ג'וליוס מאייר
 | |||||
| ג'וליוס מאייר | |||||
| לידה | פורטלנד, אורגון, ארצות הברית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | קורבט, אורגון, ארצות הברית | ||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||
| מקום קבורה | בית העלמין בית ישראל, פורטלנד, אורגון, ארצות הברית | ||||
| |||||
ג'וליוס ל. מאייר (באנגלית: Julius L. Meier; ) היה איש עסקים ופוליטיקאי יהודי-אמריקאי מאורגון, שכיהן כמושל אורגון ה-20 בשנים 1931–1935. מאייר היה הפוליטיקאי העצמאי היחידי שנבחר כמושל אורגון. הוא היה בנו של מייסד רשת חנויות הכלבו "מאייר ופרנק", ולפני שנכנס לעסק המשפחתי בפורטלנד הוא היה לעורך דין.
ראשית חייו
ג'וליוס מאייר נולד בפורטלנד למשפחת מהגרים יהודים-גרמנים. הוריו היו אהרון מאייר, סוחר ומייסד של חנות הכלבו הגדולה ביותר בפורטלנד, "מאייר ופרנק" (Meier & Frank), וג'אנט לבית הירש. למאייר היו שלושה אחים ואחיות. ב-1901 הוא נשא לאישה את גרייס מאייר ולזוג נולדו שלושה ילדים. לימים הוא סיפר שיום חתונתו היה היום היחידי בו הוא הורשה לקחת יום חופש מעבודתו בחנות.
ב-1895 סיים מאייר את לימודיו בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת אורגון, ובארבע השנים הבאות היה לו משרד עורכי דין בשותפות עם ג'ורג' ל. ג'וזף, ולאחר מכן הוא הצטרף לעסקי המשפחה. על פי מסורת המשפחה, באותה עת הוא הוסיף את האות L לשמו. צייר השלטים, שהתקין את השלט על דלת משרדו, עמד על כך שלכל עורכי הדין יהיה שם אמצעי, ומאייר הציע את האות L לצורך כך.[1]
קריירה פוליטית
טרם היבחרו למשרה פוליטית נבחרת, הקדיש מאייר שלושים שנה לפעילות ציבורית. כפילנתרופ בולט, הוא עסק בהובלת פעילויות למטרות שונות. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא עמד בראש מיזמים ל"איגרות חוב ליברטי" (Liberty bond), שימש כמנהל האזורי של המועצה להגנה לאומית, ולאחר המלחמה הוא סייע לשיקומה של צרפת. הוא גם עמד בראש הנציבות של אורגון לתערוכה הבינלאומית פנמה-פסיפיק (Panama–Pacific International Exposition) שהתקיימה ב-1915 בסן פרנסיסקו, וב-1922 הוא ניסה להוביל לקיומו של יריד לאומי בפורטלנד ב-1925.
הישג חשוב של מאייר היה הובלת אגודת הכביש המהיר של נהר קולומביה, אגודת אזרחים לתמיכה פוליטית בסלילת הכביש, בתחילה מערבה מפורטלנד לאסטוריה בשנים 1912–1915, ובהמשך מזרחה מפורטלנד לעיר דאלס בשנים 1913–1922.
בשנות ה-20, כעורך דין וכפעיל בולט במפלגה הרפובליקנית בפורטלנד, ירש מאייר מהנרי ל. קורבט את תפקיד איש הקשר בין המפלגה לבין הממשל העירוני. משמעות הדבר שהוא קיבל תשלום חודשי מגורמי פשע מאורגן, במיוחד מעסקי מכירת משקאות אלכוהוליים שלפני תקופת היובש ועסקי הימורים. מדי חודש הוא קיבל סכום של 175,000 דולר מסוחר הפרחים טומי לוק, ידיד קרוב של ראש העיר ג'ורג' לואיס בייקר.
מושל אורגון
בבחירות למשרת מושל אורגון של 1930, שותפו לשעבר של מאייר, ג'ורג' ל. ג'וזף, שרישיון עריכת הדין שלו נפסל במהלך עימות מול בית המשפט העליון של אורגון על צוואתו ואחוזתו של ארנסט היינריך ום, זכה בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית והיה למועמדה למשרת המושל, אך זמן קצר לאחר מכן הוא נפטר. כאשר דחה מאייר את ההצעה להיות מועמד המפלגה, נבחר פיל מטשן הבן, בנו של הגזבר המדינתי לשעבר שהיו לו קשרים עם הקו קלוקס קלאן. בניגוד לחלק היסודי במצע של ג'וזף, התנגד מטשן למימון המדינה של מיזמי האנרגיה ההידרואלקטרית לאורך נהר קולומביה.[2]
מאייר נכנס למערכת הבחירות כמועמד עצמאי, ואימץ את המצע של ידידו המנוח ג'וזף. על אף ההתנגדות למועמדותו שהובעה על דפי העיתון הגדול ביותר באורגון, The Oregonian,[3] הוא זכה ב-54.4 אחוזים מכלל הקולות, לעומת יריבו הדמוקרטי אדוארד פ. ביילי, שזכה ב-25.1 אחוזים מהקולות.[4] ניצחונו הסוחף של מאייר נחשב להשתקפות של התמיכה הציבורית החזקה במיזם ההידרואלקטרי.[5]
מעשי השחיתות של מאייר נמשכו בעת כהונתו כמושל. לדוגמה, יריבו בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית, פיל מטשן הבן, היה חבר מועצת נמל פורטלנד. מאייר שלח רואה חשבון חוקר אגרסיבי, פרנק אקין, כדי לחקור את מעשי השחיתות שם. אקין חשף בעיות באופן ברור, אך הוא נרצח יום לפני המועד שבו הוא היה אמור להגיש את הדוח שלו לבית המחוקקים של אורגון, והוא היה אמור גם לנהל חקירה במשרד המים של פורטלנד. העדויות נגד מנהל הנמל ג'יימס ה. פולהמוס כבר נחשפו בציבור ועלתה דרישה להתפטרותו. שמועות צצו בנוגע למותו של אקין. בסופו של דבר נוקה פולהמוס מכל החשדות למעשי שחיתות.
בין הישגיו של מאייר היו הקמת נציבות הפיקוח על משקאות חריפים של אורגון, זאת לאחר שחוק היובש בוטל, הקמת משטרת המדינה של אורגון, סיוע להקמת מועצת החקלאות המדינתית ונציבות האבטלה המדינתית, הפיכתה של מערכת המשפט המדינתית ללא-מפלגתית, ושימוש בתבונתו העסקית לסייע למדינה לנווט בתלאות הפיננסיות במהלך השפל הגדול. מאמציו להנהיג מס מכירות וקידום המיזמים ההידרואלקטריים לא נחלו הצלחה מידית, אף על פי שחקיקה פדרלית שעברה ב-1933 אישרה את המימון הציבורי להקמתם של סכר בונוויל ושל סכר גרנד קולי.
מאייר כיהן כמושל תקופת כהונה אחת בלבד ודחה הצעות להתמודד על תקופת כהונה שנייה בשל מצב בריאותו.
שנותיו האחרונות
המגזין טיים דיווח ב-1937 שמאייר השקיע את רוב הונו בבנק הלאומי האמריקאי של פורטלנד, שנסגר ביוני 1933 ונכסיו והתחייבויותיו הועברו לבנק הלאומי הראשון.[6] לאחר סיום כהונתו כמושל הוא פרש לאחוזתו "מנוחה" (Menucha) בעיירה קורבט, שהשקיפה על נהר קולומביה, ונבנתה על ידי האדריכל הרמן ברוקמן.[7]
ג'וליוס מאייר נפטר באחוזתו ב-14 ביולי 1937. הוא נטמן בבית העלמין בית ישראל שבפורטלנד.
משפחת מאייר מכרה ב-1950 את אחוזת מנוחה לכנסייה הפרסביטריאנית הראשונה של פורטלנד, שכיום מפעילה אותה כמרכז לכנסים ונופש.[7] משפחות מאייר ופרנק מכרו את רשת בתי הכלבו ב-1966 לחברת בתי הכלבו מאי. לאחר שב-2005 התמזגה חברת מאי עם חברת מייסיס, מותגו מחדש החנויות לשעבר של חברת מאייר ופרנק כחנויות של רשת זו.
קישורים חיצוניים
- ג'וליוס מאייר באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
- ג'וליוס מאייר באנציקלופדיה של אורגון (באנגלית)
- ג'וליוס מאייר באתר The Political Graveyard (באנגלית)
- ג'וליוס מאייר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Peg Willis, Building the Columbia River Highway: They Said It Couldn't Be Done, Arcadia Publishing, 2014
- ^ Official biography of Julius L. Meier Archived July 16, 2011, at the Wayback Machine at Oregon State Library website
- ^ "The Press: Snap the Whip". Time magazine. January 23, 1950.
- ^ OR Governor 1930 - ourcampaigns.com
- ^ Schmidt, Emerson P. (February 1931). "The Movement for Public Ownership of Power in Oregon". The Journal of Land & Public Utility Economics. 7 (1): 57.
- ^ "Business: Portland Participation". Time magazine. April 19, 1937.
- ^ 7.0 7.1 McCall, Merritt. "Menucha Retreat and Conference Center". The Oregon Encyclopedia.
