חזקה אין אדם פורע תוך זמנו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין אדם פורע תוך זמנו
(מקורות עיקריים)
תלמוד בבלי בבא בתרא, "השותפין"
משנה תורה משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק י"ד, הלכה א'
שולחן ערוך חושן משפט, סימן ע"ח

בהלכה, חזקה אין אדם פורע תוך זמנו היא חזקה הלכתית, מסוגת החזקות שאין אדם פועל בניגוד לטבעו או תכונותיו.

חזקה זו אומרת כי אנו מניחים שאדם שלווה כסף מחבירו, לא יפרע את חובו לפני התאריך שנקבע, ודי בחזקה זו כדי להוציא ממון.

רקע

ישנם שני סוגי הלוואות: מלווה בשטר שבו המלווה מחתים את הלווה על שטר חוב, ומלווה בעל פה ללא שטר אלא על ידי הסתמכות על עדים כראיה.
במקרה בו מתעורר ויכוח בין המלווה והלווה האם הלווה החזיר את החוב, במלווה בשטר הלווה לא נאמן כל עוד השטר בידו של המלווה, שכן השטר מהווה ראיה לאי פריעת החוב. במלווה בעל פה נחלקו האמוראים: לדעת אביי ורבא לעיתים אדם פורע אף בתוך זמנו כדי למנוע את האפשרות שהמלווה יגוש אותו, אך לדעת ריש לקיש אינו נאמן, משום ש"חזקה אין אדם פורע תוך זמנו" - כלומר שאדם אינו ממהר לפרוע את חובו טרם הגיע זמן הפרעון[1], ולכן הוא לא נאמן בטענה זו. דעה זו נפסקה להלכה[2].

במקרה שעדיין לא חל החיוב כלל, כגון הפודה את בנו טרם היותו בן 30 יום, או השוכר בית וטרם מלאה תקופת השכירות - לכל הדעות החייב אינו נאמן[1], משום שאדם חושש להסתכן ולשלם לפני זמן החיוב שייתכן שכלל לא יבוא, כגון שימות הבן או יפול הבית[3].

סברת הכלל

החזקה מתבססת על ההנחה שאם הלווה קובע את זמן הפרעון, ניתן להניח שהוא יודע שרק אז יהיה הכסף ברשותו[4]. הסבר נוסף הוא שעצם הסכמתו של המלווה לא לתבוע את הלווה עד זמן מסוים גורמת ללווה להימנע מלשלם עד התאריך שנקבע, כי דרך בני אדם להשאיר אצלם כסף ככל הניתן[5].

תקפות הכלל

אף שהחזקה בעיקרה מתבססת על נורמה התנהגותית אנושית - דבר הדומה להכרעה על פי הרוב שבדרך כלל לא ניתן להוציא ממון על פיו, כוחה של חזקה זו יפה אף להוציא ממון. בספרות האחרונים הדבר הוסבר בכך ש"אנן סהדי בדבר", כלומר הידיעה שדרכם של בני האדם שלא לפרוע בתוך הזמן שקולה לעדותם של עדים[6]. רבי שמעון שקופ מוסיף על כך בספרו שערי יושר[7] שהחזקה עדיפה מרוב מאחר שהיא לא מתבססת על רוב אקראי כמו סטטיסטיקה, אלא נשענת על סיבה הגיונית חיצונית.

ראשי הישיבות בדור האחרון[8] ביארו, שהכלל מהוה עילה לכך שלא ניתן לטעון טענת "פרוע" מאחר שאפשרות זו אינה סבירה, וממילא טענתו של התובע נותרת ללא מענה - מה שמחייב את הנתבע לשלם[9].

במקום תרי ותרי

אם יש שני עדים שמעידים שפרע את החוב בתוך הזמן וכנגדם צמד עדים אחר שמעיד שלא פרע, דנו האחרונים האם ניתן לחייב את הנתבע לשלם מכח חזקה זו. יש מן האחרונים שנקטו [10] שאין בכוחה של החזקה להכריע משום שכיוון שיסודה מטעם "אנן סהדי", היא אינה עדיפה מעדות נוספת של עדים שלא יכולה להכריע, משום הכלל "תרי כמאה" - עדותם של שני עדים שווה לעדותם של מאה. מאידך, רבי יצחק אלחנן ספקטור[11] הוכיח מהתוספות והריטב"א שגם במקום תרי ותרי הנתבע חייב לשלם לאור הכלל שאין אדם פורע תוך זמנו.[12] רבי עקיבא איגר[13] הסתפק בשאלה זו, ולא הכריע.

יישום הכלל

כשהמלווה לא יודע אם החוב נפרע

האחרונים נחלקו במקרה שהתובע אינו יודע בוודאות שהלווה לא פרע אלא טוען טענת שמא, כגון יתומים שמצאו שטר חוב של אביהם בתוך זמנו והם לא יודעים אם הוא נפרע: הסמ"ע[14] למד מדברי המרדכי[15] שהנתבע פטור מלשלם, ואילו השפתי כהן[16] הוכיח מדברי הרא"ש[17] שאף במקרה זה הנתבע חייב לשלם. לדעת הקצות החושן גם שכשהתובע בעצמו לא יודע תועיל החזקה להוציא מהלווה באופן שגם הנתבע שמא[18].

כשלא קבע זמן

במקרה שלא נקבע תאריך פירעון, ההלכה היא שניתן ללווה 30 יום לפרוע את חובו[19], הלווה נאמן שפרע את חובו אף בתוך הזמן ונחלקו המפרשים בטעם הדבר.

כשחזר וטען לאחר זמנו שפרע

בשולחן ערוך[20] נפסק שאם הלווה טען בתוך הזמן שפרע את החוב, ולאחר שנדחתה טענתו חזר וטען שהחוב נפרע - והפעם לאחר שעבר הזמן, אינו נאמן, בהתאם לכלל "הוחזק כפרן" לפיו אדם לא יכול לחזור על טענה שנמצאה לא אמינה. לדעת השפתי כהן[21] והנתיבות המשפט מדובר באופן שהמלווה לא תבעו בתוך הזמן בבית הדין אלא בפני עדים, אך אם הגיע לבית הדין וחייבוהו לשלם על פי פסק בית הדין - נאמן לטעון שפרע לאחר הזמן, משום שבמקרה זה ההכחשה החוזרת אינה מהווה הוכחה לאי-אמינותו, לאחר שחויב בבית הדין לשלם מחדש. אולם לדעת הקצות החושן גם במקרה זה אינו נאמן.

פטור משבועה

ההלכה נפסקה שהגובה מן היתומים את חובו של אביהם חייב להישבע[22], אך אם נפרע מהם בטרם הגיע מועד פירעון ההלוואה, פטור משבועה[23]כיוון שאין אדם פורע תוך זמנו. וכן כל מי שמחויב בשבועה עם הפירעון, כגון מי שתובע רק חלק מהחוב שחייב בשבועה כדין מודה במקצת - אם תובע בתוך הזמן פטור[24].

קישורים חיצונים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ה עמוד א.
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק י"ד, הלכה א', שולחן ערוך, חושן משפט, סימן עח, סעיף א .
  3. ^ תוספות, מסכת בבא בתרא, דף ב עמוד א.
  4. ^ סמ"ע על סימן עח א, וראו אצל רבי משה סופר, חתם סופר, על מסכת בבא בתרא ה א, שמקורו של הסמ"ע משו"ת הרא"ש כלל ע"ו ג.
  5. ^ קצות החושן, סימן ע"ח ס"ק א
  6. ^ שו"ת מהרי"ט אבן העזר חלק ב' סימן כז; שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורה קמא [קלו]; רבי דוד טביל ממינסק, שו"ת נחלת דוד סימן כ"ו, בשם רבי חיים מוולוז'ין. וראה עוד חתם סופר חו"מ סי' סז
  7. ^ שער ג פרק ג ד"ה ועפ"ד
  8. ^ רבי איסר זלמן מלצר, אבן האזל, שכנים ג ב,; רבי שמואל רוזובסקי, שיעורי רבי שמואל, מסכת בבא בתרא אות קטז.
  9. ^ ביאור נוסף כתב בשו"ת רבי עקיבא איגר סימן קצ"ז שחזקה זו היא כרוב ובצירוף עם חזקת חיוב מועיל להוציא ממון.
  10. ^ שו"ת חתם סופר, חושן משפט סז, הובא בפתחי תשובה, על חושן משפט, סימן עח, סעיף א ; שב שמעתתא, שמעתתא ו פרק כב
  11. ^ בספרו "נחל יצחק", סימן פז אות ו ענף ב
  12. ^ ראה עוד ערך השולחן ע"ח כ"ו, שו"ת מהראנ"ח ח"ב מ'.
  13. ^ סימן קלו
  14. ^ סמ"ע חושן משפט סימן ע"ח ס"ק ב'.
  15. ^ מרדכי בבא בתרא רמז תס"ח.
  16. ^ ש"ך חושן משפט סימן ע"ח ס"ק א'.
  17. ^ חזה התנופה נ"א, על פי הבית יוסף חושן משפט סימן ע"א ס"ק י"א.
  18. ^ שהלא אם הלווה טוען ששילם יהיה פטור משום ברי ושמא, קצות החושן עח א.
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ג עמוד א.
  20. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן עח, סעיף א .
  21. ^ על שולחן ערוך, חושן משפט, סימן עח ס"ק ו.
  22. ^ משנה, מסכת שבועות, פרק ז', משנה ז'.
  23. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן עח, סעיף א .
  24. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן פד, סעיף ב .