בוריס כצמן
בוריס (דב) כַּצמן (נכתב גם קצמן; 1872, בלגורוד, האימפריה הרוסית (אוקראינה) – 6 בדצמבר 1933, רחובות) היה מראשוני התנועה הציונית, ממארגני הקונגרס הציוני הראשון ומשתתפיו, פעיל ארגון ציוני אמריקה וראש האגודה הציונית של המהנדסים ואנשי החקלאות של הארגון, מהנדס כימיה במקצועו. ניסה לתכנן את ההתיישבות היהודית ההמונית בארץ ישראל ואת פיתוח הארץ באמצעים מדעיים, ולהפיק דלק מפצלי שמן מאזור ים המלח, אזור שידוע כאחד מהמקומות הבודדים בהם ניתן להפיק דלק מפצלי שמן בישראל.
ביוגרפיה
בוריס כצמן נולד בשנת 1872 בבֶּלגוֹרוֹד שבפלך קוּרְסְק, בדרום-מערב רוסיה (אוקראינה). אביו, יהודה לייב כצמן (כצמאן), היה בעל אדמות וקבלן אמיד, מראשוני "חובבי ציון", מורשה (בא-כוח) הוועד האודיסאי בעירו, ומראשוני חברת "מנוחה ונחלה" שקנתה נחלות ברחובות. גיסו (בעלה של אחותו) היה מראשוני "בני משה".
לאחר שסיים את לימודיו בגימנסיה רוסית, סירב להיכנס בשערי אוניברסיטה ברוסיה, בשל אפליית היהודים באמצעות נומרוס קלאוזוס, ועל כן נסע ללמוד באוניברסיטת וינה. שם היה למנהיג אגודת הסטודנטים היהודים "קדימה", נאבק בסטודנטים אנטישמיים וארגן את הסטודנטים היהודים להגנה עצמית. כעבור זמן לא רב, על רקע סירובו לנהוג בהתאם לתקנה אנטי-יהודית באוניברסיטה, הוא סולק ממנה. לאחר סילוקו, בשנת תרנ"א-1891, כשהיה כבן 18, עלה לארץ ישראל, לאחוזתו של אביו ברחובות. מאחר שביקש להגשים את עצמו כחלוץ, עזב את המושבה ובה אביו, גיסו וידידיהם, עבר לחדרה והיה לשומר. כעבור כשנה וחצי חלה במלריה, הובא ליפו, ומשם נשלח בחזרה לבית הוריו ברוסיה.
הוא השלים את לימודיו בפקולטה לאגרונומיה באוניברסיטת מונפלייה שבדרום צרפת, והוסמך כמהנדס בכימיה חקלאית. במהלך לימודיו במונפלייה היה פעיל באגודת הסטודנטים הציונית "עתידות ישראל" (l'Avenir d'Israël), שעם חבריה נמנו חיים מרגליות קלווריסקי, יהושע בוכמיל, יוסף מירקין ויוסף מוהליבר. ב-1897 התיידד עם תאודור הרצל, סייע לו בארגון הקונגרס הציוני הראשון ונסע בשליחותו יחד עם ידידו בוכמיל לרוסיה. השניים עברו מיישוב ליישוב ועודדו את חובבי ציון לבחור צירים לקונגרס. הוא עצמו נשלח לקונגרס כציר מטעם האגודה, יחד עם בוכמיל, מירקין ואז'ן ולנסן (Eugène Valensin) (יוסף מוהילבר השתתף אף הוא כציר, בייצגו את סבו, הרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק). בהמשך השתתף במספר קונגרסים נוספים.
כצמן היה תלמיד מצטיין, והוציא מספר פטנטים.[1] לאחר שסיים את לימודיו, החליט לנסוע לאמריקה, לצבור ניסיון במקצועו כדי להכשיר עצמו לשירות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. הוא עבד כמהנדס במפעלי סוכר בקובה ובליונס (Lyons) שבמערב מדינת ניו יורק, ולאחר מכן ככימאי יועץ בחברת "קלוגס" בבאטל קריק שבמישיגן. הוא ישב בארצות הברית (בעיקר בניו יורק) במשך כ-15 שנה. בתקופה זו היה פעיל ארגון ציוני אמריקה (ללא השתייכות מפלגתית כלשהי), והוסיף לבקר בארץ ישראל ולהגות תוכניות לפיתוחה. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה הקדיש עצמו לתכנון התיישבות יהודית המונית בארץ ישראל. הוא ייסד ועמד בראש האגודה הציונית של המהנדסים ואנשי החקלאות (Zionist Society of Engineers and Agriculturists) – קבוצת מהנדסים, אגרונומים ומדענים יהודים-אמריקאים שביקשו לרתום את הכשרתם המקצועית לתכנון קפדני של פיתוחה החקלאי, התעשייתי והכלכלי של ארץ ישראל, אשר יקדים את העלייה המאסיבית של היהודים לארץ (רבים מקבוצה זו ראו עצמם מחויבים לעלות ממש לארץ, או לכל הפחות לשבת בה במשך זמן-מה).[2] אחת מהתוכניות שניסה לקדם הייתה להכין מפת קרקעות של ארץ ישראל כולה, על מנת לקבוע בדיוק מדעי כמה יהודים יכולה הארץ להכיל; אולם התוכנית נגנזה, עקב העלויות הגבוהות והזמן הממושך שנדרשו כדי להוציאה לפועל.
הוא התאזרח בארצות הברית. בשנת 1915 נישא, והיה אב לשניים. בינתיים ברוסיה הולאם רכושה של משפחתו בעקבות המהפכה הבולשביקית; אביו הצליח לברוח ולהגיע לחוותו שברחובות, שם נפטר.
תוכניתו להפיק דלק מפצלי שמן בארץ ישראל זכתה להתעניינותם של כמה פעילים ציוניים בארצות הברית, בהם לואי ליפסקי ולואי ברנדייס, שגייס כספים לשם ביצוע הניסויים הנדרשים. לאחר מלחמת העולם הראשונה עלה כצמן לארץ ישראל בשנית, והתיישב באחוזת אביו, בהקדישו את זמנו לעריכת הניסויים הכימיים ולעבודה חקלאית. ב-1925 נבחר לוועד קרן היסוד במושבה.[3] לקראת הניסויים נסע מספר פעמים לארצות הברית, להביא את המכשור הדרוש. הוא ערך את הניסויים בפצלי שמן שהביא מאזור ים המלח, בתנור שבנה בחצר ביתו. הוא השקיע בהם את מיטב כוחו ומרצו, וכן את כל כספו מירושת אביו. התהליך עלה יפה, אולם גילוי הנפט בעיראק הסמוכה הפך אותו לבלתי-משתלם. ריח הגופרית העז שנוצר במהלך הניסויים הביא את תושבי המושבה להתנגד להמשך הניסויים.
בסוף ימיו העלה לארץ את שני ילדיו מנישואיו הראשונים. בראשית שנת 1933 נישא בשנית, לרות לייט (Ruth Light), ציירת אמריקאית. בסוף אותה שנה נולדה לזוג בת. כשבוע לאחר מכן נפטר בפתאומיות (על פי כמה גרסאות, התאבד), בן 62 במותו. נקבר לצד בני משפחתו בבית העלמין ברחובות. (בבית שבו התגורר כצמן, התגורר אחריו ד"ר ליאון חסקלברג, מראשוני המדענים במכון ויצמן; הוא היה הדייר האחרון בבית זה, שלאחר מכן נהרס לטובת בניית בית קומות.[4])
קישורים חיצוניים
- בוריס כצמן בין חברי המשלחת האמריקאית לקונגרס הציוני ה-11 בווינה ב-1913, תצלום מאוסף הארכיון הציוני המרכזי, ספריית אוניברסיטת הרווארד
- בוריס קצמאן ז"ל, דואר היום, 7 בדצמבר 1933
- Obituary: Death of Boris Katzman, The Palestine Post, 7 בדצמבר 1933, המשך
- Boris Katzman, Veteran Zionist, Dies in Colony Founded by His Father, continue, JTA, December 7, 1933
- Louis Lipsky, Tribute to Boris Katzman, JTA, December 10, 1933
- משה סמילנסקי, בוריס כצמן, דואר היום, 13 בדצמבר 1933 (עם פטירתו) (נדפס שוב בספרו של סמילנסקי "משפחת האדמה: נרות-נשמה")
- Jessie Sampter, Boris Katzman, Pioneer: A Memoir, The Palestine Post, 29 בדצמבר 1933
- Boris Katzman, The New York Times, December 1933 (גישה בתשלום)
- ישע, לזכרו של בוריס כצמן, דבר, 30 בדצמבר 1934
הערות שוליים
- ^ Les Juifs à Montpellier et dans le Languedoc à travers l’histoire du Moyen Age à nos jours: actes du colloque international du Centre régional d’histoire des mentalités et du Centre de recherches et d’études juives et hébraïques: actes remaniés, enrichis et complétés de nouvelles études; publiés sous la direction de Carol Iancu, Montpellier : Centre de recherches et d’études juives et hébraïques, c1988, p. 330.
- ^ Joseph B. Glass, From New Zion to Old Zion: American Jewish Immigration and Settlement in Palestine, 1917-1939, Detroit: Wayne State University Press (America-Holy Land monographs), 2002, pp. 53-54.
- ^ קרן היסוד במושבות־יהודה, דואר היום, 29 בינואר 1925.
- ^ עמוס דניאלי, מלכה ללא כתר: סיפור על מושבה ומשפחה; עורך: אהרון לירון, ירושלים: ע. דניאלי, 2006, עמ' 140.
