קידושין

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קידושין או אירוסין (בכתיב המקראי: ארושין), הוא מונח הלכתי המתאר קנין אשה יהודיה לבעלה ומהווה את השלב ראשון מתוך שניים בהליך לקיחת אשה (השלב השני מכונה נישואין, ובלשון המקרא 'לקיחה'). לאחר הקידושין, האשה נחשבת אשת-איש, ואינה יכולה להתקדש או להנשא לאחר עד שתקנה עצמה חזרה (בגט או במיתת הבעל).

תקופת האירוסין

בין האירוסין לנישואין, המאורסת ב'בית אביה' תחת רשות אביה. רק חלק מהחובות החלים על בני זוג נשואים קיימים בין בני זוג מאורסין.

תקופת האירוסין הייתה במקורה תקופה ארוכה ובזמן המשנה והתלמוד עמדה על שנה - שנועדה לאפשר לאישה ולאיש להתכונן לקראת חייהם המשותפים. בימי הביניים אוחדו שני השלבים, והקידושין נעשים תחת החופה מעט לפני הנישואין, בטקס הידוע כחופה וקידושין, עקב מקרים שבהם ברחו החתנים והשאירו את הנשים עגונות. עקב כך, החל מוסד השידוכים, מוסד שאינו מחייב מבחינה הלכתית כקידושין, להחליף את מוסד האירוסין, עד כדי שלפעמים מכונים השידוכים בימינו (בטעות) אירוסין.

ארוסה אסורה על הארוס לביאה ואם בא עליה בבית חמיו מכים אותו מכת מרדות[1], אולם דעת הרבה ראשונים שאם בא עליה לשם נישואין קונה אותה לנישואין ואין בכך איסור.

בתלמוד

במשנה, (מסכת קידושין, דף ב', עמוד א') קיימות שלוש דרכים שונות לקדש אשה:

  • כסף - האיש נותן לאישה במתנה כסף או שווה כסף, לכל הפחות בשווי פרוטה.
  • שטר - האיש נותן לאישה שטר אירוסין, כעין חוזה הסכמה על הקידושין.
  • ביאה - האיש מתייחד עם האישה ובא עליה. אולם, אסרו חכמים לקדש אישה בביאה, משום הפריצות שהדבר עלול לגרום. בגמרא מסופר כי האמורא רב הלקה אדם שקידש בביאה.[2]

כיום נהוג לקדש בשווה כסף בצורת טבעת ללא תוספת אבן טובה.

אמירה

האיש נדרש להבהיר את מטרת המתנה שנתן וכן את מטרת הביאה כך שכוונתו תהייה ברורה, וגם שתיקת האישה תוכל להחשב להסכמה לקידושין. מבחינה הלכתית אין הבדל בלשון ההצהרה, כל עוד היא ברורה, ואמירה כמו: "התקדשי לי" תקפה.

כיום נהוג לומר "הרי את מקודשת לי", ולפרט "בטבעת זו" ולהוסיף "כדת משה וישראל" כנראה כדי להתנות את הקידושין בהסכמת "דת משה וישראל", שהממונים עליה הם חכמי ההלכה. אך מצד הדין, אין הכרח להוסיף פרטים אלו.

בשטר אין צורך בכל אמירה, אלא הבעל כותב לאשתו "הרי את מקודשת לי", ונותנו לה. בשונה מכל השטרות בהם המקנה כותב את השטר ונותנו לקונה, כאן הבעל הקונה את האשה בקניין אישות, כותב את השטר, כאמור בפסוק "כי יקח איש אשה", שעל הבעל לעשות את קניין האישות ולא על האשה.[3] כמו גט, על השטר להכתב לשמה.

נחלקו האמוראים אם כבר בעת כתיבת השטר על השטר להכתב מדעתה של האשה, או שמספיק שהיא מביעה הסכמה בעת קבלת השטר. לפי רבא ורבינא, אין צורך ששטר הקידושין יכתב מדעתה כמו שאין הגט נכתב מדעתה,והבעל יכול לכתוב את השטר בלי שהיא יודעת ורק אחרי זה לתת לה אותו. לפי דעתו של רב פפא ורב שרביא, על השטר להכתב מדעתה, מכיוון שתמיד נדרשת בשטר דעתו של המקנה, וכאן האשה מקנה את עצמה לבעל, ואם לא נכתב מדעתה הוא פסול,[4] וכך נפסקת ההלכה.[5]

על-מנת שהקידושין יחולו, לא די במעשה הגופני אלא דרושה גמירות דעת של המקדש והמתקדשת, כלומר ששניהם ירצו בכך ויהיו מודעים לתכליתו של המעשה. תנאי נוסף הוא נוכחותם של שני עדים כשרים שיראו את מעשה הקידושין. כדי שהעדים יוכלו להעיד על כוונותיהם של בני הזוג, האיש נדרש להבהיר בפיו את מטרתו, ואילו האישה יכולה לבטא את הסכמתה גם בשתיקה. כאשר הקידושין נעשים בביאה, די לעדים לראות שבני הזוג מתייחדים בחדר סגור, ואין הם צריכים לראות את גופו של מעשה (דבר האסור ממילא על-פי ההלכה). כאשר הקידושין נעשים בכסף או בשווה כסף, כנהוג בימינו, על המתנה להיות בעלת ערך של פרוטה לפחות (שערכה הוא כערך 25 מיליגרם כסף טהור, בצמוד לערך הכסף היציג).

עדי קידושין

הקידושין וההכרזה חייבות להיעשות בפני שני עדים כשרים שיראו שהאיש קידש כראוי, והאישה הסכימה במפורש או בשתיקה.

באמצעות שליח

ניתן לבצע קידושי כסף ושטר באמצעות שליח. האיש יכול למנות שליח לקדש, והאישה יכולה למנות שליח לקבל את הקידושין. (משנה קידושין, פרק ב משנה א). כך שתאורטית שליחו של הבעל יכול לקדש את האישה באמצעות שלוחה, ללא נוכחות שני הצדדים.

השלב בו נדרשים עדים כשרים הוא שלב מסירת הכסף או השטר, אך אין חובה לעדים בשלב מינוי השליחים.

קידושין כאלו נדירים ביותר בימינו, שכן נהוג כיום להצמיד את הקידושין לנישואין, שבהם יש צורך בנוכחות החתן והכלה.[6]

מהות הקנין

מסכת קידושין פותחת במילים:

האשה נקנית בשלש דרכים...

דף ב' עמוד א'

אך, מלשון הראשונים מתבאר שאין האשה קנויה בגופה לבעל[7] ואין קנין זה כמו קנין ממון[8]. אלא, מהות הקידושין לאוסרה על ידי המקדש לכל העולם[9].

קנין כספו

בטעם הדבר שארוסת כהן אוכלת בתרומה מדין תורה, שנלמד מהפסוק "קנין כספו"[10], דנו הראשונים והאחרונים אם הוא משום שהאשה נחשבת קניינו בקנין הקידושין, או משום שכשעושה קנין קידושין בכסף, קרוי הדבר קנין כספו וכיוון ש"הוקשו הוויות להדדי", לומדים מכסף לשאר סוגי הקידושין (שטר וביאה) שגם אם התקדשה בהם אוכלת הארוסה תרומה מן התורה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. משנה תורה לרמב"ם, ספר אישות, הלכות י, פרק א'
  2. תלמוד בבלי, מסכת יבמות דף נב עמוד א.
  3. מסכת קידושין, דף ט', עמוד א'.
  4. מסכת קידושין, דף ט', עמוד ב'.
  5. משנה תורה לרמב"ם, ספר אישות, הלכות ג, פרק ד'.
  6. מקרה מפורסם שבו נערכו קידושין בצורה זו היה בין יגאל עמיר ולריסה טרימבובלר, שאושרו כתקפים על ידי בית הדין הרבני בירושלים.
  7. עיין הרשב"א ו' ב', וכן הר"ן ב', ב' מדפי הרי"ף
  8. "ממונא מאיסורא לא ילפינן" (דף ג'עמוד ב) וראה עקיבא איגר שם, וכן במסכת גיטין, דף ל"ט, עמוד ב' "מה אשה איסורא ולא ממונא"
  9. כהגדרת האבני מילואים, מב, א' על פי דברי הרשב"א
  10. קידושין דף ה עמוד א ודף י עמוד ב' ודברי התוספות במסכת יבמות דף סח עמוד ב

מודעה רבה: המכלול נועד לעיון בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית כלל.

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0