האסכולה הרומאית
האסכולה הרומאית (באיטלקית: Scuola Romana) הייתה קבוצת מלחינים, בראש ובראשונה של מוזיקה כנסייתית, שפעלו ברומא במשך המאות ה-16 וה-17, תקופה שהקיפה את שלהי הרנסאנס וראשית הבארוק. המונח מתייחס גם למוזיקה שיצרו. רבים מן המלחינים עמדו בקשר ישיר עם הוותיקן והקאפלה האפיפיורית, אם כי עבדו בכנסיות שונות; מבחינה סגנונית, קיים לא אחת ניגוד בינם לבין מלחיני האסכולה הוונציאנית, תנועה שפעלה באותן שנים והייתה מתקדמת הרבה יותר. המלחין המפורסם ביותר באסכולה הרומאית היה ג'ובאני פיירלואיג'י דה פלסטרינה, ששמו נקשר זה ארבע-מאות שנים עם שלמות פוליפונית חלקה וצלולה. עם זאת, היו עוד מלחינים רבים שפעלו ויצרו ברומא, במגוון סגנונות וצורות.
היסטוריה ומאפיינים
אף כי מלחינים עבדו ברומא, כמעט בוודאות, ברצף במשך אלף השנים מאז ימי גרגוריוס הגדול, התפתחותו של סגנון עקיב בסביבות אמצע המאה ה-16, הנובעת בחלקה מן הדרישות המוזיקליות של הקונטרה-רפורמציה, הביאו לכך, שהיסטוריונים של המוזיקה קיבצו אותם יחדיו בהגדרה היחידה הזאת.
אפשר לראות את המוזיקה של האסכולה הרומאית כשיא התפתחות הפוליפוניה באמצעות חלחול המוזיקה של האסכולה הפרנקו-פלמית במהלך מאה השנים האחרונות. מלחיני האסכולה הפרנקו-פלמית נהגו זה מכבר לבוא לאיטליה לחיות ולעבוד שם - ז'וסקן דה פרה, יאקוב אוברכט, יאקוב ארקאדלט ועוד רבים יצאו לנסיעה ארוכה זו ולסגנונם המוזיקלי הייתה השפעה מכרעת על התגבשות הסגנונות האיטלקיים. בניווט הוותיקן, ועם מקהלת הקאפלה הסיסטינית, שהייתה מן המעולות בזמנה, היה זה אולי בלתי נמנע, שהמרכז הסגנוני של פוליפוניה כנסייתית יתהווה ברומא.
ועידת טרנטו, שהתכנסה משנת 1543 עד 1563, הטביעה את חותמה באופן מובהק על המוזיקה של האסכולה הרומאית; למעשה אפשר לטעון, שהרפורמות האלה בכנסייה הקתולית, שהיו חלק מן הקונטרה-רפורמציה, הגדירו את המוזיקה של האסכולה הרומאית. ועידת טרנטו המליצה, שמוזיקת קודש, בייחוד זו שנועדה לשמש את הכנסייה, תיכתב בסגנון רציני ואומר כבוד. הוועידה התירה פוליפוניה - טעות נפוצה, שאין לה בסיס היא, שאנשיה אסרו עליה מכל וכל - אבל דרשו, שהטקסט המושר יהיה ברור וקל להבנה. נוסף לכך, אף כי לא אסרו על השימוש במלודיות חילוניות כחומר מקור למיסות ומוטטים, גם לא עודדו שימוש כזה.
השילוב בין הרפורמות של ועידת טרנטו לנוכחותם של המלחינים עתירי הכישרון, שירשו את הסגנון הפרנקו-פלמית, הניב את מצבור המוזיקה, הנחשב לעיתים למייצג את פסגת השלמות של הצלילות הפוליפונית בתקופת הרנסאנס. הנושא של "קונטרפונקט המאה ה-16" או "פוליפוניה של הרנסאנס", כפי שהוא מופיע בתוכניות הלימודים של בתי ספר למוזיקה בימינו, הוא תמיד ובכל מקרה מיצוי סגנונה של האסכולה הרומאית, כפי שהבין אותו יוהאן פוקס בראשית המאה ה-18. חשוב, מכל מקום, להכיר בכך, ש"סגנון פלסטרינה" לא היה הסגנון הפוליפוני היחיד בתקופתו, אף כי היה אולי בעכל המרקם הפנימי הלכיד ביותר. סגנונו הפוליפוני של פלסטרינה היווה אולי את שיאן של מאה שנות התפתחותו של הסגנון הפרנקו-פלמי, אך הוא היה אחד מזרמים רבים בשלהי המאה ה-16 והיה מנוגד בבירור למוזיקה של האסכולה הוונציאנית בצפון, כמו גם למוזיקה שנוצרה בצרפת ובאנגליה באותה תקופה.
מלחינים אחרים שחיו ועבדו ברומא, אם כי לא נחשבו לחברי האסכולה הרומאית, השפיעו עליהם ללא ספק. המפורסם ביותר ביניהם הוא מן הסתם לוקה מארנציו, שהמדריגלים שלו היו פופולריים ביותר באיטליה וברחבי אירופה כולה; כמה ממלחיני האסכולה הרומאית שאלו את טכניקות הביטוי שלו, למשל את ה"ציור מילים", לשימוש מזדמן במוזיקה ליטורגית.
בעוד שהאסכולה הרומאית נחשבת לתנועה מוזיקלית שמרנית, יש חריגים חשובים לכך. רומא הייתה ערש הולדתה של האורטוריה, ביצירתם של ג'ובאני פרנצ'סקו אנריו ואמיליו דה' קאבליירי; הפרטיטורה של Rappresentatione di Anima et di Corpo ("הצגת הנפש והגוף") היא הראשונה המודפסת שעושה שימוש בבס ממוספר. הסגנון דומה לזה של המונודיה, שפותחה בפירנצה בערך באותו זמן; למעשה, הייתה תחרות בלתי מבוטלת בין מלחינים בשני המרכזים המוזיקליים הללו. הצלחת ה"רפרזנטציונה" הייתה גדולה כדי כך, שהסגנון המונודי נעשה מקובל בחלק גדול מן המוזיקה הרומאית בעשורים הראשונים של המאה ה-17.
בין המלחינים המאוחרים של האסכולה הרומאית היה גרגוריו אלגרי, מחבר ה"מיזררה" המפורסם (בסביבות 1630). יצירה זו נשמרה היטב בקאפלה האפיפיורית - יופייה זכה להערכה גבוהה כל כך, שנאסר על הפצת העתקים שלה. סיפור חביב מדבר על מוצרט בן ה-14, שהיה הראשון להעתיק שלא כדין את היצירה כשכתב אותה מן הזיכרון אחרי ששמע אותה פעמיים בסך הכל. רבים ממלחיניה המאוחרים של האסכולה הרומאית המשיכו לכתוב בסגנון הפוליפוני של המאה ה-16, שנודע אותם ימים בשם "סטיל אנטיקו", או פרימה פראטיקה, להבדיל מן הסגנונות החדשים יותר של מונודיה וקונצ'רטאטו, שהגדירו את ראשית תקופת הבארוק.
להלן שמות החברים באסכולה הרומאית, לרבות אלה שפעלו ברומא רק בחלק מן הקריירה
- ג'ובאני פיירלואיג'י דה פלסטרינה (1525 בקירוב-1594)
- ג'ובאני אנימוצ'ה (1520 בקירוב-1571)
- פליצ'ה אנריו (1564 בקירוב-1614)
- ג'ובאני פרנצ'סקו אנריו (1567 בקירוב-1630) (אחיו הצעיר של פליצ'ה)
- גרגוריו אלגרי (1582-1652) (מחבר המיזררה)
- פאולו בלאסיו (1554-1594)
- אנטוניו צ'יפרה (1584-1629)
- דומניקו אלגרי (1585 בקירוב-1629)
- מארק אנטוניו אינג'ניירי (1545 בקירוב-1592)
- ג'ובאני מריה נאנינו (1543-1607)
- אמיליו דה קאבליירי (1560 בקירוב-1602)
- אניבאלה סטאבילה (1535 בקירוב-1595)
- ג'ובאני דראגוני (1540 בקירוב-1598)
- פרנצ'סקו סוריאנו (1548 בקירוב-1621)
- פאולו קוואליאטי (1555 בקירוב-1628)
- רוג'רו ג'ובאנלי (1560 בקירוב-1628)
- ג'ובאני ברנרדינו נאנינו (1560-1623)
- סטפאנו לאנדי (1586 או 1587–1639)
- וירג'יליו מאצוקי (1597-1646)
- פרנצ'סקו פוג'ה (1604-1688)
- אניבאלה זואילו (1537 בקירוב-1599)
- ברתולמיאו רוי (1530 בקירוב-1599)
- ג'ובאני דה מאקה (1550 בקירוב-1614)
- יוהנס מטלארט (לפני 1538–1607)
- רינאלדו דל מל (1554 בקירוב-1598)
- ג'אקומו קריסימי (1605-1674)
