ארכלאוס (נשיא)
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מנהיג ריקה.
ארכלאוס[3] (ביוונית: Ἀρχέλαος[4]; 23 לפנה"ס - 16 לספירה) היה נשיא העם ביהודה בין שנת 4 לפנה"ס ועד 6 לספירה, בנו של המלך הורדוס מאשתו מלתקי השומרונית. אחיו מאמו היו הורדוס אנטיפס ואולימפיאס. כרוב בניו של הורדוס, גדל ארכלאוס והתחנך בחצר הקיסר ברומא, ושב לארץ ישראל רק בבגרותו ולקראת מותו של אביו. על פי צוואתו הרביעית של הורדוס, היה אמור ארכלאוס להיות מלכה של מרבית ממלכת אביו.
צוואתו של הורדוס נזקקה לאישורו של אוגוסטוס, קיסר רומא, וארכלאוס התכונן לצאת למסע לרומא לאישור הצוואה מיד עם תום האבל על אביו. אולם לפני שהספיק לצאת למסעו, פנו אליו נציגי העם והפצירו בו שיבטל את עול המיסוי הכבד שהטיל אביו וכן שיבצע רפורמות שונות בשלטון הפוליטי והדתי בממלכה. ארכלאוס, שידע שחג הפסח המתקרב מביא עמו אלפי עולי רגל לירושלים, חשש מגיוסם של עולי הרגל על ידי ראשי העם כנגדו ושלח פלוגת צבא לשמור את הסדר בירושלים. מעשה זה העלה את חמתם של ראשי העם והתגרה שהחלה בינם לבין פלוגת החיילים הפכה עד מהרה להתנגשות בין כוחות הצבא לבין העם, התנגשות שגבתה כ-3,000 קורבנות.
לאחר אירוע זה נסע ארכלאוס לרומא לאישור צוואת אביו, אולם יחד איתו יצאה לרומא משלחת מטעם ראשי העם, שדרשה את ביטול הצוואה ואת סיפוחה של יהודה לנציבות הרומית בסוריה. משלחות דומות נשלחו על ידי השומרונים ועל ידי משלחת של ערי היוונים בארץ ישראל, שדרשה גם היא את סיפוח המחוז לנציבות הסורית. המשלחת מטעם ראשי העם קיבלה גם את תמיכתה של קהילת יהודי רומא. לצידו של ארכלאוס עמדה משלחת מטעם בית הורדוס, שדרשה לחלק את ממלכת הורדוס לפי צוואתו בין שלושה מבניו, או למוסרה בשלמותה לבנו הורדוס אנטיפס.
בעוד הקיסר שומע את רצונה של כל משלחת, החל המצב ביהודה מתדרדר. החלה להתפתח מרדנות כנגד השלטון הרומי וכנגד בית הורדוס. בין מנהיגי הקבוצות המתקוממות היו יהודה בן חזקיה הגלילי, עבדו של המלך הורדוס שמעון מפראיה, ורועה בשם אתרונגאיוס, שעסק עם ארבעת אחיו בשוד ובביזה. כאשר המרד התפשט לכל חלקי הארץ (פולמוס וארוס), הנציב הרומי בסוריה, פובליוס קווינקטיליוס וארוס, הטיל למערכה את כוחותיו, שהשליטו לבסוף שקט בממלכה. מקרה זה הכריע את דעת הקיסר, אשר קבע לבסוף כי צוואתו של הורדוס בטלה ולפיכך לא יהיה ארכלאוס למלך יהודה לאחר שהאחרון גילה אוזלת יד בטיפול במהומות שם. תחת זאת קבע הקיסר כי ארכלאוס יתמנה ל"אתנארכוס" ("נשיא העם") ושושלתו תמשיך להחזיק בתואר זה עד שתוכיח את עצמה כראויה למלכות. אחיו של ארכלאוס, פיליפוס והורדוס אנטיפס, מונו לטטרארכים הכפופים לאחיהם וקיבלו מחוזות משלהם (הבשן לפיליפוס, הגולן והגליל לאנטיפס). ערי היוונים בארץ - עזה, גדר (חמת גדר) וסוסיתא - סופחו על פי דרישתן לנציבות הרומית בסוריה.
לאחר ששב ליהודה, ניצל ארכלאוס את השקט ששרר בממלכה לאחר הדיכוי הברוטלי של המרידות בידי הנציב הרומי ואף הוסיף לדכא את הפלגים הקיצוניים בחברה היהודית. בולמוס הבנייה שירש ארכלאוס מאביו לא פייס את העם ביהודה שסבל משלטונו הנוקשה. בשנה העשירית לשלטונו, התלוננו על שלטונו המדכא משלחת יהודית ושומרונית אצל אוגוסטוס.
יוסף בן מתתיהו מציין (לאחר הוצאתו להורג של אנטיפטרוס בשנת 4 לפנה"ס) שארכלאוס גירש את אשתו, ששמה "מרים" (ייתכן וזו מרים בת אריסטובולוס), לטובת נישואין לגלפירה, בתו של ארכלאוס מלך קפודקיה.[5] נישואיו לגלפירה, שהייתה אלמנת אחיו ואם ילדיהם, עוררו עליו את זעמם של נתיניו היהודים בגלל שהיוו הפרה של חוקי היהדות.
לאחר שקיבל אוגוסטוס קיסר את המשלחות, הוא הדיח את ארכלאוס מכיסאו, הגלה אותו, החרים את רכושו וסיפח את מחוזו לנציבות הסורית.[6] ארכלאוס מת בגלות בגאליה בשנת 16 לספירה והוא בן 39.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 55, פרק 27, סעיף 6.
- ^ 2.0 2.1 M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXXII. Cassius Dio, p. 365
- ^ ההיסטוריון דיו קסיוס[1] מזכיר את השם "הורדוס" וכוונתו שם היא להורדוס ארכלאוס, בנו של הורדוס הגדול. בשונה ממנו, יוספוס לעולם אינו מכנה את ארכלאוס בשם "הורדוס", אולם המטבעות מאשרים את דברי דיו.[2]
- ^ הגיית השם ביוונית: ארכלאוס, במלעיל דמלעיל (ההטעמה בהברה השלישית מהסוף).
- ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ב, פרק ז, פסקה ד.
- ^ על פי דיו קסיוס,[1] ארכלאוס הואשם על ידי אחיו על עוול כלשהו וגורש אל מעבר להרי האלפים. יוספוס, לעומת זאת, אינו מתייחס לאיזושהי האשמה על ידי אחיו בנוגע לסיום שלטונו, אלא דווקא למועד תחילתו.[2]
| המלכים והשליטים מבית הורדוס |
|---|
|
| הורדוס (37 לפנה"ס - 4 לפנה"ס) | ארכלאוס (4 לפנה"ס - 6) | הורדוס אנטיפס (4 לפנה"ס - 39) פיליפוס (4 לפנה"ס - 34) | אגריפס הראשון (37 - 44) | אגריפס השני (48 - 92) |
