לקרובת אשתו יש להניח שאין רצונו שתנשא לאחר[9].
  • הֶקְשר נוסף של הכלל נמצא בגמרא במסכת יבמות[10], שם מובאת דעת בית שמאי לפיה קטנה יכולה למאן רק לאחר הקידושין ולא לאחר שכבר נישאה. רבא מנמק זאת בכך שחז"ל חששו שאדם ימנע מלהשיא את בתו מחשש שיפסיד את הוצאות סעודת החתונה במקרה שהבת תמאן, ולפיכך הגבילו את יכולתה לעשות זאת לאחר הנישואין.

יש להבדיל בין שלושת השימושים השונים בכלל. בעוד במסכת כתובות הכלל משמש לחיזוק אמינות טענת התובע, במסכת קידושין הוא משמש לצורך בירור ספק אובייקטיבי, ואילו בדוגמה שבמסכת יבמות הוא מהווה נימוק לתקנת חז"ל.

השלכות נוספות

לפי חלק מן הראשונים, הטעם לתקנת חכמים "שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה ג' ימים"[11] - הוא בכדי לוודא שאדם לא ירצה להפסיד את הסעודה שטרח בה בטענת שווא[12].

תוקפה

מהמקרה במסכת קידושין ניתן ללמוד שהכלל תקף גם בדיני התורה ולא רק במקום תקנת חכמים, אם כי לא ניתן להסיק מכך שהכלל הוא ראיה מספקת גם להוציא ממון, מאחר שלשם כך יש צורך במסת ראיות כבדה יותר.

מלשון הגמרא במסכת כתובות[1] "והם האמינוהו", למדו הראשונים שנאמנות הבעל היא רק במסגרת כתובה שהיא תקנה ממונית מדרבנן[13], מאחר שכנגד טענת הבעל עומדת חזקת הגוף שהאשה בתולה, או כי יתכן שהבעל טועה באבחנתו את האשה כבעולה, ולפיכך הטענה כשלעצמה לא מועילה אפילו להחזיק ממון.

קישורים חצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 מסכת כתובות, דף י עמוד א.
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק י"א, הלכה י"ד.
  3. ^ כך דעת הרשב"א והר"ן, כתובות י' עמוד א'.
  4. ^ המרדכי, מסכת כתובות סימן קל"ה בשם הרשב"ם; פסקי הרא"ש, כתובות פרק א' סימן י"ח.
  5. ^ הרשב"א והר"ן, כתובות דף י' עמוד א'; פסקי הרא"ש, פרק א' סימן י"ח
  6. ^ בית הבחירה למאירי, כתובות דף י' עמוד א'.
  7. ^ מסכת קידושין, דף מה עמוד ב
  8. ^ לפי ההלכה, קטנה יכולה לקבל קידושיה במידה והאב מעוניין בקידושין
  9. ^ פירוש רבינו חננאל שם
  10. ^ מסכת יבמות, דף קז עמוד א.
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ב עמוד א
  12. ^ ריטב"א, כתובות ב ב
  13. ^ שיטה זו בגמרא היא כפי הדעה שכתובה מדרבנן.