דיגלוסיה בשפה הערבית
דיגלוסיה בשפה הערבית (בערבית: ازدواجية اللغة العربية או الازدواجية في اللغة العربية) הוא מונח המתאר את השימוש בשתי הצורות של השפה הערבית - ערבית ספרותית (اللّغة العربيّة الفصحى) וערבית מדוברת (اللّغة العربيّة المحكيّة/ العاميّة ), כל אחת בנסיבות השימוש המתאימות לה.
דיגלוסיה
ערך מורחב – דיגלוסיה
ככלל, המונח דִּיגְלוֹסְיָה (ביוונית: διγλωσσία, "שפה כפולה") מתייחס למצב לשוני-חברתי נדיר יחסית, שבו קיים פער גדול בין השפה הכתובה לשפה המדוברת, עד כדי כך שדוברי השפה נאלצים ללמוד את השפה הכתובה כאילו הייתה שפה זרה. הפער מתבטא בכל אחד מרובדי השפה: הפונולוגי, המורפולוגי, התחבירי והסמנטי. אפשר לראות בדיגלוסיה מקרה פרטי של דו־לשוניות (Bilingualism), אולם המונח דו-לשוניות מתאר קשת רחבה הרבה יותר של מצבים לשוניים.
בהתייחס לשפה הערבית, מדובר בפער שבין הערבית הספרותית והערבית המדוברת, ובתפקידים החברתיים השונים הקשורים בכך.
השפה הערבית
השפה הערבית (العربية (אל-ערביה) או פשוט عربي (ערבי)) היא שפה שמית דרום-מערבית, המדוברת על ידי כ־350,000,000 איש כשפת אם.[1] לפיכך, שפה זו היא המדוברת ביותר מבין השפות השמיות והחמישית מבין כלל השפות בעולם. אזור התפוצה של הערבית הוא ממרוקו ומאוריטניה במערב לעומן במזרח ומסומליה בדרום לעיראק וסוריה בצפון. השפה הערבית מורכבת למעשה משתי שפות, שפה ערבית ספרותית (اللغة العربية الفصحى, "אללע'ה אלערביה אלפצחא") ושפה ערבית מדוברת (הנקראת בניבים המזרחיים: العامية, "אלעאמיה", ובניבים המערביים: الدارجة, "אד-דארג'ה").
ערבית ספרותית
השפה הערבית הספרותית היא שפה אחת, עם כללי דקדוק והגיה אחידים וברורים. היא משמשת בראש ובראשונה כשפת הקוראן והתפילה, ובהמשך כשפה אחת לכל דוברי הערבית באשר הם. כשפת הקוראן ושפת הספרות הערבית הקלאסית, בייחוד השירה, הערבית הספרותית נהנית מיוקרה רבה, וכל מוסלמי, גם מי שאינו ערבי, נדרש לדעת אותה לצורכי הפולחן.
זו גם השפה המאחדת את כל דוברי הערבית במזרח התיכון, והייתה לכן מיסודות הפאן-ערביות.
עם התפתחות אמצעי התקשורת והגלובליזציה נוצרו בערבית הספרותית רמות שונות ויותר קלות שלה, המשמשות בעיקר לתקשורת ולמטרות פחות רשמיות.
ערבית מדוברת
הערבית המדוברת מורכבת מלהגים שונים הנבדלים זה מזה הן גאוגרפית (ערבית מדוברת מצרית, ערבית לבנונית וכדומה), והן סוציולוגית, בין שכבות אוכלוסייה שונות - להג עירוני, כפרי או בדואי. הלהגים השונים נוצרו בתקופת התפשטות האסלאם, כשהערבית הושפעה בכל מקום מהשפות השונות שבאה איתן במגע.[2]
בניגוד לספרותית, אין לערבית המדוברת כללים ברורים ואחידים, הדקדוק שלה מורכב פחות מזה של הערבית הספרותית, וכיוון שהגיית העיצורים השונים משתנה ממקום למקום, אין דרך אחידה לכותבה.
זו השפה של התקשורת היומיומית בין דוברי השפה, השפה הראשונה שהילד רוכש בביתו כשפת אם.
הלהגים הערביים נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: מזרחיים ומערביים. המזרחיים מדוברים בחצי האי ערב, בעיראק, בסוריה, בלבנון, בירדן, בישראל, בחצי האי סיני ובמצרים. המערביים בלוב, בתוניס, באלג'יריה, במרוקו ובמאוריטניה.
בהשפעת הגלובליזציה והשימוש בערבית המדוברת גם באמצעי התקשורת (למשל, ראיונות ותוכניות אירוח בטלוויזיה), נחשפים היום דוברי הערבית ללהגים שונים, ומבינים טוב יותר גם להגים שזרים לסביבתם.
הערבית המדוברת נחשבת לשפה נחותה מהערבית הספרותית.
המשמעות החברתית-תרבותית של הדיגלוסיה
השפה הערבית הספרותית משמשת כלשון הכתיבה בספרים, בעיתונים, בנאומים, בקריינות של מהדורות חדשות ושל הודעות רשמיות ברדיו ובטלוויזיה וכיוצא באלה, והשפה המדוברת משמשת בכל האינטראקציות היומיומיות בבית, ברחוב ובמצבים לא רשמיים.
מבחינה חברתית-תרבותית יוצרת הדיגלוסיה הבחנה ברורה וחדה בין מצבים לשוניים שונים, מצבים לשוניים שבהם נדרשת "השפה הגבוהה" (הכתובה) ומצבים לשוניים שבהם נדרשת "השפה הנמוכה" (המדוברת). למשל, כתיבת מכתב למשרד ממשלתי היא מצב לשוני של "השפה הגבוהה", לעומת שיחה בין ידידים שהיא מצב לשוני של "השפה הנמוכה". אמנם, גם בקהילות לשוניות שאין בהן דיגלוסיה קיימת הבחנה בין רמות שונות של השפה, אבל ההבחנה ביניהן אינה כה חדה כמו בקהילה שמקיימת דיגלוסיה. ההבחנה החדה הזאת עלולה אף להביא למבוכה במצבי־ביניים, ושימוש בשפה שאינו מתאים לנסיבות (למשל, שפה ספרותית במצב שבדרך כלל ישתמשו בו במדוברת) ייחשב למוזר. בעולם הערבי ניטש בעבר ויכוח, האם דיאלוגים בספרות יפה או במחזות יכולים להיכתב בשפה המדוברת, כדי שיישמעו אותנטיים, או שחובה לכתוב גם אותם בשפה הספרותית, (בסופו של דבר התקבלו שתי הגישות, אם כי הגישה הרווחת יותר היום היא כתיבת דיאלוגים בשפה המדוברת, בייחוד כשמדובר במחזות ובסרטים). בטלוויזיה וברדיו מתנהלים ראיונות תוך עירוב של שתי השפות, בהתאם למצב הלשוני המסוים שאליו נקלע הריאיון (למשל: דיון באידאולוגיה, לעומת ענייני דיומא). מעקב אחרי שיחות וראיונות מסוג זה בקהילות לשוניות שמקיימות דיגלוסיה מצריך מיומנות לשונית גבוהה.
שליטה בערבית ספרותית היא המפתח להשכלה. בחלקים מן העולם הערבי (מרוקו, מצרים, סודן, עיראק, תימן) שיעור האוריינות (ידיעת קרוא וכתוב) נמוך יחסית לארצות מתפתחות.[3] זהו מחסום בפני ניידות חברתית שההשכלה מאפשרת. בנוסף לכך, במצבים חברתיים הדורשים שימוש בשפה הספרותית, מי שאינו שולט בה (שיעור האוריינות בקרב נשים נמוך עוד יותר)[4] יהיה מודר וקולו לא יישמע.
השפעת הדיגלוסיה על תהליך רכישת השפה הערבית
דיגלוסיה מקשה על רכישת מיומנויות אורייניות, משום שבמצב של דיגלוסיה לימוד קריאה וכתיבה מחייב לא רק לימוד של שיטת הכתב, ולא רק העשרת אוצר מילים, אלא לימוד של שפה חדשה, שיש לה אמנם קשר לשפה המדוברת, אולם היא שונה ממנה במידה ניכרת.
בישראל נמצא שהישגיהם של תלמידים במגזר הערבי בקריאה נמוכים יחסים לתלמידים במגזר היהודי. אף שיש המסבירים את הפער באי-שוויון חברתי-כלכלי, ישנם מחקרים המצביעים על הדיגלוסיה כגורם העיקרי לפער זה.[5]
ככל שהילד נחשף לשפה הספרותית בגיל צעיר יותר, ייקל עליו ללמוד קרוא וכתוב בהגיעו לבית הספר. מידת החשיפה לשפה הספרותית לפני גיל בית הספר תלויה לרוב בסביבת הילד ובמשפחתו. קריאת ספרים מגיל צעיר נחשבת לדרך טבעית לחשיפה לשפה הספרותית ולהעשרת השפה. למשל, ספרי ילדים חושפים את הילדים לשפה הספרותית מגיל צעיר ומעשירים את אוצר המלים הספרותי שלהם. אלא שנמצא שגם כאשר קוראים לילדים סיפורים בשפה הספרותית, האם לרוב עושה פראפרזה ו"מתרגמת" את הסיפור לילד לשפה המדוברת, ואינה מדברת איתו די על השפה הכתובה.[6]
בעשור השני של המאה ה-21 החל תהליך מקביל של פרסום ספרי ילדים דווקא בשפה המדוברת, הן מתוך התפיסה שכך הסיפור יהיה קרוב יותר לעולמו של הילד, אך גם מתוך צורך שהורגש אצל דוברי השפה שהיגרו לארצות מערביות. כשהילד רוכש שם מיומנויות אורייניות בשפה אירופאיות, מבקשים בעזרת ספרי הילדים בערבית מדוברת לשמר אצלו את שפת האם.[7]
הוראת ערבית כשפה זרה
בישראל ניטש ויכוח איזו ערבית ללמד את דוברי העברית. נטען שמי שלומד ערבית כשפה זרה מסיים את מערכת החינוך כשהוא שולט אך ורק בספרותית, ואינו מסוגל לנהל שיחה עם דובר ערבית. יש הסבורים שמי ששולט בספרותית יוכל בקלות רבה יותר לרכוש גם ערבית מדוברת.[8] ב-2016 פורסמה תוכנית לימודים חדשה להוראת ערבית מדוברת בבית הספר היסודי.[9] בחטיבת הביניים מלמדים ספרותית, ובחטיבה העליונה לומדים רק מי שבחרו להרחיב את המקצוע.
ראו גם
לקריאה נוספת
- יוחנן אליחי, לדבר ערבית: קורס ללימוד השפה הערבית המדוברת הפלסטינית. הוצאת קסת, ירושלים, 1989; מהדורה שנייה מתוקנת: מינרוה בית הוצאה לאור, ירושלים, 2006.
- דיגלוסיה ודו-לשוניות בהקשר של השפה הערבית : עדות ממחקר קוגניטיבי, אברהים, רפיק, מגמות מו,4 (תשע) 598-625
- C. A. Ferguson, 'Diglossia', Word, vol. 15, 1959, pp. 325-40
- בנימין נויברגר, ראובן אהרני, מוסטפא כבהא, החברה הערבית בישראל, האוניברסיטה הפתוחה, 2010.
- יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ז-1947.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: פתגמים ערביים |
- אלמוג בהר, הערבית הספרותית תהיה האספרנטו העולמית, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2006
- התוכנית ללימוד ערבית - על ההבדל בין ערבית קלאסית, ערבית תקשורתית וערבית מדוברת
- קרין תמר שפרמן, זהות ערבית במדינה יהודית ודמוקרטית, פרלמנט גיליון 58, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
- האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, בין הלשון המדוברת ללשון הכתובה במצב של דיגלוסיה, מחקר יישומי בחינוך
ירדן סקופ, למה אין סיכוי שהילדים שלכם ילמדו ערבית, באתר הארץ, 16 באפריל 2014- ד"ר אלון פרגמן, שילוב מורים ערבים ילידים בהוראת השפה הערבית בבתי הספר העבריים – מדיניות או אקראיות?, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
הערות שוליים
- ^ Arabic Speaking Countries 2019
- ^ וולפדיטריך פישר ואוטו יסטרו, תרגום: רפי טלמון, מדריך לחקר הלהגים הערביים, ירושלים: מאגנס, 2000
- ^ Literacy rate, adult total (% of people ages 15 and above)
- ^ Literacy rate, adult female (% of females ages 15 and above)
- ^ יעל פויס, בסיליוס בווארדי, מושירה מנאע, אוריינות קריאה בכיתה א' במגזר הערבי בישראל – מבעד לעיני המורות, עיונים בשפה וחברה 11(1), 2018, עמ' 126-103
- ^ ספייה חסונה ערפאת, אימהות קוראות ומתווכות לילדיהן ספר: עדויות מהמשפחה הערבית על תרומת התיווך לאוריינות הילד הצעיר, תל-אביב: מכון מופ"ת, 2017
- ^ We Write Books In Colloquial Arabic
- ^ הוראת השפה הערבית בבתי ספר עבריים בישראל: ריאיון עם ד"ר שלמה אלון
- ^ תוכנית לימודים בערבית מדוברת לבתי הספר היסודיים
