כצאן לטבח

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

"כְּצֹאן לְטֶבַח" הוא ביטוי המתאר מי שהובל אל מותו ללא התנגדות, מבלי לנסות להתקומם ומבלי שניסה להגן על חייו, באמצעות דימויו לצאן המובל לשחיטה.

מקור הביטוי

בספר ישעיהו מופיע ביטוי שונה במעט: "כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל" (נ"ג, ז), ובספר תהלים מופיעה הצורה "כְּצֹאן טִבְחָה" (מ"ד, כג). בספר משלי נמשל האדם דווקא לשור ההולך לטבח: "כְּשׁוֹר אֶל טָבַח יָבוֹא" (ז', כב).

ביהדות

אחד הביטויים הראשונים של הביטוי, בצורה "כצאן לטבחה", מופיע באיכה רבה, כשהוא מושם בפי יעקב המקונן על בניו ש"עכשו נמסרו ביד אויביהם כצאן לטבחה" (פתיחה כד). צורה זו מופיעה גם באגדה בפרקי דרבי אליעזר, שבה, לנוכח סכנה הנשקפת לבני ישראל, קורא משה לשלושת האבות: "אם אתם בני העולם הבא עמדו לפני בשעה הזאת, שהרי בניכם נִתנו כצאן לטבחה" (פרק מה).[1]

הצורה "כצאן לטבח" מופיעה בקינה לתשעה באב של הקליר, המתוארכת למאה השביעית: "ראה כי הוסערתי כאניה / בתאניה ואניה / וקהלי כצאן לטבח מנויה...".

ב"ספר יוסיפון", שפורסם באיטליה במאה ה-10, שׂם המחבר את הביטוי, כביטוי גבורה, בפיו של מתתיהו החשמונאי: "חזקו ונתחזקה ונמות במלחמה ולא נמות כצאן לטבח יובל".

בנוסף, הצורה מופיעה בפיוט הנאמר מדי שני וחמישי ב"תחנון" עם סיום תפילת שחרית, בטקס הכולל הזלת דמעות:

"הבט משמים וראה כי היינו לעג וקלס בגויים,
נחשבנו כצאן לטבח יובל,
להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה"
(נוסח זה מופיע לראשונה במחזור ויטרי משנת 1208).

בעת החדשה

הצורה המופיעה בתהלים, "כצאן טבחה", מופיעה בסיפורו של יוסף חיים ברנר משנת ה'תרס"ד, 'מסביב לנקודה', שבו, בעקבות תיאור הפרעות בקישינב שואל שמואל: "והיהודים היו כצאן טבחה? לא הגנו על עצמם?".

הביטוי במסגרת זיכרון השואה

לביטוי "כצאן לטבח" מקום מרכזי בזיכרון השואה בישראל. בראשית ימי מדינת ישראל נתפסו בה רבים מקורבנות השואה ככאלה שהלכו כצאן לטבח, והדגש הושם על זכרם של מורדי הגטאות והלוחמים הפרטיזנים שהלכו בדרך ההתנגדות. כמודל לדרך ההתנגדות שימש כרוז ביידיש שכתב אבא קובנר, ממנהיגי ארגון הפרטיזנים המאוחד, ב-31 בדצמבר 1941 לתושבי גטו וילנה, ובתרגומו לעברית, שנעשה בידי קובנר, הופיעה הקריאה "אל נלך כצאן לטבח!" (ביידיש: לאָמיר ניט גיין ווי שאָף צו דער שחיטה).

ש"י עגנון, בסיפורו "הסימן", כותב: "יפה ישיבת ארץ ישראל מישיבת חוצה לארץ, שארץ ישראל נתנה בנו כח לעמוד על נפשנו, לא כבחוצה לארץ שהלכנו לקראת צר כצאן לטבחה".

ואכן כנגד טענת "כצאן לטבח" ניצבות מספר עובדות פשוטות, המסבירות את אי ההתנגדות האקטיבית בקרב מרבית ניצולי השואה. לא כל עובדה רלוונטית לכל מאורע, אולם יש בצירוף העובדות בכדי להסביר את רוב רובם של המאורעות. חלק מהעובדות:

הטעיה מכוונת

הנאצים השתמשו במגוון אמצעים פסיכולוגיים, בכדי להוליך שולל את היהודים. דוגמאות ספורות: הכיתוב שהופיע בכניסה למחנות הריכוז: "העבודה משחררת". או, ההטעיה כביכול היהודים נוסעים ל"יישוב מחדש במזרח". ישנם מקרים בהם יהודים שהגיעו למחנות, הוכרחו לשלוח מברק לקרוביהם, כביכול הכל בסדר. זהו מדגם קצר ממערך ההטעייה והרמייה הנאצי.

"המתוקן שבאומות"

פרופ' רודולף ורבה, בספרו "ברחתי מאושוויץ" מוכיח שהיהודים לא האמינו שהעם הגרמני, אשר כונה "המתוקן שבאומות" מסוגל לעשות פשע שלא נתפס בדעת אנוש. לכן הייתה הדחקה גדולה מצד הקורבנות. כאשר אמרו להם ששולחים אותם למזרח כדי לעבוד – הם בחרו להאמין בכך. מה גם, שהנאצים שמרו מאד על סודיות ההשמדה - דבר שהקשה מאד לאשר את השמועות אשר הסתובבו בגטו בדבר הרציחות.

התנגדות יהודית פנימית

בין היהודים היו ששיתפו פעולה עם הגרמנים, לחלקם היו כוונות טובות אם כי התוצאות לא היו בהכרח כאלו. שיתוף הפעולה עם הגרמנים התבטא במספר מישורים: הראשון, הסתרת מידע ואף שקרים בנוגע לרציחות ההמוניות. כך לדוגמה, הנאצים כינו את בורות ההרג של פונאר בשם המטעה "מחנה פונאר", כביכול היהודים נלקחים למחנה עבודה. פנינה ארקין הצליחה להימלט מפונאר בסוף אוקטובר 1941, וכשחזרה נלקחה בידי המשטרה היהודית ליעקב גנס שדרש ממנה שלא לספר על הרציחות, ואף הבטיח לדאוג לה לעבודה. ואכן - היא שתקה[2]. ידוע על מקרים נוספים כאלו.

מישור אקטיבי יותר היה התנגדות היודנראטים והמשטרה היהודית לתנועות המרד, במקרים רבים. לעיתים הגיעו לידי הרג הדדי או הסגרה לידי הגרמנים. התנגדות נוספת נרשמה מצד מפלגת הבונד - השקפתו של הבונד הייתה סוציאליסטית המבוססת על "אחוות העמים", ומשכך הוא העדיף להמתין לפרוץ המרד הפולני. הבונד התנגד להקמת הארגון היהודי הלוחם בורשה, אך הצטרף תקופה לאחר שהקמתו הייתה עובדה קיימת, לאחר שהוקם "ועד התיאום" ב-30 באוקטובר 1942. במקומות אחרים הבונד סירב להצטרף.

יצחק צוקרמן כותב כי שמע בישיבות משותפות את מאוריצי אוז'אך, מנהיג הבונד, מתנגד למרד בטענו כי יש לחכות לפרוץ מרד פולני. אוז'אך אמר: "אנחנו חלק מהעולם הלוחם, חלק מהמחתרת הלוחמת. על מה אתם מתריעים? על ההרג ביהודי וילנה? כלום אינכם יודעים כמה רבבות פולנים נמצאים באושוויץ, במחנות הריכוז שבסביבות לובלין? כמה פולנים נרצחים יום יום ברחבי פולין? מלחמה אחת היא לכולנו, לכל המדוכאים, לכשתגיע השעה, יקום הפועל הפולני והפועל היהודים ויאבקו שכם אחד".

אוכלוסיה עויינת

היהודים נמצאו בלב אוכלוסייה שבחלקה הגדול הייתה עויינת. מה שהתבטא לעיתים ברציחה בדם קר, לעיתים בחוסר סיוע מינימלי ולעיתים בהסגרה. מה גם, שהעונש על סיוע ליהודים היה מוות, ואילו הסגרתם תוגמלה בפרסים. כך לדוגמא בלאחווה ברחו בריחה המונית כ-600 יהודים. איכרים רבים רדפו אחריהם ורצחו רבים. רק כ-120 הצליחו להגיע ליערות חובוט, וזו הייתה בריחה של צעירים – רובם עד גיל 20[3]. ואכן ניצולי שואה מספרים, כי לאחר שנמלטו מהגטו, סיכנו עצמם בכדי לחזור אליו - שם היה בטוח יותר. לעיתים חזרו, משום שהבינו שבפניהם שני ברירות – למות ביער או בגטו. הם העדיפו בגטו, יחד עם משפחתם ומכריהם. כך לדוגמא בעיירה מיר חזרו כמה מהבורחים{{הערה|ספר הפרטיזנים, כרך א', עמוד 473{{

הדגמה לכך ניתן למצוא בפרשת טוצ'ין[4].

בטוצ'ין חיו לפני המלחמה יהודים, אוקראינים, פולנים וגרמנים. היחסים בין התושבים היו נראים תקינים עד פרוץ המלחמה. כאשר נכנסו הגרמנים לעיירה ב-4 ליולי 1941, קיבלו אותם האוקראינים בברכה ואף פרסו שטיח אדום, קראו קריאות ברכה וצעקו "מוות ליהודים"[5]

לאחר יומיים, בליל ה-6 ליולי נערך פוגרום בטוצ'ין ע"י קבוצת שוטרים אוקראינים, ובראשם דאמיאן ריצ'אק. בפוגרום נרצחו כשישים יהודים. החובש האוקראיני הומניוק לא רצה להגיש עזרה רפואית, תוך שהוא הצהיר כי הם חיו מספיק. יהודים שניסו לברוח נתפסו ע"י האוקראינים בדרכים, נשדדו והוצאו להורג. היהודים ניסו לאגור נשק או להצטרף לפרטיזנים. כך נוצר קשר עם פולני שאמר, כי הוא יכול לקנות עבורם נשק, בכדי שיוכלו להתקבל לשורות הפרטיזנים. נאספו כסף וזהב, הפולני לקח ושוב לא חזר. רוסי בשם וורינצקי אמר כי הוא יכול להפגיש אותם מחוץ לעיירה עם נציג הפרטיזנים, שיוביל אותם למחנה. היהודים המתינו שעות, אך לא הגיע אף אדם.

עם הזמן התרכזו בטוצ'ין כ-6000 יהודים, וניתנה הפקודה להקים גטו, בפיקוח שוטרים אוקראינים ושאר האוכלוסיה המקומית – השכנים לשעבר. מי שניסה לברוח נורה. ליד הגטו היתה גבעת בית הקברות, עליה התרכזו הגרמנים והאוקראינים. הם יכלו לצפות ולירות על הגטו, ישירות מהגבעה.

לאחר שנפוצו שמועות כי הגרמנים מתכננים להשמיד את יהודי העייירה, הסתובבו גצל שוורצמן ומאיר הימלפרב ואמרו "אל תלכו כצאן לטבח... הזדיינו בכל הבא ליד". מובן כי לא היה בידי היהודים להתגבר צבאית על הגרמנים, ודאי שלא כאשר האוכלוסיה המקומית מסייעת להם. אך תוכנן מרד במהלכו תיפרץ הגדר, והיהודים יימלטו ליערות פוסטומיט. הוכנו נפט ובנזין, בכדי לשרוף את הבתים עם פרוץ המרד. בשלוש וחצי פרץ המרד. הגדר נפרצה והיהודים החלו לברוח תוך כדי התנגדות מזויינת לגרמנים. חלק מהגרמנים והאוקראינים עמדו על הגבעה וירו ללא הפסקה. הגטו בער. לפנות בוקר החלה האוכלוסיה המקומית להביא לגסטפו, יהודים שנתגלו במקומות שונים. חלק מהאוקראינים רצחו אותם במקום, וחלק הסגירו אותם לידי הגרמנים. חלק מהיהודים, בפרט הורים לילדים קטנים, חזרו מיזמתם – לאחר שראו כי ההישרדות ביערות אינה אפשרית עבורם. לא כאשר האוכלוסיה המקומית רודפת אותם, וברוב רובם של המקרים ודאי שלא תיתן פרוסת לחם או לגימת מים.

ניתן ללמוד רבות מתוך עדות ניצולה: "הם חזרו למוות מתוך הכרה, יחד עם ילדיהם והוריהם הזקנים, כי לא היה להם איפה להסתתר ולאן ללכת. האיכרים לא נתנו להם להיכנס לבתים, לא נתנו להם פרוסת לחם, אף לא לגימת מים. [...] בדרכים היו משוטטים הרבה ילדים גלמודים, כשהם ממררים בבכי. ילדים אלה או שאבדו להוריהם, או שנעזבו במתכוון. תינוקות היו זוחלים על ארבעתם בכבישים וביער. עמי היה בני בן השלוש. קשתה עלי הריצה עם התינוק בזרועותיי, שהרי ברגליו עוד לא היה בכוחו לרוץ יחד איתי. ביקשתי להשאירו, אך הוא פרץ בבכי והתחנן שלא אשאירנו". גם לאחר ההגעה ליער, לא היה לנמלטים אוכל ושתייה. "התאספו ביער שרידי משפחות, אנשים רצוצים. הסתובבו ילדים מיותמים ועזובים שהצליחו לברוח בלי לדעת לאן."

מעדויות הניצולים עולה כי מתוך אלפי יהודים ניצלו עשרות בודדות.

מפרשיית טוצ'ין ניתן ללמוד רבות על ריאליות הטענה מדוע לא ברחו ליערות. שלום חולבסקי כותב: "העדויות המצויות בידינו ברובן הגדול מקפלות מעשי בריחה של יחידים. זוהי בריחה שתנאיה שונים לגמרי מבריחה המונית וסיכויי החיים שלה שונים משל זו האחרונה. הבריחה של יחידים, שאף בה לא נדון הפעם, היא ברוב המקרים מעשה של אנשים צעירים יותר, שאינם מטופלים בילדים, אינה כה חשופה לפגיעות, למלכודת, להלשנה וכדורי אוייב, כמו הבריחה ההמונית עם משפחות, ילדים ותינוקות. עלינו לזכור שאף בריחה זו היתה מוגבלת בגלל תנאי קליטה מצומצמים בחוץ ועונשים חמורים מצד הגרמנים, מפאת הסביבה הלא-יהודית שהתנכרה לה ויותר מזה: התנכלה לה ומפאת האחריות הקולקטיבית, בעיקר, שאיימו על הגיטו ושמו מגבלות רציניות ביותר לבריחת-יחידים רצופה בהיקף ניכר".

לזאת יש להוסיף את העובדה כי יישובים רבים היו מרוחקים מהיערות בהרבה מטוצ'ין, ממנה היה המרחק כ-12 קילומטר; כי תנועת הפרטיזנים לא הייתה קיימת בעת השמדת רוב היישובים; כי היודנראט בטוצ'ין לא ניסה להסתיר את ההשמדה ולא התנגד למרד, ועובדות רבות נוספות.

ענישה קולקטיבית ללא רחמים

הנאצים הגיבו לכל נסיון מרד (אמיתי או מדומה) באכזריות חסרת רחמים. לא היה בעיניהם ערך לחיי יהודים. אף בימי שלטונו של יוסיף סטלין לא פרצה אף מרידה משמעותית, למרות הטיהורים בהם השתמש ושלטון האימים שלו. האנשים בקושי העזו לדבר על דבר שהרודן העריץ לא רצה בו. וזאת - בזמן שלחיילים הייתה אפשרות למרוד בו, והייתה להם גישה לכלי נשק רבים ומגוונים, בשונה כמובן מהיהודים בזמן השואה.

דוגמאות בולטות לענישה הקולקטיבית הגרמנית, ניתן לראות בליל הבדולח, אשר התירוץ לביצועו היה הרג של גרמני בודד בידי יהודי בודד, או הכפר הצ'כי לידיצה אשר נמחק, כעונש על התנקשות בריינהרד היידריך.

עמנואל רינגלבלום כותב ביומנו: "כל אחד יודע, שכל התנגדות, ובמיוחד אם ייהרג בה לו גם גרמני אחד, עלולה להביא לטבח הקהילה כולה, או אפילו להשמדתן של קהילות רבות.. הגירושים מתנהלים באופן כזה, שלא תמיד ולא כולם תופסים שזהו טבח." ובהמשך הוא מתאר "אף אחד מהם לא ברח, אף על פי שכולם ידעו לאן ולשם מה מובלים אותם... די היה בז'אנדרם אחד כדי להוציא להורג עיר שלמה... להיות פסיביים, לא להרים יד על גרמני, הייתה מאז לגבורה סבילה, גבורה חרישית של פשוטי העם"[6].

מצב נפשי ופיזי קשה

הנאצים הובילו את היהודים, למצב גופני גרוע מאוד, ומעבר לכך, לשבירה נפשית לאחר הזוועות שראו. כל זה אירע בתהליך הדרגתי, כאשר בתחילת השואה, היהודים לא ידעו להיכן התהליך מוביל.

על אותה שבירת הרוח כתב פרימו לוי ב-1986:[7]

רוצה הייתי לזמן כל מי שמעז לשפוט מקרים אלה להתנסות בעצמו בניסוי מושגי כן: יצייר לו בדמיונו, אם הוא יכול, שעברו עליו חודשים או שנים בגטו, בייסורי רעב מתמיד, בתשישות, בבלבול ובהשפלה; שראה את יקיריו מתים סביבו בזה אחר זה; שנותק מן העולם, בלא אפשרות לקבל או להעביר ידיעות; ולבסוף, שהועמס על רכבת, המכילה שמונים או מאה איש בכל קרון משא; במסע לעבר הבלתי נודע, כסומא בארובה, ימים ולילות ללא שינה; ונמצא בסופו של דבר מוטל כלוא בחומותיו של תופת חסר פשר.

בפתח דבר לספרו "מגיא ההריגה לשער הגיא" כותב בני וירצברג:

בעיקר ריחפה לפני עיני כל הזמן הנוסחה, המזעזעת אותי כל אימת שאשמענה, על אודות הליכתנו 'כצאן לטבח יובל' – נוסחת סלף המוכיחה מדי-פעם מחדש כי הבריות מתעלמים לחלוטין מן ההשמדה הנפשית שקדמה במחשבה תחילה ובתכנון שיטתי להשמדה הפיזית ואפשרה אותה.

גישה מוגבלת לכלי נשק

ליהודים כמעט ולא היתה גישה לכלי נשק, וכל שכן לכלים כבדים נגד מטוסים ועוד.

כדוגמא ניתן להביא את המקרה הבא: הארמייה קריובה הייתה ארגון הגג המרכזי של ארגוני המורדים בפולין. בנובמבר 1942 ארמייה קריובה סיפקה לארגון היהודי הלוחם עשרה רובים, מהלך שעורר טרוניה בקרב אנשי הארמייה קריובה. במקביל, מפקד של המחתרת הפולנית שכיוניו היה "ריאנט" הוציא הוראה שניחתה שהיהודים לא ילחמו באופן אקטיבי אלא יתמקדו בהישרדות כיחידים:

"קיום פקודת המפקד העליון... נתקל בקשיים שאין להתגבר עליהם. היחס ליהודים המזוינים הוא בכל מקום עוין כל כך שאין ביכולתנו, מחמת מיעוט אפשרות ההשפעה במחתרת, לקבל עלינו את האחריות לביטחון היחידות היהודיות. כאן פועלת שנאה, שמקורה בעמדת היהודים כלפי האוכלוסייה הפולנית, במיוחד בעת הכיבוש הסובייטי, והתנהגותן של קבוצות היהודים המזוינות המציקות לאוכלוסייה במעשי שוד ואכזריות."

עמדה זו הביאה להפסקת כל הסיוע בנשק, במימון ובלוגיסטיקה בין הארמייה קריובה ובין הארגון היהודי הלוחם. אנשי הארגון היהודי הלוחם עירערו על מסמך זה, מול ה"דלגטורה", נציגות הממשלה הגולה בלונדון על אדמת פולין. לבסוף התקבלה מעין פשרה לפיה אמנם אין "צבא פרטיזנים יהודי" אך יש הכרח לחמש נקודות מסוימות ולהגן עליהם, ולקיים יחידות יהודיות חמושות בלתי פעילות.

ההישרדות ביערות

נגד הטענה "מדוע לא ברחו ליערות" ו/או "מדוע לא הצטרפו לשורות הפרטיזנים", עומדים מספר טיעוני נגד:

ישנן עובדות הקשורות ספציפית למקומות מסויימים. כך לדוגמא מערב בלארוס ואוקראינה, אשר השחיטות ההמוניות בהם בוצעו על ידי הגרמנים במחצית הראשונה של שנת 1942, כאשר תנועת הפרטיזנים בקושי החלה להתפתח באזורים אלה. משגדלה התנועה הפרטיזנית והתפשטה, כבר נותר מספר יהודים אפסי.

רוב היהודים היו רחוקים מרחק רב מיערות. אף במקומות קרובים יותר, הדרך ליער היתה כרוכה בסיכון רב של הסגרה בידי האוכלוסייה האזרחית. זאת ועוד, רבים לא היו כשירים לבריחה והישרדות ביערות וכ"ש ללחימה – ילדים, מבוגרים, נכים, חולים ועוד. גם רבים מאלו שכן כשירים, חשו רגש מחויבות כלפי בני משפחותיהם – ילדיהם, הוריהם וכדומה. גם לאחר שהצליחו לברוח ליערות, עמדו בפניהם מספר מכשולים. פעמים הפרטיזנים דחו אותם ממניעים אנטישמיים, כפי שמספר הפרטיזן חיים לזר[8]. פעמים שאף פלוגות פרטיזנים אנטישמיות, ערכו מתקפות על פרטיזנים יהודים. כדוגמא, חיים לזר מספר על שמונה פרטיזנים יהודים, שנורו בידי פרטיזנים רוסיים מפלוגות דאנילו ובוז'אנקו, בינואר 1944. מכשול נוסף היה, סירוב כמעט כל פלוגות הפרטיזנים לקבל לשורותיהם יהודים ללא נשק.

כל זאת לפני עצם ההישרדות ביערות. לצורך השגת מזון, היה צורך להגיע לכפרים באזור, בהם היו משתפי פעולה רבים. רבים אחרים, לא ששו בלשון המעטה לסייע ליהודים. מסיבה זו גם לא יכלו להתרחק יתר על המידה ממקומות יישוב – מה שהקל את המלאכה למשתפי הפעולה ולגרמנים עצמם.

התמסרות לבני המשפחה ואחרים

בריחה - משמעותה להותיר מאחור בני משפחה – זקנים, ילדים, חולים או נכים – ולהסתכן במעשי נקמה קשים של הגרמנים כלפי מי שנותרו. לנאצים, כידוע, לא היה רחמים, גם לא כלפי חפים מפשע.

השוואה בין היהודים לאוכלוסיות אחרות

גם חיילים גויים רבים נרצחו בידי הנאצים. למעלה מ-3,300,000 חיילים רוסיים נרצחו במחנות שבויים. מדוע הלכו החיילים - לא אזרחים, שעברו אימונים, ושחונכו למלחמה נחושה - כצאן לטבח?! נראה שאכן לא יכלו להתגונן מול הצבא הגרמני. מה עוד, שבמחנות השבויים לא היו להם ילדים וזקנים לשמור עליהם.

וכך אומר אבא קובנר, ממנהיגי ארגון הפרטיזנים המאוחד, והאדם שכתב את כרוז "אל נלך כצאן לטבח!" בגטו וילנה:

אכן, הם הלכו, הלכו ללא התגוננות... מה יש בזה משפיל? מה יש בזה משפיל שבני אדם ללא הגנה היו חסרי-אונים מול חיה טורפת חמושה ומזוינת? מה משפיל בזה? אחרי עשרים שנה, כשאנחנו יודעים דברים רבים, כשאנחנו יודעים שמיליוני חיילים סובייטיים – גברים, רק גברים! בלי נשים, בלי ילדים – הלכו למוות בלי התגוננות, בשבי הגרמני.

אבא קובנר בראיון עם עוזי בן רוני, "פי האתון", 2.5.1965


היחס לטענה בקרב ניצולי השואה

הסופר וניצול השואה ש. שבתאי בספרו "כצאן לטבח?", תוקף בחריפות את טענת "כצאן לטבח":

---וכיצד קרה הדבר המשונה שבימינו אלה, בתקופת ההליכה כצאן לטבח, בימי הפחדנות של ששת המיליונים – התרכזה כל טיפשות ישראל וכל פחדנותו רק בשטחים שגרמניה שמה עליה את מגפה עקוב הדם, ואילו מן הצד השני של הגבול – בשווייץ ובאמריקה, בשוודיה ובאנגליה, בתורכיה ובעירק – התרכזה כל החוכמה היהודית וכל הגבורה של עם ישראל?

ק. שבתאי – כצאן לטבח? הוצאת ספרים יובל בע"מ, חיפה, תשכ"ב

והוא ממשיך:

וכיצד זה קרה, שעמים שלמים ורבים, שלא לדבר על שבטים רבים, נשמדו בהיסטוריה, מדוע לא התמרדו אלה ולא קמו על משמידיהם? ומדוע לא התמרדו בימינו אנו הארמנים נגד התורכים? ב-1895 נרצחו שמונים אלף ארמנים על ידי התורכים – מדוע לא התקוממו ולא הגנו על עצמם? והנה מה שמסופר בספרי דברי הימים על רציחת המוני הארמנים בידי התורכים במלחמת העולם הראשונה: "ההגנה העצמית המוצלחה של הארמנים באפריל 1915, והכרזות המלחמה של העמים המאוחרים (אנגליה, צרפת ורוסיה – ק.ש.) נגד תורכיה, שפיעו על התורכים לרצוח את העם הארמני בתורכיה. התכנית בוצעה בחודשים יוני-יולי 1915, בברבריות שלא היתה דוגמתה! אנשים, נשים וטף שודדו ונרצחו בלי כל הבחנה, והנשארים הועברו למדבר"... היכן היו הגיבורים הארמנים של אפריל 1915 ביוני-יולי 1915?

והיכן היו החיילים הסובייטיים – לא יהודים מטופלים בנשים וילדים וזקנים וחולים, אלא למודי מלחמה, אחד באחד – מדוע לא עמדו על נפשותיהם, כאשר הגרמנים רצחו אותם ברבבותיהם, באושוויץ ולא באושוויץ? והיכן היו הקומיסרים הסובייטיים, שנפלו בשבי היטלר ונרצחו בימיה הראשונים של מלחמת היטלר-ברית המועצות בהתאם ל"פקודת הקומיסרים" הידועה? מדוע לא התמרדו, מדוע לא עמדו על נפשותיהם? והלא הם היו קומיסרים סובייטיים, שהורתם ולידתם וחינוכם על מלחמה: "אם מחר מלחמה, נהיה מוכנים לה היום!" – הושר בצבא האדום שנים רבות לפני ה-21 ביוני 1941.

והיכן היתה האינטליגנציה הפולנית וטובי קציני הצבא שלה, שנרצחו בידי הגרמנים? מדוע לא התמרדו? מדוע לא עמדו על נפשותם? ומדוע לא התמרדו תשעת אלפים הפולנים בקאטין, בשבי הרוסי? ולעניין זה לא חשוב מי רצח אותם: קלגסי היטלר או עבדי סטאלין.

ומדוע לא התמרדו לוחמי ורשה הלא-יהודית לאחר שנוצחו והובלו על ידי הגרמנים למקומות שהוגלו? ומדוע לא קמו להגן על נפשותם יושבי לידיצה, הכפר הצ'כי, ולא קמו על רוצחיהם יושבי מאות כפרים באוקראינה וברוסיה הלבנה, שהגרמנים השמידו אותם עד תומם?

ומדוע לא קמו להגן על עצמם, או לכל הפחות להראות סימן של התנגדות, קומוניסטים, גרמניים ולא גרמניים, שנפלו למחנות ריכוז, וביניהם הלא היו לוחמים למודי מלחמות, מנהיגי תנועה לוחמת, שכל הפילוסופיה שלהם הלא היתה מלחמה, מלחמה ומלחמה?

בזמן המלחמה, ב-21 בינואר 1943, היה עורך "דבר לילדים" יצחק יציב אולי הראשון שחתר תחת עמדת "כצאן לטבח". תחת הכותרת "מלחמת החלש נגד החזק" הסביר כי התנגדות, מרי והתמודדות תלויים ביחסי הכוחות בין שני הצדדים, ויש להם ביטויים שונים ומיוחדים. כדי להעביר את המסר המורכב הזה לקהל קוראיו הילדים, הוא יוצא מהאנלוגיה המוכרת למלחמתו ההרואית של דוד בגוליית. לאחר כמה דוגמאות למעשי גבורה של יהודים בשואה שעיקרם העברת ידיעות וניסיונות בריחה הוא מסכם:[9]

כך נאבקים יהודים להציל את נפשם מכף הנאצים. אין אנחנו יודעים הרבה באילו דרכים נלחמים אחינו שם על קיומם ועל הצלתם. אבל הם נלחמים. שונות דרכי המלחמה של החלש מדרכיו של החזק, אבל גם מלחמתו של החלש לקיומו מלחמת גבורה היא".

היחס לניצולי השואה במדינת ישראל

לאחר הגעת ניצולי השואה לארץ, היה הציבור הישראלי בהלם מממדי השואה, אך גם חדור בתחושה של כעס וחוסר הבנה כלפי הניצולים עצמם. אצל רבים מקרב התושבים הותיקים בארץ, התפתחו תחושות של עליונות והסתייגות כלפי ניצולי השואה, אשר הלכו כביכול "כצאן לטבח" במקום להתמרד.

ישנם הסוברים שנרטיב זה נבנה באופן מכוון "מלמעלה", תוך ניצול ציני של ניצולי וקרבנות השואה, במטרה לחנך דור צברי ולוחם.

בארץ ניסתה החברה היהודית לבנות אידיאל של יהודי חדש, לוחם, תוך הצגת טענת "כצאן לטבח" שהציגה את ניצולי השואה כהתגלמות היהודי הגלותי, החלש והפסיבי שלא נאבק על חייו. ניצולי השואה נתפסו כמנוגדים באופן מוחלט לדמות הצבר הישראלי: חסון, שזוף, חדור רוח לחימה וניצב מול כל אויב. סיפורם נחשב כמעורר בושה לאומית, הוא הודחק והושתק, נחשב כזיכרון פרטי חסר חשיבות לאומית ולא חלק מהזיכרון הקולקטיבי הלאומי. הגבורה הצבאית של בני היישוב היהודי בא"י במאבקם מול הבריטים והערבים על הקמת המדינה, גרמה לחוסר הבנת כניעתם של ניצולי השואה לנאצים. חוסר הידע על מה שבאמת קרה באירופה ושתיקתם של הניצולים, עמד בבסיס טענה מופרכת זו.

נושא השואה גם לא נלמד בבתי הספר תיכוניים עד סוף שנות השישים ובצורה לא מעמיקה ביסודיים. החברה הישראלית הנציחה בעיקר את הלוחמים והמתנגדים לנאצים כמו מורדי גטו ורשה, הפרטיזנים וכיו"ב. כך עולה גם ממחקר של ד"ר רות פירר[10]. ניתן לתאר את היחס של החברה באותן שנים כשתיקה ומבוכה ביחס לשואה.

וכעדותו של הסופר אהרן אפלפלד:

לפני שנים לא רבות היו מטרידים את ניצולי השואה (אם לא לומר מציקים להם) בכל מיני קושיות סרק: למה לא התקוממתם ולמה הובלתם כצאן לטבח. היו מביאים אל בתי הספר ואל קיני תנועות הנוער ניצולים-עדים ומפילים עליהם את השאלות הללו. הניצולים עמדו כנאשמים וניסו להתגונן, אך התגוננותם לא עמדה להם. הצעירים דשו את בשרם בציטטות שקיבצו מעיתונים ומספרים, ולא פעם היו הניצולים יוצאים כאשמים.

אהרן אפלפלד, סיפור חיים, כתר הוצאה לאור, 1999, עמ' 152

אחד הראשונים במדינת ישראל שלא גינה את היהודים שלא פנו אל דרך הגבורה היה נתן אלתרמן, שנתן ביטוי לתחושתו זו במספר שירים בטור השביעי בראשית שנות ה-50.[11][12][13]

לעומתו טען הסופר דוד כנעני בהקשר למרידות: "אם יש לבקש 'מסמלי הזמן וממלחמתו' כדי להורישם לדורות – רק תו זה ראוי להיפך לסמל." ובהמשך מאמרו הוא כותב: "המורדים בחייהם ובדרך מותם הקימו את המחיצה הזאת – מחיצה של גבורה, של כבוד, של תבונה, של חשבון היסטורי"[14]

עם השנים, מחלחלת ההבנה כי הגדרת הגבורה בשואה אינה כוללת רק התנגדות בכח, אלא גם גבורות אחרות, החל במאבק לשמירה על צלם אנוש ועל מוסריות, וכלה בעזרה לזולת, ויתור על מנת אוכל זעומה למען השני, קיום מצוות למרות הסיכון הגבוה בכך, ועוד רבות. הרב יצחק ניסנבוים בישיבה בגטו ורשה, אמר: "זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קדוש השם במוות".

ראש הממשלה יצחק רבין התייחס לכך בנאומו הרשמי, ביום השואה האחרון בחייו ("אט אט הם אינם כבר בינינו, אט אט הולכים הם ונעלמים"). בדבריו, כנציג היישוב הארצישראלי מיד לאחר השואה, ביקש ראש הממשלה מחילה, הן מניצולי השואה המעטים שנותרו בחיים, והן מהמתים בשואה, שבשנים הראשונות לאחר השואה לא הובנו כראוי ואף זלזלו בהם, ואשר "רק בשנים האחרונות למדנו את גודל תעוזת נפשם, אשר למדנו כעת לכבד".

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. מופע נוסף של הביטוי בחיבור (פרק נג) מובא בפיהם של בני ישראל המתנים צרתם בפני משה, ששומע להם ומתפלל עבורם, על יסוד הכתוב "וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה" (מדבר י"א, ב).
  2. יצחק ארד, וילנה היהודית במרד ובכיליון, ספריית הפועלים, 1976. עמ' 162
  3. ספר הפרטיזנים, כרך א', עמוד 639
  4. פרשת טוצ'ין, שלום חולבסקי, מתוך: ילקוט מורשת, חוברת ב', אפריל 1964. מבוסס על עדויותיהם של יעקב צ'ובוק, נתן שולמן ומרים שוורצמן-קוץ, ארכיון מורשת, A360-63, ומקורות נוספים.
  5. עדויותיהם של יעקב צ'ובוק ומרים שוורצמן-קוץ, ארכיון מורשת, A360-63
  6. עמנואל רינגלבלום, יומן ורשימות, ירושלים 1992. עמ' 382.
  7. פרימו לוי, השוקעים והניצולים, הוצאת עם עובד 1991, עמ' 45-44
  8. חיים לזר, חורבן ומרד, משואות, ת"א 1950, עמ' 235. חלקים פורסמו בעיתון המשקיף, לצפייה כאן.
  9. יצחק יציב, טור מערכת: "במעגל הימים" מתוך "דבר לילדים" 21.1.43
  10. רות פירר, "סוכנים של הלקח", הקיבוץ המאוחד, ת"א, 1989, עמוד 25.
  11. עופר אדרת, אלתרמן ומלחמתו בביזוי "ההולכים כצאן לטבח", באתר הארץ, 4 במאי 2016
  12. דן לאור, אלתרמן, עם עובד, 2013, עמ' 441.
  13. Yael S. Feldman, "'Not as Sheep Led to Slaughter’?: On Trauma, Selective Memory, and the Making of Historical Consciousness," Jewish Social Studies 19:3 Summer 2013: 139-169; p. 142.
  14. דוד כנעני, אור יהל, על המשמר, 14.5.54