אלכסנדר פון באך
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות |
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. |
 | |
| תמונה של פון באך בליתוגרפיה מאת יוזף קריהובר, 1849 | |
| לידה | לוסדורף, אוסטריה התחתונה, האימפריה האוסטרית |
|---|---|
| פטירה | שנגראברן, על יד הולאברון, אוסטריה התחתונה, הקיסרות האוסטרית (ציסלייטניה), האימפריה האוסטרו-הונגרית |
| שם מלא | אלכסנדר אנטון שטפאן באך |
ברון אלכסנדר אנטון שטפאן פון באך (בגרמנית: Alexander Freiherr von Bach, 4 בינואר 1813 לוסדורף, אוסטריה – 12 בנובמבר 1893 שנגראברן, אוסטריה) היה משפטן ופוליטיקאי אוסטרי. נודע בהנהגת משטר הריכוזי הנאו-אבסולטיסטי ששלט ברחבי האימפריה האוסטרית בשנים 1850–1859 בתחילת שלטונו של הקיסר פרנץ יוזף, אחרי דיכוי מהפכות אביב העמים. באותה תקופה כיהן באך כשר הפנים קודם בממשלתו של הנסיך פליקס צו שוורצנברג, והחל משנת 1852 כשר פנים וכראש ממשלה בפועל, אף על פי שאת התפקיד הרשמי של "יושב ראש ועידת השרים" מילא בשנים 1852–1859 הברון קרל פרדיננד פון בואול-שאואנשטיין. בתחילת פעילותו הפוליטית בלט באך כליברל ששלהב את ההמונים בווינה בהפגנות נגד השלטון האבסולטיסטי והקנצלר קלמנס פון מטרניך אבל במרוצת הזמן אימץ עמדה שמרנית ותמך ב"נאו-אבסולוטיזם". בימי כהונתו נעשה מאמץ להנהגת גרמניזציה במנהל ובחינוך, להעמקת התערבות הכנסייה הרומית-קתולית בחיי המשפחה ובחינוך ולהעמקת שילובה של הונגריה והשטחים שהיו בחסותה לתוך האימפריה האוסטרית.
קורות חייו
ילדות וצעירות
אלכסנדר באך נולד בשנת 1813 ביישוב לוסדורף (Loosdorf) על יד שטאץ (Staatz) במחוז מלק, (כיום בפאלבאך, בנפת מיסטלבאך) באוסטריה התחתונה כבן הבכור מבין שבעת הילדים של המשפטן יוהאן מיכאל באך ושל יוזפה באך. בילדותו עבר עם המשפחה לווינה בה עבד אביו כעורך דין. מבין אחיו אוטו באך היה לימים מנצח ומלחין, היינריך באך, ידוע כהיינריך מולבה היה מלחין, ואדוארד פון באך, פוליטיקאי.[1] קיבל בילדותו שיעורים פרטיים ואחרי סיום התיכון בווינה למד משפטים ומנהל ("מדעים קמראליים") באוניברסיטת וינה. בגיל 24 סיים תואר דוקטור במשפטים ונכנס לשירות בפרקליטות הקיסרית, בה שירת למשך תשע שנים. ביקר בצעירותו בארצות מערב ומזרח אירופה, ביקורים שהרחיבו את אופקיו. בשובו למולדת תמך ברעיון עריכת רפורמות במונרכיה האוסטרית לפי דגם בריטי או בלגי. הוא הפך חבר באיגוד של משפטנים ( Juridisch-Politische Leseverein) שדגלו ברעיונות רפורמיסטים כאלה והתנגדו למשטר של הקצנלר מטרניך. אחרי מות אביו בשנת 1842, בדצמבר 1843 ירש באך את משרד עריכת הדין של אביו בווינה. בשנת 1847 יצא עם אחיו אוגוסט למסע ארוך במזרח.
"יקיר העם" בתחילת "אביב העמים"
באביב של שנת 1848 היה באך מעורב בכתיבת עצומה שקראה לשינויים במערכת הפוליטית באימפריה שיכללו חופש העיתונות והדיבור, רפורמות במערכת המשפט, הרחבת זכויות לציבורים דוברי גרמנית, איטלקית, ושפות סלביות בתוך מדינה אוסטרית ריכוזית ודמוקרטית. התנגד לאיחוד אוסטריה עם המדינות הגרמניות ולעלייה בכוחם של ההונגרים. לא רצה שפרנקפורט ופסט תהיינה מוקדי ההחלטות עבור האוסטרים. כונה "יקיר העם" וב־13 במרץ נאם רכוב על הסוס בפני ההמונים כאחד מראשי האופוזיציה העממית. נמנה עם ראשי המשלחות שדרשו והשיגו מידי הקיסר פרדיננד הראשון את החלפת ההנהגה - נפילתם של הקנצלר הוותיק קלמנס פון מטרניך ושל מפקד המשטרה יוזף פון סדלניצקי ומתן חירויות דמוקרטיות. באך נבחר מטעם לשכת עורכי הדין לוועד הקהילתי הזמני של וינה. ב-15 במרץ 1848 חגג באך עם המוני העם את הישגי המהפכה. באותו יום התקבל לראיון פרטי אצל הארכידוכסית סופיה, גיסת הקיסר, והוא נעלם פתאום מזירת ההפגנות. אף על פי שתמך בשינויים במשטר האבסולטי, לא היה באך מוכן להרחיק לכת עם הרעיונות המהפכניים. הוא נודע בשינויים תכופים בהשקפותיו ובעקרונותיו.[2] ב-18 במרץ ערך באך את מצע הוועד הזמני של האזרחים שבו נדרשו ביטול עבודות הכפייה, שינויים במערכת הפיננסית, החינוך, והמשפט, חופש הדת, אולם צוין שיש להשיגם לא בדרך מהפכנית אלא בדרך חוקית. כמועמד לפרלמנט מטעם רובע מריההילפה הוא אימץ עמדה מתונה והטיף לארגון פדרטיבי של עמי האימפריה. הבטיח להישאר בעל חשיבה חופשית עד סוף חייו ונבחר לפרלמנט בפה אחד. אחרי התפטרות ראש הממשלה קרל לודוויג פון פיקלמונט ב-25 באפריל 1848 הורכבה ממשלה בראשות פרנץ פון פילרסדורף. באך תמך בהצעת החוקה הליברלית של פילרסדורף שלבסוף לא התקבלה.
כניסתו לממשלה: שר המשפטים 1848–1849
אחרי נפילת ממשלת פילרסדורף ב-8 ביולי, ביקש הארכידוכס יוהאן מ"וועד הסדר הציבורי" להציע את המועמדויות הפופולריות ביותר לתפקידי השרים. ביניהן הועלה גם שמו של ד"ר באך. ב-19 ביולי 1848 אישר הקיסר פרדיננד את הרכב הממשלה החדשה בראשות הברון אנטון דובלהוף-דיר. באך התמנה בה כשר המשפטים. עיתון וינאי בירך על מינויו בהגדירו כ" Ein Mann des Rechts – ein rechter Mann! (איש הצדק - צדיק בין האנשים). בגלל מעורבותו במאבק בעבר כונה "שר הבריקדות". ממשלתו הליברלית של דובלהוף-דיר הייתה משותקת וראשה התפטר כעבור מספר שבועות. את מקומו של דובלהוף-דיר לקח יוהאן פון וסנברג. בינתיים פרץ בווינה מרד הפועלים והסטודנטים. שר הצבא לאטור נרצח בלינץ' על ידי ההמונים. ב-7 באוקטובר באך נמלט בתחפושת אל המחנה הצבאי אאורספרג. ב-11 באוקטובר התפטרה ממשלת וסנברג. כחודש אחרי דיכוי המרד בווינה הופיע באך בשם כיסוי בפראג וקיים שם פגישות חשאיות עם כמה נציגים צ'כים. התייצב מיד אחר כך בחצר הקיסרית באולומואוץ על מנת להיפגש עם הנסיך פליקס צו שוורצנברג שהרכיב ב-21 בנובמבר 1848 ממשלה חדשה. באך נכנס לממשלה זאת שוב כשר המשפטים. היה היחיד ללא תואר אצולה בממשלת שוורצנברג. מבין השרים בלט הרוזן השמרן פרנץ שרף פון שטאדיון. אחרי שזה חלה קיבל באך לנהל גם את תיק הפנים. ממשלת שוורצנברג הכינה את החלפת הקיסר פרדיננד באחיינו, פרנץ יוזף ב-2 בדצמבר 1848 והביאה ב־7 במרץ 1849 לפיזור האספה החוקתית . תוך אימוץ עמדה שמרנית, במרץ 1849 תמך באך ביישום התכנית החוקתית הריכוזית של הנסיך שוורצנברג, מפנה שעורר תרעומת רבה בקרב האופוזיציה ההונגרית.[3]
"שיטת באך". שר הפנים וראש הממשל בפועל 1859-1849
ב-28 ביולי 1849 התמנה באך לשר הפנים בממשלתו של שוורצנברג. הברון אנטון פון שמרלינג התמנה כשר המשפטים והרוזן שטאדיון חזר לממשלה כשר בלי תיק. בתור שר הפנים עדיין ניצל באך את הילתו הקודמת כאיש נאור וילברל שסירב את העיטור לאופולד ו"מתעמת" עם שוורצנברג ה"ריאקציונר". פיזר אל דעת הקהל הסלאבית מילים מרגיעות, אולם גישתו הדו-פרצופית הוקעה על ידי מנהיגים כמו קארל הווליצ'ק בורובסקי. באך סגר את העיתון של הווליצ'ק "סלובאן" ("הסלאבי") ובדצמבר 1851 גירש את הווליצ'ק ללא משפט לגלות כפויה בטירול. נאסר גם מנהל התיאטרון הלאומי הסרבי בנובי סאד, יובאן אנדרייביץ'. כפי שהתבטא אדולף פישהוף משטרו של באך הסתמך על ארבעה צבאות: "צבא החיילים הזקופים, צבא הפקידים היושבים, צבא הכמרים המשתחווים ועוד צבא של נחשי חצר זוחלים". ב-הפטנט של סילבסטר שנערך על ידי באך ופון קיבק ונכלל בצו קיסרי ב-31 בדצמבר 1851 החוקה מ-1848 והושכן רשמית השלטון הנאו-אבסולטיסטי של פרנץ יוזף, שהתחזק עוד יותר אחרי מותו הפתאומי של ראש הממשלה שוורצנברג ב-1852. הקיסר לקח בידיו את ניהול הממשלה, כשראש הממשלה החדש, בואול, נקרא "יושב ראש ועידת השרים". מדיניות הפנים של פרנץ יוזף בשנים 1852–1859 התבססה בצורה משמעותית על אלכסנדר פון באך שכיהן כמו ראש הממשל בפועל. באך היה אחראי במידה רבה להכתבת מדיניות אוטוריטרית ברחבי האימפריה, מהונגריה עד אוסטריה וצ'כיה. המנהל היה ריכוזי, נשלט מווינה, בוטל חופש העיתונות והופסקה פומביות המשפטים. ננקט בקו של אבסולוטיזם "קלירקלי " ששיאו היה הקונקורדט מאוגוסט 1855 עם האפיפיור, שהעניק לכנסייה הרומית-קתולית שליטה על החינוך ועל חיי המשפחה. השפה הגרמנית הונהגה כשפה הרשמית היחידה של כל הרשויות באימפריה ונכפתה כשפת הוראה בבתי הספר היסודיים והתיכונים, הוגבלה האוטונומיה המוניציפלית. משטר ההגבלות התלווה בעלייה גדולה בהוצאות האימפריה ב-12 שנות שלטונו המיסים הישירים עלו ב-143% והמסים העקיפים - ב-120%. בתולדות העמים באימפריה האוסטרית נקראה תכופות התקופה הזאת כ"נאו-אבסולטיזם" או "תקופת השיטה של באך" (Bach System). הבירוקרטים של המשטר כונו "ההוסרים של באך".
במקביל עוד בימי ממשלת שוורצנברג ננקטו באותה תקופה גם צעדים חיוביים להקלת מצב האיכרים באימפריה, כשהם שוחררו מעבודות הכפייה ומיסים שהיו בעבר חובתם כלפי בעלי האחוזות. ("המהפכה מלמעלה" של שוורצנברג). כמו כן בוטלו מכסים פנימיים, דבר שחיזק את החופש הכלכלי בתוך האימפריה.
באותה תקופה בוטלה במידה רבה האוטונומיה של הארצות שהרכיבו את האימפריה. הונגריה איבדה את הפרלמנט שלה וחולקה לחמש פרובינציות צבאיות שבראשן עמדו גנרלים. תוך כדי כך איבדה אז זמנית את השליטה על טרנסילבניה ועל אזורים סלאביים שהיו בחסותה. קרואטיה חולקה לשש פרובינציות, איבדה את הפרלמנט שלה ותפקיד הבאן יוסיפ יילצ'יץ' הפך לסמלי לחלוטין. השלכות הרפורמות שהנהיג באך בהונגריה הן שנויות במחלוקת בין ההיסטוריונים. חלקם ראו במהפכה את מנוע הראשי לתחיית הזהות הלאומית ההונגרית[4] בעוד שאחרים ראו ב"שיטת באך" את הגורם המכריע בעליית הלאומיות ההונגרית .[5]
בשנת 1854 זכה באך לתואר האצולה "ברון". בשנים 1849–1859 כיהן גם כאחראי ("קוראטור") על האקדמיה למדעים .
שנותיו האחרונות
ב-26 באוגוסט 1859 נאלץ פון באך להתפטר בנסיבות כישלונה והשפלתה של האימפריה במלחמה נגד ממלכת סרדיניה ונפוליאון השלישי. בעת משטרו קיבלה התעשייה קדימות על חשבון הצבא, כשקסרקטינים רבים הפכו למפעלים[6]. כפיצוי להדחתו נשלח באך לשמש בשנים 1859–1867 כשגריר אוסטריה ברומא ליד הכס ה"קדוש".
באך נפטר בשנת 1893 בארמון שנגארברן באונטרוואלטרסדורף, מחוז באדן, באוסטריה התחתונה. הובא לקבורה בקבר המשותף של משפחתו בבית הקברות המרכזי של וינה.
פרסים ואותות הוקרה
- הצלב הגדול של מסדר לאופולד
- הצלב הגדול של מסדר פרנץ יוזף
- 1854 - קיבל תואר האצולה של "ברון"
- 1856 - חבר לשם כבוד באקדמיה האוסטרית למדעים
- יקיר (אזרח הכבוד של) העיר פראג ושל הערים בודפשט (ב-2011 תואר זה נלקח ממנו אחרי המוות על ידי ממשלת הונגריה) , אינסברוק (1854) ,זלצבורג וזאגרב (1853)
קישורים חיצוניים
- אלכסנדר פון באך, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
לקריאה נוספת
- Eva Macho, Alexander Freiherr von Bach. Stationen einer umstrittenen Karriere (Frankfurt am Main u.a., Peter Lang, 2009) (Beiträge zur Neueren Geschichte Österreichs, 24).
- Heinrich Reschauer, Geschichte der Wiener Revolution; Politische Charaktere in Oesterreich, Leipzig 1850 ; Alexander Bach. Politisches Charakterbild (Lipsko, 1850);
Helfert, Geschichte Oesterreichs III.; Springer, Geschischte Oesterreichs 2 sv.; Constantin von Wurzbach: Biographisches Lexikon des Kaiserthums Österreich. Enthaltend die Lebensskizzen der denkwürdigen Personen, welche 1750 bis 1850 im Kaiserstaate und in seinen Kronländern gelebt haben. 60 Bände. Wien: Verlag der typografisch-literarisch-artistischen Anstalt 1856-1891. Register 1923
- Österreichisches biographisches Lexikon 1815–1950. Hg. von der Österreichischen Akademie der Wissenschaften. Wien: Verlag der Österreichischen Akademie der Wissenschaften / Wien/Graz: Böhlau 1954-lfd. (Werkverzeichnis)
קישורים חיצוניים
- ערך באנציקלופדיית אוטו בשפה הצ'כית (אורכב 22.09.2008 בארכיון Wayback Machine)
art. Alexander von Bach Ottův slovník naučný Jan Otto Ltd, Praha (1888-1909)."
הערות שוליים
- ^ באתר הגנאלוגי geni
- ^ E.Crankshaw The Fall of the House of Habsburg. London: Longmans, 1963. p. 138
- ^ G.Rothenburg. The Army of Francis Joseph. West Lafayette: Purdue University Press, 1976. p 33.
- ^ A. J. P. Taylor The Habsburg Monarchy: 1809-1918. London: Hamish Hamilton, 1948. p. 63
- ^ (8 October 1905).Magyar Revolution Believed to be Near’. The New York Times
- ^ A. J. P.Taylor עמ' 89
