דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן
דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן הוא האיסור לכתוב את התורה שבעל פה.
מקור הדין
מקור הדין הוא במקרא על פי פירוש התלמוד:
ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל
— חומש שמות, ל"ד כ"ז
דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש: כתיב 'כתב לך את הדברים האלה' וכתיב 'כי על פי הדברים האלה'.הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, ודברים שבעל-פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב
רבי יהודה בר נחמני דורש מהשינוי בפסוק בין כתיבה לבין אמירה בעל פה את ההלכה שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה ואילו דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתוב אותם.
ישנה מחלוקת בפוסקים, האם איסור זה הוא מדאורייתא[1] או מדרבנן[2] או שאין בדבר איסור ממש[3].
הלומד תורה שבעל פה מתוך הכתב באופן האסור, אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן, שהוא אינו מקבל שכר על לימודו[4].
דין האיסור
טעם האיסור
בטעם האיסור נחלקו המפרשים:
- הר"ן[5] כותב שהטעם בכך הוא שלא ניתן לרדת לעומק הביאורים של התורה שבכתב כי אם על ידי מלאכת הלימוד של רב לתלמיד. אילו היו הדברים נכתבים בכתב, הייתה אפשרות של מכשול בכך שהתלמיד יסתפק ברמת הבנה הנקנית מן הכתובים, אף על פי שהבנה זו איננה שלמה.
- הרמב"ם באר כדי שהפרשנות למצוות תהיה מסורה רק לבית דין הגדול ולא ביד הכל, שבכך יתרבו חילוקי דעות בפרשנות הטקסט שבטבעו הוא קצר ומצומצם[6].
- רבי יהושע וולק כץ כתב בפרישה[7] שהטעם הוא כדי שלא ידקדקו התלמידים יתר על המידה בתוך הכתב ובחילופי הגרסאות, ועל ידי זה יבואו לידי שיבוש.
- המהר"ל מפראג כתב[8] כי הטעם הוא משום שהתורה אמורה להיות שלמה, ומאחר ותורה שבעל פה מורכבת מפרטי המצוות ופרושיהם, ופרטים אלו אין להם קץ, לכן אם יכתבו את רק מקצת מהתורה שבעל פה - היא לא תהא דבר שלם.
- רבי צדוק הכהן מלובלין[9] כתב שהמילה הכתובה אינה יכולה לכלול את עומקה של המילה המדוברת. עוצמתה של המילה המדוברת היא בכך שהדיבור נובע מ"מעמקי הלב", ואילו דברים כתובים אינם יכולים לרדת לאותו עומק.
- הרב יהודה גרשוני[10] כתב שהאיסור לכתוב תורה שבעל פה הוא בשביל שלא לעשות קיום מוחלט לפירוש התורה, אלא 'שתהיה התורה חיה עם האומה ומתפתחת עמה', כלומר שהחכמים בכל דור ודור יוכלו לפרש את התורה לפי השגתם.
היתרים לאיסור
- רש"י[11] - דבר של חידוש מותר באופן פרטי.
- הנצי"ב מוולוז'ין[12] - מותר כתיבה לצורך היחיד, אך לא לשם לימוד ופרסום ברבים.
- לדעת רבי יוסף חיים מבגדד, מותר לכתוב דברי תורה השייכים לתורת הנסתר, ומשום כך נכתבו ספרים בתורת הסוד אף קודם להיתר האיסור[13].
- לדעת הרמ"א[14] האיסור חל רק על כתיבה באשורית, כדי שלא תשווה עם ספר התורה.
ההיתר לאיסור
חז"ל ראו שבמהלך הדורות נתקשו אנשים לדבוק בתלמוד תורה ולקיים את מצוותיה, דבר שמעמיד בסכנה את שלמותה ודיוקה של התורה שבעל פה. מפני זה פסקו חכמים שהצורך לפקח על שמירתה של תורה דוחה את איסור כתיבתה.
חז"ל דרשו זאת מלשון הכתוב: ”עת לעשות לה' הפרו תורתך” (תהילים קיט, קכו). חז"ל דרשו את המילים במובן של "עת לפעול למען ה', כיון שהפרו העם את התורה". כדי להקל על לימוד התורה וקיומה, הותר ללמד את התורה שבעל-פה מתוך הכתב:”מוטב תיעקר תורה, ואל תשתכח תורה [כולה] מישראל” (תמורה יד, ב).
בתחלה הותרה רק כתיבת ההלכות הנחוצות למעשה ולא אגדות, והמשיכו לדורשן בעל פה[15]. בתקופה מאוחרת יותר נכתבו גם ספרי אגדה[16]. ובדורות מאוחרים הותרה כתיבת תרגום וסידור התפילה[17].
ההלכה למעשה
לדעת הט"ז[18], אף בזמן הזה אסור לכתוב פסוקים כאשר אין הדבר נצרך ללימוד. ולדעת הש"ך מותר בכל אופן, משום שכיוון שהותר האיסור משום עת לעשות לה', הותר לגמרי[19].
לדעת החתם סופר[20] המחבר ספר בכדי לגדל שמו ולא לשם שמים, עובר על איסור כתיבת התורה, שכן לא הותרה הכתיבה אלא משום "עת לעשות לה'". אמנם יש מן האחרונים שכתבו שאין זה מכלל האיסור[21].
על רבי נתן אדלר מובא, כי הקפיד שלא לכתוב דברי תורה, משום שמעולם לא שכח לימודו ולא הוצרך להיתר לכתוב את התורה שבעל-פה[22]. אמנם ככל הנראה היה זה ממידת חסידות[23].
ראו גם
הערות שוליים
- ^ רס"ח, ספר היראים השלם
- ^ ד', כלל ד', שדה חמד בשם ספר החסידים
- ^ כרך סוטה מט:, תוספות רא"ש
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תמורה, דף י"ד עמוד ב'.
- ^ כרך מגילה, יד, א מדפי הרי"ף, חידושי הר"ן
- ^ מורה נבוכים חלק א פרק עא
- ^ פרישה על ארבעה טורים, אורח חיים סימן מט סעיף א' בד"ה שמעתי.
- ^ רבי יהודה ליווא, גור אריה שמות פרק לד פסוק כז. וכן בספר "תפארת ישראל" פרק סח.
- ^ מחשבות חרוץ, עמ' קיג
- ^ י' גרשוני, בירור במקורות דמוקרטיה ויהדות וזכויות העם, ירושלים תש"ן, עמ' תרכב
- ^ כרך שבת ו ע"ב., רש"י
- ^ ג, אות י, קדמת העמק
- ^ בניהו, על תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ס"ב עמוד ב', ד"ה מיום שנגנז.
- ^ שו"ת הרמ"א סימן ל"ד הובא במגן אברהם של"ד ס"ק י"ז
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק ט"ז, הלכה א' ובקרבן עדה. שו"ת רדב"ז חלק ד סימן רלב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ס' עמוד א'
- ^ רז"ה שבת פרק ט"ז, שו"ת הרשב"א חלק ב סימן רפא
- ^ , על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רפ"ג סעיף קטן א', שו"ת מהרי"ט חלק ב' סימן י'
- ^ ש"ך על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רפ"ג סעיף קטן ו'.
- ^ שו"ת חתם סופר, אורח חיים סימן ר"ח
- ^ שו"ת אפרקסתא דעניא, חלק א' סימן ב', אבן שלמה על הראב"ן, סימן מ"ב.
- ^ ספר חוט המשולש, עמוד י"ט
- ^ שדי חמד, כללי פאת השדה, מערכת הד' כלל כ"ב
