גולה מירה
גולה מִירֶה (1911 - 29 באפריל 1943) הייתה חברה בתנועת "השומר הצעיר" בפולין וחברת המפלגה הקומוניסטית הפולנית. ממנהיגות המחתרת בגטו קרקוב ומרד גטו קרקוב. ידועה גם בשמה המחתרתי - "לידקה".
תולדות חייה
ילדות ונעורים[1]
גולה מירה נולדה בגליציה בעיר ריישא (ז'שוב), למשפחה חסידית. אביה, אף על פי שהיה דתי מאוד, הושפע מהתרבות הגרמנית והשרה רוח של הומניזם ופתיחות, לעיתים גם בניגוד למקובל בקרב החסידים. בעקבות כך בלטה גולה באינטליגנציה שלה וביכולת ההבעה שלה בכתב ובעל פה. בגיל 13, כשגילתה כי בעיירה פועל סניף של ארגון הנשים הציוניות "שולמית", החליטה להקים את סניף "שולמית הצעירה". לאחר זמן קצר הצטרפה לתנועת "השומר הצעיר" בעיר וסחפה אחריה את כל חברותיה לסניף "שולמית הצעירה". גולה ויוסף, אחיה הבכור, היו מסורים מאוד לפעילות התנועה. כשהייתה בת 15, באחד מערבי יום שישי איחרו בעקבות פעילות זו לארוחת הערב המסורתית. בעקבות כך סטר האב על לחיה של גולה, והיא, שחוותה עלבון עמוק, ברחה יחד עם אחיה מן הבית. ממקום מסתורה באחת מפלוגות ההכשרה של "השומר הצעיר" כתבה כך[1]:
אם יש בכם אמון, האמינו במעשי. איני יכולה לשאת עוד את דרך החיים הזו. (...) אתם חושבים שאני בוודאי עדיין ילדה, אך העובדות מעידות אחרת. וכמוני עוד אלפי נערות אחרות במצב דומה. אני מכירה בכך שמתחוללת התנגשות בין הדורות אבל אינני יכולה לעשות שקר בנפשי ולוותר.
— גולה מירה
גולה המשיכה את פעילותה האינטנסיבית בתנועת "השומר הצעיר" ובגיל 17 כבר הפכה לחברת ההנהגה הראשית של "השומר הצעיר" בגליציה. באותה שנה (1928), התגברה האנטישמיות בפולין והוריה של גולה החליטו לעבור לאנטוורפן אשר בבלגיה. גולה לא הצטרפה אליהם, ועברה לעיר לבוב, בה שוכנת הנהגת התנועה בגליציה, שם הכירה את אולק האוזמן שהפך לבן זוגה ואף הוא חבר הנהגת השומר הצעיר. בשנת 1932 החלה להשתנות השקפתם של גולה ואולק באשר לדרכה של התנועה והציונות. בעקבות כך קראו מאיר יערי ויעקב חזן, ממנהיגי התנועה בארץ, להוציא את גולה מירה ואולק האוזמן מהתנועה. באוגוסט 1932 פרשו שניהם מהתנועה בעקבות הדיונים והפעולות התקיפות שהפעילה עליהם ההנהגה הראשית. בעקבות פרישתם עזבו גם רבים מן החניכים ועברו יחד עמם למפלגה הקומוניסטית הפולנית (פ.פ.ר)[1].
תחילת המלחמה
כחלק מפעילותה במפלגה לקחה גולה מירה חלק בתאים מחתרתיים וניסיונות לארגון שביתה במפעלים שונים. בשנת 1936 לקחה חלק בשביתה הגדולה במפעל "קונטקט" שבו עבדה. יחד עם עוד 12 מנהיגים הואשמה בקומוניזם ונשפטה ל-12 שנות מאסר[2]. גם בכלא ארגנה גולה מירה שביתה, בה סחפה אחריה את האסירות להילחם למען קבלת הזכויות המגיעות לאסירות פוליטיות על פי חוק. הן קיבלו את מבוקשן לאחר 8 ימים של שביתת רעב. לאחר שביתה זו הועברה מירה לכלא טרנוב, בו נהגה לקיים חוגי לימוד לשאר האסירות. ב-1938 הועברה לכלא פורדון, סמוך לגבול הגרמני. עם פלישת הגרמנים לפולין ב-1 בספטמבר 1939, ברחו הסוהרות בכלא פורדון, ואחריהן נמלטו האסירות. גולה יצאה לחפש אחר בן זוגה אולק האוזמן, הם נפגשו בביאליסטוק וחזרו ללבוב, שכבר הייתה אז בשליטת ברית המועצות. לאחר זמן קצר התחתנו השניים, גולה חזרה לעבוד בבית החרושת "קונטקט" שבו ארגנה את השביתה הגדולה ואף מונתה לחברות במועצת העיר ולקומיסרית.
עם פלישת הגרמנים לברית המועצות במבצע ברברוסה (22 ביוני 1941), הצטרף אולק האוזמן לצבא האדום ומאז נעלמו עקבותיו. גולה כבר הייתה בהריון מתקדם. היא ילדה את בנה, יורק, לבדה ונמלטה יחד עמו מלבוב לקרקוב. גוסטה דוידזון-דרנגר כתבה עליה ביומנה[3]:
אהבה את הילד יותר מאשר את חייה. הייתה אימא במלוא מובן המילה. פעילותה המהפכנית לא המיתה בה את רגש האם.
— יומנה של יוסטינה, גוסטה דוידזון דרנגר
בקרקוב מצאה מקלט בדירת הדודים שלה יחד עם רבקה (בת דודתה) ודולק ליבסקינד[4], לימים חבריה למחתרת. לאחר זמן מה, במהלך ניסיונותיה לשלב בין אמהות לפעילות המפלגה והמחתרת, איבדה את בנה. על אובדן זה כתבה בגלויה להוריה בתאריך 10 במרץ 1942[5]:
אמא ואבא, איני יכולה למנוע מכם את הכאב הזה. סלחו לי. מה תועיל ההשתקה, אם בסוף צריך יהיה בלאו הכי לספר, והכאב יכאב תמיד באותה מידה עצמה. יורק לא חי. אל תבקשו ממני פרטים עתה. אני נשארת אצל הדודים. קל לי יותר להישאר אצל הקרובים שאהבו אותי ואת הילד. אל תתענו ואל תצערו עצמכם יקרים. בייחוד את, אמא, תתחזקי. אני אתגבר איכשהו גם על זה, הפעם אסון אמיתי. מאד אני מבקשת, שאו את זאת בשקט.
— גולה מירה
בגלויה אחרת מתאריך 1 במאי 1942 כתבה כך[5]:
את הגלויה עכבתי עד עכשיו. חשבתי שמשהו מכם יגיע וחוץ מזה העדפתי לאחר ככל האפשר במסירת הבשורה. יכולתי גם לא לכתוב לכם על כך, אולם זה תבע ממני שקרים מכאיבים מדי על הילד, והרי אילו התעלמתי מיורק בכלל, הייתי רק מגבירה את האי-שקט שלכם. הילד כבה לפתע באופן בלתי צפוי. זה היה בוודאי הקשה ביותר שעבר עלי בימי חיי. ...מצבם (של הדודים) הוא בינוני, פעם גרוע ולפעמים טוב יותר. העיקר הוא שהם בריאים. אני מנשקת אתכם חזק. אל תדאגו בגללי, אני מבקשת את זאת מכל לב.
— גולה מירה
בגטו
הצטרפותה למחתרת בגטו קרקוב
בקרקוב פעלו במקביל שתי קבוצות לוחמות עיקריות. קבוצה אחת הייתה מטעם ארגון "החלוץ הלוחם" ובמרכזה חברים מתנועת "עקיבא". השנייה מנתה בעיקר חברים מתנועת "השומר הצעיר", אשר יחד עם לוחמים יהודים נוספים הקימו את קבוצת "איסקרא" (ניצוץ). שתי הקבוצות קיימו לעיתים מבצעים משותפים אך נותרו כשני גופים נפרדים. קבוצת "החלוץ הלוחם" החלה ליזום שיחות בין התנועות הקיימות בקרקוב במטרה להקים ארגון יהודי לוחם שמאחד את כולם. משנתקלו בקשיי התארגנות והכשרה ללחימה, פנו לגולה מירה שהתארחה אצל קרוביה בקרקוב והייתה ידועה בניסיון הרב שלה בלחימה מחתרתית. גולה הייתה בעלת אישיות כובשת וכריזמה מרשימה, ובזמן שהותה בבית קרוביה החלה להפעיל קשרים עם סניף הפ.פ.ר המקומי ועם חבריה הפולנים בצד ה"ארי" של קרקוב. היא הצליחה לשכנע את מנהיגי הארגון בגטו לפעול בשיתוף פעולה עם הפ.פ.ר, בתקווה שהקשר יניב תוצאות. גם על כך נתנה דעתה גוסטה דוידזון ביומנה[3]:
הם (מנהיגי החלוץ הלוחם) ראו בה דוגמה ומופת לאישה עדינת נפש, למודת ניסיון ויחד עם זאת לוחמת אמיצה. בשל אישיותה וכל סגולות נפשה נטו להאמין, כי סגולות אלו הן בבואה לערכי מפלגתה.
— יומנה של יוסטינה, גוסטה דוידזון דרנגר
בעקבות כך החליטו מנהיגי החלוץ הלוחם על שיתוף פעולה מלא עם פ.פ.ר, שהתברר כעבור זמן קצר כאכזבה, מאחר שלא היה בידם של פעילי פ.פ.ר לסייע ללוחמים היהודים כנדרש. מאוחר יותר הסתבר, שמירה גולה מצאה בקרקוב סניף מפורק ביותר ולמעשה ניסתה להפעילו ולשקמו מחדש. עובדה זו מסבירה את חוסר היכולת של הסניף להעניק את הסיוע הנדרש, מאחר שהיה בשלבי שיקום. גולה הקימה בסניף בית דפוס להדפסת כרוזים והייתה הרוח החיה בשיקומו מחדש[6].
פעילותה המחתרתית בגטו ומחוצה לו
בתחילת שנת 1942 חזר לקרקוב ראש קן "השומר הצעיר" המקומי צבי (השיק) באומינגר. באומינגר גויס לצבא הפולני בתחילת המלחמה, עם התפרקותו עבר לשרת בצבא האדום ונפל בשבי הגרמני. לאחר שברח מהשבי, הגיע לעיר לבוב, שם פגש לראשונה את גולה מירה, שהייתה אז חברת מועצת העיר מטעם המפלגה הקומוניסטית. לאחר מכן חזר השיק לביתו בקרקוב והחל לפעול במלוא המרץ בקבוצת המחתרת של "השומר הצעיר", וכך פגש שוב בגולה. מן העדויות עולה כי הסיבה לקשר ההדוק שנרקם בין גולה מירה להשיק באומינגר היא נטייתו של השיק לשמאל הקומוניסטי[7].
לא ברור האם מדובר על קבוצה נוספת של השומר הצעיר או של איחוד בין איסקרא לבין השומר הצעיר.
בשלב זה הלכה וגדלה מעורבותה של גולה בקבוצת "איסקרא", בין היתר בשל קרבתה להשיק באומינגר. גולה מירה הייתה בעלת ניסיון וידע רב בפעילות מחתרתית ולחימה בשל חברותה בפ.פ.ר. בזכות קשריה עם הצד ה"ארי" של פולין ועם המפלגה, הצליחה לספק לתנועת המחתרת בגטו כלי נשק ומידע רב ונחוץ, ואף התאפשרה תנועה חופשית אל מחוץ לגטו לבתיהם של חברי הפ.פ.ר[8].
ייחודה של המחתרת בקרקוב הוא בכך שהרוב המוחלט של פעילותה היה מוכוון אל מחוץ לגטו. הגטו היה קטן מאוד מבחינה פיזית, והלוחמים ראו טעם גדול יותר לתקוף מחוץ לחומותיו. בחירה זו של הלוחמים הייתה תוצאה של דיונים וויכוחים ארוכים, שכן פעילות מחתרתית באופן כללי, ועל אחת כמה וכמה מחוץ לגטו, מסכנת לא רק את הלוחמים, כי אם גם את שאר היהודים החיים בגטו. התנגדותו של הציבור היהודי בגטו ללחימה זו נבע מההנחה שהמחיר על פעילות המחתרות מחוץ לחומות הוא החמרה במצבם של יהודי הגטו. ההחלטה לפעול מחוץ לחומות הגטו הייתה נדירה ביותר בקרב המחתרות האחרות גם בשל העובדה שפעולות אלה דורשות שיתוף פעולה נרחב עם החיים שבחוץ. הודות לקשריה ההדוקים של גולה מירה עם הפ.פ.ר, התאפשר שיתוף הפעולה שכלל עזרה באמצעים, מקומות מסתור ועוד. בין היתר תקפו הלוחמים היהודים חיילים ובלשים גרמנים, תחנות ביקורת, פסי רכבת ובית מלאכה להכנת מדי-קרב גרמניים[9]. גישה זו של פעולה מחוץ לחומות הגטו אפיינה בתחילה את קבוצת "איסקרא", ובהמשך הפכה למאפיין מרכזי של 2 קבוצות המחתרת שפעלו בקרקוב, "איסקרא" ו"החלוץ הלוחם"[10].
התקפת ציגנריה
בשנת 1942 החלו מגעים מחודשים לאיחוד פעילותן של שתי הקבוצות בגטו לטובת התקפה מאורגנת גדולת ממדים. במקום מטה "השומר הצעיר" הוקמה מפקדה חדשה שכללה 4 חברים: השיק באומינגר, ראש המטה ואחראי על אימון החברים, בנק היילבריך, הממונה על הדרכה ומבצעים, שלמה-סלק שיין, הממונה על השגת כספים, אפסנאות וניירות מזויפים, וגולה מירה, הממונה על קשרי החוץ עם פ.פ.ר במטרה להשיג מידע ונשק וממונה על חיבור הכרוזים[11].
מעדותן של הקשריות צסיה פרימר ופולה ואשבסקה[4]:
גולה מירה והרש (השיק) באומינגר הם שהנהיגו אותנו... כמו גיבורים אמיתיים ויתרו על כל הקשרים האישיים... והחלו לארגן את הנוער היהודי... גולה הקסימה את כולנו... הרגשנו כי עם אנשים כאלה כדאי להלחם ולמות.
ב-22 בדצמבר 1942 יצאה הקבוצה המאוחדת למתקפה הגדולה, היה זה ערב חג המולד ורחובות קרקוב היו עמוסים גרמנים. כל הלוחמים משתי הקבוצות יצאו מחוץ לגטו. תכנון הפעולה היה מדוקדק ביותר וכלל השלכת רימוני יד לבתי קפה ששימשו מקום מפגש לקצינים גרמניים, שריפת מוסכי מכוניות, חבלה בסירות פטרול גרמניות, תליית דגלי פולין וכרזות אנטי-נאציות והתנקשות בחיילים. שמה של הפעולה ניתן לה על שם אחד מבתי הקפה שנקרא "ציגנריה" ובו נרשמה ההצלחה הגדולה ביותר- 7 גרמנים נהרגו ורבים נפצעו. המטרה- לפגוע באויב ולזעזע את הציבור האדיש- הושגה[12].
לאחר ההתקפה לא חדלו הלוחמים מפעילות מחתרתית, אם כי ככל הנראה בשל בגידה, פשטו אנשי הגסטאפו על המפקדה. תחילה נתפסו חברי "עקיבא" וקבוצת "החלוץ הלוחם". חברי "איסקרא" מצאו מחבוא לזמן מה בצד הפולני, אך גם תפיסתם לא איחרה לבוא. כך מתאר זאת שלמה (סלק) שיין[13]:
מאז והלאה, כל מה שעשינו היה להמשיך להתקיים. בחורינו נפלו לידי הגסטאפו, אחד, אחד, מבלי שנדע מאין באה הפורענות.
מותה
גולה מירה נתפסה בעת עבודתה בבית הדפוס, ונשלחה לכלא מונטלופיך (Montelupich) בסוף מרץ 1943. היא נחקרה ועונתה אך לא גילתה דבר. לאחר 14 יום בצינוק הובאה לכלא הנשים הלצלוב (Helzlow) הסמוך, בו פגשה את גוסטה דוידזון וחברותיה למחתרת[14]. כותבת פשקה וורשבסקה, אסירה בכלא הנשים הלצלוב[14]:
כשהגיעה גולה לתא הפכה לנשמתו. תוך זמן קצר התיידדה עם כל הבנות, אשר ראו בה את נציגתו של הכח המנצח במזרח. סיפוריה [...] נסכו אמונה בלב שומעיה, בעוד היא קוראת לפני הבנות את שיריה בפולנית אירופה בדם, במקום פתיחה, וביידיש ביים וויג אויף מיין קינד (על יד ערש ילדי), שירים שחיברה אותם בשבתה נחבאת מאחורי ערימת מזרנים.
— פשקה וורשבסקה
ב-29 במרץ 1943 נשלחו הבנות למוות במחנה פלאשוב. מאחר שידעו שהן נשלחות למוות, ארגנו בריחה מתוכננת, במטרה לא ללכת כצאן לטבח. את רעיון הבריחה יזמו גולה מירה וגוסטה דוידזון. בעת הליכתן, מלוות בשומרים גרמנים, החלו כולן יחד (30 אסירות) לברוח לכיוונים שונים. גולה מירה נורתה ונהרגה ברחוב[15].
לאחר מותה
לאחר סיום המלחמה, העניקה הממשלה הפולנית לגולה מירה את אות הגבורה הגבוה ביותר- צלב גרונוולד. את האות קיבלו גם דולק ליבסקינד והשיק באומינגר[14].
שיריה
בתקופת המלחמה כתבה גולה שירים רבים, חלקם נמצאו ותורגמו:
אדע, ממלים לוהטות חזקים יותר הרובים,
מטורי שירים נוקבים עדיפים טורי הגדודים.
אדע, כי קצב הזעם פחות בסבלו אומר
מצלילי תופי מלחמה, מפקודה, חזקה יותר.
והדגל האדום שבקרב – כסופה מעל מתנופף
יקר הוא, אהוב הוא יותר מזה שמושר בלב.
אך מה לעשות במלים, שכמו לקרב נדחקות,
מוטב שתפרוצנה בשיר – אם הן את ליבי מסעירות.
כמו זרועות החובקות רובה – שיהיו לי כל שירי,
שיפרצו בסבלי קדימה – לקרב, לקרב אחרי!!
— גולה מירה, תרגום: פליציה קראי[16]
רק מילותיי האסופות, הן לי תחמושת.
ולבבי, המבקש להתנפץ, קורא דבריו
מתוך בתי השיר.
והשורות אשר כתבתי על הדף,
כמו זרועות הן נושאות את הרובה,
כמו כוחי המעונה המתפרץ, שואט,
למרוד!
— גולה מירה[4]
לקריאה נוספת
- יעל פלד (מרגולין), קרקוב היהודית 1939 - 1943: עמידה, מחתרת, מאבק. הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, 1993.
ביבליוגרפיה
- אריה באומינגר, לוחמי גטו קרקוב, הוצאת "המנורה" תל אביב, 1967.
- לוי אריה שריד, במבחן הענות והפדות, כרך א- בנתיב הייסורים והמרי, הוצאת מורשת, 1997.
- גוסטה דוידזון-דרנגר, יומנה של יוסטינה, הוצאת בית לוחמי הגטאות, 2005.
- גולה מירא, מכתב, ילקוט מורשת גיליון א', נובמבר-דצמבר 1963, הוצאת מורשת וספריית פועלים, עמ' 83–84.
- ברוך יחיאלי, הקבוצה השומרית הלוחמת מקראקוב, ילקוט מורשת, גיליון ל"ח, דצמבר 1984, הוצאת מורשת וספרית פועלים, עמ' 83–107.
- יעל פלד, תנועת ההתנגדות בקרקוב וייחודה, ילקוט מורשת, גיליון נ"ד 1993, הוצאת מורשת, עמ' 89–109.
- ד"ר פליציה קראי, הנשים בגטו קרקוב, ילקוט מורשת, גיליון ע"א, אפריל 2001, הוצאת מורשת, עמ' 109–133.
- בלהה שילה, "להציל אותנו משכחה" - על קורות המחתרת היהודית בקרקוב, אתר יד ושם.
קישורים חיצוניים
- ברכה מייזליץ, נלחם בשביל 3 שורות בהסטוריה, דצמבר 2002, אתר ההתנגדות היהודית בשואה.
- בלהה שילה, "להציל אותנו משכחה"- על קורות המחתרת היהודית בקרקוב, אתר יד ושם.
- מכתביה של גולה מירה, אתר מורשת.
- ח. ספאסר, עם גוליה ויוסטינה, קול העם, 18 באפריל 1947
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 דני בירן, גולה מירה, "חותם", שבועון "על המשמר", 1989.
- ^ אריה באומינגר, לוחמי גטו קרקוב, הוצאת "המנורה" תל אביב, 1967, עמ' 80.
- ^ 3.0 3.1 גוסטה דוידזון-דרנגר, יומנה של יוסטינה, הוצאת בית לוחמי הגטאות, 2005, עמ' 76.
- ^ 4.0 4.1 4.2 בלהה שילה, "להציל אותנו משכחה"- על קורות המחתרת היהודית בקרקוב, אתר יד ושם.
- ^ 5.0 5.1 גולה מירא, מכתב, ילקוט מורשת גיליון א', נובמבר-דצמבר 1963, הוצאת מורשת וספריית פועלים, עמ' 83.
- ^ ברוך יחיאלי, הקבוצה השומרית הלוחמת מקראקוב, ילקוט מורשת, גיליון ל"ח, דצמבר 1984, הוצאת מורשת וספרית פועלים, עמ' 86.
- ^ לוי אריה שריד, במבחן הענות והפדות, כרך א- בנתיב היסורים והמרי, הוצאת מורשת, 1997, עמ' 400.
- ^ אריה באומינגר, לוחמי גטו קרקוב, הוצאת "המנורה" תל אביב, 1967, עמ' 54.
- ^ אריה באומינגר, לוחמי גטו קרקוב, הוצאת "המנורה" תל אביב, 1967, עמ' 55.
- ^ יעל פלד (מרגולין), תנועת ההתנגדות היהודית בקרקוב בתקופת הכיבוש הנאצי על רקע החיים בקהילה ובגטו, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, עמ' 171.
- ^ יעל פלד (מרגולין), תנועת ההתנגדות היהודית בקרקוב בתקופת הכיבוש הנאצי על רקע החיים בקהילה ובגטו, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, עמ' 145.
- ^ אריה באומינגר, לוחמי גטו קרקוב, הוצאת "המנורה" תל אביב, 1967, עמ' 61.
- ^ אריה באומינגר, לוחמי גטו קרקוב, הוצאת "המנורה" תל אביב, 1967, עמ' 73.
- ^ 14.0 14.1 14.2 [1] ברכה מייזליץ, נלחם בשביל 3 שורות בהיסטוריה, דצמבר 2002, אתר ההתנגדות היהודית בשואה.
- ^ אריה באומינגר, לוחמי גטו קרקוב, הוצאת "המנורה" תל אביב, 1967, עמ' 85.
- ^ ד"ר פליציה קראי, הנשים בגטו קרקוב, ילקוט מורשת, גיליון ע"א, אפריל 2001, הוצאת מורשת, עמ' 122.
