יהדות אירופה במאה ה-19
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. |
במאה ה-19 עברו על העם היהודי באירופה שני תהליכים מקבילים עיקריים: השתלבות והגירה. יהודים, במיוחד ממזרח אירופה, החלו להגר למערב היבשת ולאמריקה. אחרים, בעיקר במערב אירופה קיבלו זכויות רשמיות מהמדינה והתחילו להשתלב בתעשייה, במסחר ומלאכה. חלקם אף התבוללו וניתקו את הקשר עם היהדות. יציאת היהודים מההסתגרות שאפיינה אותם נתקלה בגל חדש של אנטישמיות ושנאת ישראל.
אמנציפציה
בעקבות המהפכה התעשייתית ומגמות העיור, יהודים רבים עברו מן הכפר (השטעטל) לגור בעיר ובכך גברה התערותם באוכלוסייה הנוצרית המקומית. המהפכה הצרפתית שהדגישה סיסמאות של שוויון, חירות ואחווה היוותה זרז לקידום הליכי אמנציפציה ליהודים שהקנו להם באזורים רבים, בעיקר במערב אירופה, זכויות מלאות, אזרחיות, חברתיות ומדיניות, שהם לא נהנו מהם קודם לכן. השתלבות היהודים יצרה שיפור משמעותי במעמדם הכלכלי והחברתי, אך האנטישמיות והאפליה כלפי היהודים לא נעלמה והדת עדיין היוותה "מכשול" לקבלת משרות מסוימות ורכישת נכסים. בשל כך רבים החליטו להתבולל במטרה לקבל "כרטיס כניסה" לחברה האירופאית, לזכות במשרה ממשלתית או אקדמית וליטול חלק פעיל בחיי הציבור והפוליטיקה הממלכתית. בנג'מין דיזראלי (1881–1804), לדוגמה, שהיה ראש ממשלת בריטניה בין השנים 1874-1868, נולד למשפחה יהודית אמידה ומשכילה, וכשמלאו לו 13 המיר אביו את דתו לנצרות. מאז קיבל הנער בנימין, לצד החינוך הרגיל, גם חינוך נוצרי אדוק. למרות שהמיר את דתו, לא הפסיק ד'יזראלי להתגאות במוצאו היהודי ואף תמך מאוד בזכויות היהודים גם בבריטניה וגם בארצות אחרות.
האמנציפציה הביאה רבים לאמץ את השיח בלשון האירופאית המקומית במקום יידיש, אימוץ לבוש מערבי, וכניסה למקצועות חדשים שלא היו פתוחים בעבר בפני יהודים- הן בשל ביטול המונופולין של גילדות בעלי המלאכה, שמנעו מהיהודים כניסה אליהן ועיסוק בתחומן, והן בשל הקפיטליזם. חלק ניכר מיהודי מרכז ומערב אירופה פנו לעיסוק ב"מקצועות חופשיים"כגון רופאים, עורכי דין, עיתונאים, מורים, סוחרים ובנקאים- תחום שבו בלטו במיוחד אנשי עסקים יהודים, כגון משפחת רוטשילד, משה מונטיפיורי, גרשון בלייכרדר ועוד. גם באקדמיה, שעד אז הייתה סגורה ברובה בפני יהודים, חל גידול משמעותי במספרם, ובהמשך בהשפעתם על המחקר המדעי העולמי. בתחום הצבאי הייתה השפעתם של היהודים נמוכה יותר ומעטים הצליחו להשתלב בצבא ולהגיע לדרגות בכירות. דוגמה לכך היה אלפרד דרייפוס, שהגיע לדרגת קצין בכיר בצבא הצרפתי. בפוליטיקה גם החלה מעורבות רבה יותר של יהודים. באיטליה – נודע לואיג'י לוצאטי, שהיה ראש הממשלה. בצרפת- בנוסף לצירים יהודים, שימש מיכאל גודשו כשר האוצר היהודי הראשון בממשלה צרפתית לפני מהפכת 1848, ואדולף כרמיה שימש כשר המשפטים ופעל גם למען היהודים.
האמנציפציה בארצות אירופה
בעוד שבארצות מרכז אירופה התגלתה התנגדות עממית נרחבת לאמנסיפציה, הרי שבמערב אירופה לא הייתה התנגדות, וליהודים היה קל יותר להתמזג בחיים החברתיים, הכלכליים והתרבותיים.
הפרלמנט הצרפתי אישר את רעיון השוויון של הדת היהודית אל הדת הנוצרית הקתולית, וכך נכתב בחוקת 1848 כי כל התושבים חופשיים לבחור את דתם. בסוף המאה ה–19, היהודים בצרפת היוו פחות ממחצית האחוז: כ- 150 אלף יהודים מתוך כ-40 מיליון צרפתים. אולם בעקבות החופש והשוויון שניתנו להם, הצליח חלק מהם להגיע לעמדות בכירות במוסדות השלטון והמנהל הציבורי.
בהולנד ובלגיה התקבלה האמנסיפציה במהרה והיהודים זכו לשוויון אזרחי ודתי. לעומת צרפת, הולנד ובלגיה, בהן נטמעו היהודים בחברה הכללית במהירות יחסית, באנגליה היה תהליך השוויון הדרגתי, והחוקים המפלים בוטלו אט אט.
בשנת 1866, נתקבלה ההחלטה בפרלמנט הגרמני על איסור האפליה הדתית. יהודים יכלו מעתה להשתלב בפוליטיקה, בחינוך ובחברה ביתר קלות וכמעט ללא הגבלות. באיטליה ניתן שוויון חוקי ליהודים בשנת 1870. בשנת 1874 קיבלה שווייץ על עצמה את עיקרון השוויון, וההגבלות על היהודים הוסרו.
מזרח אירופה
יצחק בר לוינזון, אבי ההשכלה היהודית ברוסיה היה בין אלה שהטיפו לידיעת לשון המדינה ועיסוק במלאכות יצרניות, בכדי להשתלב במדינה ולא למשוך את טינת הסביבה. המשכילים רצו להאמין, שעל ידי השתלבותם בחברה ותרומתם לה – השנאה כלפיהם תלך ותעלם, אך אכזבתם הייתה קשה. במדינות מזרח אירופה היה הציבור היהודי נתון בטבעת חנק של גזרות, גרושים ותקנות מגבילות שהונחתו עליו מראש הפירמידה - משלטון הצאר.
מרבית יהודי רוסיה חיו בערים. באזורים כפריים נאסר על היהודים לעסוק בחקלאות, ולכן הם פנו למסחר זעיר ולתעשייה (נפחים, נגרים, בנאים, סנדלרים, עובדי טקסטיל, דפוס ונייר). כאשר חדרה המהפכה התעשייתית לתחומי רוסיה, השתלבו יהודים רבים במקצועות החדשים והפכו לפועלי חרושת.
השכלה ושינויים בחברה הדתית
במאה ה-19 גם התעצמה תנועת ההשכלה היהודית ששורשיה במאה ה-18. ההשכלה כיוונה ליעד כפול: מחד שימור היהודים כקבוצה מובדלת בעלת זכויות משלה, יחד עם פעולה לתחייה והתחדשות תרבותית ורוחנית ויצירת ספרות ועיתונות בעברית, שהתנועה הייתה אחראית לתחייתה כלשון ספרותית לצורכי חולין; ומאידך השתלבות מיטבית שלהם במדינותיהם, תוך הקניית השפה, התרבות והערכים של הסביבה. התנועה קידמה רעיונות של רציונליזם, ליברליזם, חופש המחשבה וביקורתיות, ובתוכה עצמה התקיים מנעד רחב בין מתונים שביקשו שמרנות ופשרנות מרביות לקיצונים ששאפו לתמורה מן השורש. היא נתפשת על פי רוב כענף היהודי של מגמת הנאורות הכללית. ההשכלה בתחום המושב התפתחה בראשיתה בשני מרכזים: וילנה, בה הייתה אליטה רבנית גדולה שהיוותה לה מצע נח ושמשכיליה התאפיינו בשמרנות ואף באדיקות ממש; ואודסה, עיר תוססת בה התיישבו סוחרים גליציאנים שהביאו עמם את הנופך המשכילי של מולדתם.
בגלגוליה השונים, שיחקה ההשכלה תפקיד ניכר במודרניזציה של יהודי מרכז ומזרח אירופה. נציגיה קראו ופעלו לרפורמות תרבותיות, רוחניות, חינוכיות וציבוריות באורחות הקהילה והפרט. על רקע זה התנגשה התנועה הן עם האליטה הרבנית השמרנית, שניסתה להגן על עולם המסורת בשלמותו, והן עם הדוגלים בטמיעה גורפת שביקשו לצמצם או לבטל את היותם של היהודים קולקטיב מובחן.
מגמה נוספת שחלה היא השינויים בתוך החברה הדתית- המסורתית. לצד תהליכי ההתבוללות והחילון, גם חל פילוג בתוך היהדות הדתית עצמה בין היהודים האורתודוקסים המחזיקים בדעה שעל היהדות לשמר את דמותה המסורתית והדבקות בהלכה, לבין זרמים ליברליים ובראשם התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית שאף שהתנגדו להתבוללות, עודדו שינויים בפולחן הדתי היהודי והתאמתו לרוח המודרניזם. גם בקרב היהודים האורתודוקסים, החלו להיווצר קווי שבר בין אלו שדגלו בהתבדלות מוחלטת ואי קבלת המודרנה, ברוח הביטוי שתבע החת"ם סופר "חדש אסור מן התורה", לבין הנאו אורתודקסיה, שמובילה, הרש"ר הירש דגל בשילוב בין תורה ומודרנה, תוך שמירת ההלכה. לקראת סוף המאה ה-19 התבטאה מחלוקת זו גם ביחס לתנועה הציונית. מחד, מרבית היהדות החרדית שהתנגדה לציונות, ומנגד הציונות הדתית שתמכה בעליה לארץ ישראל ובהקמת מדינה יהודית.
ההגירה היהודית
ההגירה היהודית מארצות מזרח אירופה בעיקר השיגה שתי מטרות ראשיות - לברוח מהרדיפות האנטישמיות האלימות והפוליטיות (לגבי יהודי רוסיה במיוחד),ולשפר את המצב הכלכלי הקשה- מטרה זו הייתה משותפת לרוב המהגרים לארצות הברית, אך היה חמור יותר אצלם בגלל גידול האוכלוסייה היהודית המהיר.
הזעזוע שעבר על יהודי רוסיה עם "הסופות בנגב", שורת הפוגרומים של 1881, הביא לתגובה דומה בקרב רוב המשכילים, שהתאכזבו משאיפותיהם. הם וקהל היעד שלהם פנו לחלופות אחרות: הזדהות מלאה עם היסודות הפרוגרסיביים בחברה הרוסית (בין סוציאליסטים ובין ליברלים), הגירה לארצות הברית, רומנטיזציה של השכבות העממיות והיידיש או 'חיבת ציון', שקראה לעלייה לארץ ישראל.
ההגירה היהודית פנתה ל-3 כיוונים עיקריים: מערב אירופה, ארצות הברית ואמריקה (מלבד ארצות הברית- מדינות כמו קנדה וארגנטינה). מלבד הכיוונים העיקריים הללו פנו היהודים לכל מקום בעולם, אולם 3 מדינות ראויות לציון מיוחד בשל היקף ההגירה הרחב -אוסטרליה, דרום אפריקה וישראל.
ההגירה היהודית הייתה חד-כיוונית. מכיוון שהיהודים לא מקושרים כלכלית או חברתית לארצות המוצא שלהם הם עזבו ללא כוונה או סיבה לחזור אלא במטרה להשתקע בארץ החדשה בתקווה להיקשר כלכלית וחברתית בארץ, זאת בניגוד לרוב המהגרים, שעזבו כדי להשיג כסף ואז לחזור איתו "הביתה" (מה שליהודים לא היה). היהודים היגרו כמשפחות (גם אם המפרנס הגיע מוקדם יותר כדי ליצור תשתית למשפחה) ואילו האחרים היגרו כיחידים ולפעמים הביאו את המשפחה לאחר זמן כלשהו. היקף ההגירה היהודית היה עצום מבחינה כמותית- 25% מהעם היגר בין 1881 ל-1914 אחוז שאין לו אח ורע בין עמי העולם מלבד האירים.
ההגירה הביאה לשינויים אצל היהודים ברמות שונות: ברמת הפרט, שיפור המצב הכלכלי הן אצל המהגרים (שמצאו עבודה) והן אצל הנשארים (פחות תחרות על תעסוקה ותמיכה כספית מהמהגרים שהתבססו), ברמה הלאומית חל תהליך פרודוקטיביזציה אצל המהגרים, וכן תהליך הינתקות מהדת, המסורת והתרבות היהודיים כפי שהיו באירופה.
הגירה לארצות הברית
יעד ההגירה המרכזי של יהודי אירופה היה ארצות הברית. מדינה זו הייתה מלכתחילה מדינת מהגרים הפתוחה לכל בני האדם כך שהיוותה יעד מועדף לקבוצות מיעוטים שונות במהלך העת החדשה.
יהודים החלו להגר לארצות הברית כבר במאה ה-16 עם התחלת ההתיישבות "הלבנה" באזור. במאה ה-17 והמאה ה-18 היגרו לארצות הברית צאצאי גולי ספרד ופורטוגל שבאו מברזיל, הולנד ואנגליה וכן מעט מיוצאי אשכנז (פולין בעיקר) שבאו ישירות מארצם או דרך אנגליה. היישוב מנה בערך 2000 איש ב-1776 כשהוקמה ארצות הברית, והם היו מרוכזים בעיקר בניו פורט, ניו יורק ופילדלפיה. מצבם הכלכלי היה טוב ואצל חלקם מצוין. הם עסקו במגוון תחומים- מסחר טבק ועד גידול קני סוכר.
בתחילת המאה ה-19 הגיע לארצות הברית גל הגירה חדש מפולין, גרמניה ומדינות מרכז-אירופה. הגל נמשך עד 1880 ובמהלך הזמן הגיעו לארצות הברית 300,000 יהודים שכבר באמצע המאה הפכו לרוב על-פני היהודים הוותיקים, יוצאי ספרד. המהגרים הגיעו מכיוון שהתייאשו מ"אביב העמים" שלא הצליח (מבחינת היהודים לפחות) ומהמגבלות החדשות בארצות מוצאם. מהגרים אילו עסקו בעיקר ברוכלות אך גם במלאכה בעיקר בענף ההלבשה. חלקם נדדו מערב לצד החקלאים האמריקאים, וכך היישוב היהודי התפשט עד לסן פרנסיסקו - הוקמו קהילות בערים הגדולות שבארצות הברית, ובעיירות רבות התיישבה משפחה יהודית. עד-מהרה הצטרפו למשפחה משפחות נוספות ונצרו קהילות בכל רחבי ארצות הברית.
הגל השלישי של ההגירה היה רחב-ההיקף ביותר מבין שלושת גלי-ההגירה. בין השנים 1881 ל-1914 היגרו לארצות הברית 2,000,000 יהודים (עשירית מכלל המהגרים לארצות הברית, שני שלישים מהמהגרים היהודים בעולם) רובם ממז' אירופה (רוסיה, פולין, רומניה ועוד). המהגרים החדשים פנו לעבוד בחרושת ומלאכה וברוכלות ומסחר. רק מיעוט קטן פנה ל"מקצועות החופשיים" משום שדרישת השוק האמריקאי הייתה לעבודה פיזית בתעשייה. מעטים אף פנו לחקלאות ברוח הסוציאליסטית מרוסיה, אך רק חקלאות מעורבת במלאכה הצליחה לקיים מושבות.
עלייה לארץ ישראל
היקף העלייה לארץ ישראל במאה ה-19 היה מצומצם, אם כי העלייה במחצית השנייה של המאה, ובמיוחד בסופה, תרמה להיווצרותו של היישוב היהודי החדש בארץ ולהקמת מוסדותיו הציוניים, שהפכו להיות "המדינה שבדרך", עליה נבנתה מדינת ישראל.
העלייה במאה זו החלה בעליית תלמידי הגר"א בעשור הראשון ונמשכה טיפין טיפין גם לאחר מכן. אולם, העלייה, ממניעים שניתן לזהותם כציוניים, החלה רק במחצית השנייה של המאה, עם עליית כמה ממבשרי הציונות ותלמידיהם. הזרם, הנרחב יחסית, של עולים בעלי מוטיבציה ציונית, החל רק בסוף המאה, עם העלייה הראשונה.
קישורים חיצוניים
- נתן אפרתי, יהדות אמריקה ויהודי ארץ-ישראל – קשרים בשלהי המאה הי"ט, קתדרה 55, 1990, עמ' 88-63
