בית הסתרים
בית הסתרים הוא כינוי בהלכה למקומות בגוף האדם או בכלי שהם נסתרים ואינם נראים בהתבוננות מבחוץ. דיני בית הסתרים שייכים להלכות חציצה לחייבי טבילה במקווה כגון לאשה נידה שנטהרת.
בכלל בית הסתרים הן תוך האוזן והאף והפה.
טומאה
טומאת מגע
טומאת מגע הוא רק כאשר ישנו מגע במקום גלוי בדבר המטמא עם מקום גלוי בדבר הנטמא. אבל טומאת בית הסתרים, בגוף האדם - כמו למשל מקום ביאה, אינו מטמא, (אם כי התורה גזרה שביאה מטמאת למרות שאין בה טומאת מגע).
אמנם דין זה אינו מוסכם על הכל, והוא נתון במחלוקת תנאים, האם אכן טומאת בית הסתרים מטמאה במגע או לא. במשנה הובא מקרה של בגד שיש בו שלושה על שלושה טפחים שנטמא טומאת מדרס (שטמא דרך עליו), וכעת הבגד נחצה לשתיים[1]. לדעת רבי מאיר הבגד ממשיך להיות טמא טומאת מגע מדרס מכיוון שבזמן שהבגד היה שלם נגע כל חלק בחבירו ונטמא, אך לדעת רבי יוסי נגיעה זו הייתה בבית הסתרים, מאחר שמקום הנגיעה נסתר[2].
האמורא רבינא מחדש, שאוכל המחובר לאוכל אחר, נטמא על ידי נגיעתו לאוכל. לפי הסברו של רבינא, חיבור חלקי האוכל זה לזה הוא חיבור חלוש, ואין חיבורו נחשב לחיבור, לכן יש להחשיב כל חלק מהאוכל בנפרד, כך שחלק מהאוכל שנגע בחלק אחר, מטמא.
מקור
בחז"ל למדו דין זה מהפסוק ”וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא שָׁטַף” (ספר ויקרא, פרק ט"ו, פסוק י"א), ממה שהוזכר בפסוק "ידיו" אנו למדים שרק דבר שהוא גילוי כידיו מטמא במגע ולא בית הסתרים. ושאר הטומאות למדים מטומאת מגע[3].
הלכה
להלכה נפסק כדעת רבי יוסי שטומאת בית הסתרים אינה מטמאה וכך כתב הרמב"ם ”טומאת מגע האמורה בכל מקום בין במת בין בשאר המטמאים הוא שנגע האדם בבשרו בטומאה עצמה בין בידו בין ברגלו בין בשאר בשרו ואפילו בלשונו ה"ז נטמא וכן נראה לי שאם נגע בצפרניו או בשיניו נטמא כיון שהם מחוברים לגוף הרי הם כגוף אבל אם תחב אדם טומאה בכוש והכניסה לתוך גרונו של אדם טהור ולא נגעה בלשונו או שהכניסה לתוך מעי של אשה מלמטה ולא נגעה בבשרה לא נטמא הבולע משום מגע זה שהרי לא נגעה בבשרו שנגיעת פנים אינה נגיעה” (משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות טומאת מת, פרק א', הלכה ג')
היסט
אף לעניין טומאת היסת, דין טומאת בית הסתרים שהיא אינה מטמאה. ולכך אם זב, שמטמא בדרך כלל בטומאת היסת, אוחז קנה במקום בית הסתרים כגון בבית השחי, ומסית עם עם המקל, הוא אינו מטמא בכך, וכך הם דברי הרמב"ם בספר משנה תורה:
זב שהיה קנה אחוז בתוך קומטו והסיט והוציא בקצה הקנה אדם או כלי הרי הן טהורין שנאמר וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים מפי השמועה למדו שהכתוב הזה מדבר בהיסט הזב והוציאו בלשון נגיעה לומר מה נגיעה בידיו והדומה לידיו משאר גופו הגלוי אצל הנגיעה אף היסטו עד שיסיט בגלוי שבגופו לא שיסיט בבית הסתרים היה הקנה בקומטו של טהור והסיט בו את הזב טמא שהמסיט את הטומאה כנושא אותה וכשם שהנושא בבית הסתרים טמא כמו שביארנו בתחלת ספר זה כך המסיט בבית הסתרים טמא:
— משנה תורה לרמב"ם, הלכות מטמאי משכב ומושב, פרק ח', הלכה ה'
פולטת
בתלמוד למדו מהפסוקים כי אישה שפלטה שכבת זרע, נטמאת בכך: ”תנו רבנן בבשרה, מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ. ואין לי אלא נדה, זבה מנין? תלמוד לומר זובה בבשרה. פולטת שכבת זרע מנין? תלמוד לומר "יהיה"”.
מכאן נראה לכאורה, כי דינה של הפולטת שווה לדם נידה, שאינו נטמא מדין טומאת מגע שאינו קיים על ידי נגיעה במקום "בית הסתרים" הנחשב כחלק הפנימי של הגוף, אלא מדין ראייה הדומה לראית דם נידה.
טהרה
טבילה
חציצה בבית הסתרים
בית הסתרים אף על פי שאין צריך שיכנסו שם המים[4], צריך שיהיה ראוי לביאת מים[5]. כלומר, שבאופן תאורטי אם היו נכנסים לשם מים, צריך שהמים יגעו בכל מקום בדיוק כשם שצריך שהמים יגיעו לכל מקום בגוף האדם בצד החיצוני הגלוי. ולכן, אם יש חציצה הדבוקה לגוף בתוך בית הסתרים, כגון חציצה בין השיניים[6][5], (באופן שבדרך כלל מקפיד עליה להסירה), אף על פי שלא צריך שיגיעו המים לשיניים, ואע"פ שבאמת לא נכנסו לשם המים, צריך לחזור ולטבול.
בראשונים נחלקו בטעם הדבר שצריך ראוי לביאת מים:
- יש שכתבו שהוא מדין דאורייתא, מהפסוק וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ (ויקרא טו טז), מיותרה של המילה 'כל' - שבא לרבות בית סתרים שיהיה לפחות ראוי לביאת מים[7].
- ויש שכתבו שהוא דין דרבנן בלבד[8].
- לדעת רבינו תם, בטבילת נידה בלבד התירו 'ראוי לביאת מים', אבל בטילה לאכילת טהרות צריך ביאת מים ממש[9].
טבילת כלים
יש מהראשונים שכתבו שלעניין טבילת כלים בית הסתרים אינו צריך להיות אפילו ראוי לביאת מים, ואפילו יש שם חציצה - עלתה לו טבילה[10]. ויש שכתבו שכלים דינם כאדם{{הערה|תוספות, מסכת חולין, דף ע"ג עמוד א', ד"ה מטביל.
קישורים חיצוניים
- הערך "בית הסתרים", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- שיעור על בית הסתרים, באתר פניני הלכה
- א. שטינברג, חציצה בטבילה, באתר ארץ חמדה
הערות שוליים
- ^ במקרה שהבגד בגודל מספק, שגם לאחר תלישת החתיכה הוא בגודל של שלושה טפחים על שלושה טפחים, מודה גם רבי יוסי שהוא מטמא את החתיכה, שכן בשעת תלישת החתיכה והפרדתה מהבגד היא נגעה בבגד הטמא.
- ^ משנה, מסכת כלים, פרק כ"ז, משנה י', תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ע"ב עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף מ"ג עמוד א', ובפירוש רש"י ד"ה לא שטף.
- ^ משנה, מסכת מקואות, פרק ח', משנה ה'.
- ^ 5.0 5.1 תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ה עמוד א'.
- ^ כך היה מעשה בשפחה של בית רבי, שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה, והצריכה רבי טבילה אחרת
- ^ תוספות, מסכת קידושין, דף כ"ה , ד"ה כל.
- ^ פירוש הרמב"ן על תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ה עמוד ב'.
- ^ תוספות, מסכת נדה, דף ס"ז עמוד א', ד"ה פתחה בשם ר"ת.
- ^ פירוש הר"ש והרא"ש על משנה, מסכת מקואות, פרק י', משנה ה'.
