רוסיה הקדומה
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות |
מעט ידוע על רוסיה הקדומה בתקופה שלפני המאה ה-9 לספירה. זאת בעיקר בשל היעדרה של לשון כתובה (הקירילית נוצרה בשנת 863 לספירה) וריחוקם של האזורים הסלאביים המזרחיים.
המעט הידוע לחוקרים מבוסס על חפירות ארכאולוגיות, רשמים של מבקרים ברוסיה מאותה תקופה וניתוחים בלשניים. פרט לספר ולס (אנ') השנוי במחלוקת ישנם מסמכים ספורים מרוסיה שלפני המאה ה-11 לספירה, ואף לא אחד מלפני המאה ה-9. כתב היד המשמעותי המוקדם ביותר שנתגלה הוא "הכרוניקה הרוסית הראשונה" מסוף המאה ה-11 או תחילת ה-12. בחיבור זה נזכרים 12 "פלמנה" (שבטים או עמים סלאביים) שהתיישבו במאה ה-9 בין הים השחור לים הבלטי.
על סמך עדויות ארכאולוגיות ובלשניות, מעריכים חוקרים כי הסלאבים המזרחיים התגבשו כקבוצה אתנית באמצע האלף השני לפנה"ס באזור שכיום הוא פולין, צ'כיה, מערב בלארוס וצפון מערב אוקראינה. זאת לאחר כניסתם לעידן הברזל במאה ה-8 לפנה"ס והתפשטותם ההדרגתית.
במהלך התפשטותם פגשו הסלאבים קבוצות אתניות אחרות שחיו או נדדו לתוך מישורי מזרח אירופה. הידועים מאלו הם הסקיתים שהיו באזור אוקראינה דהיום מהמאות ה-6 ועד ה-2 לפנה"ס ונודעו כאנשי מלחמה ופרשים מעולים. הסקיתים לא נזכרים בכתובים מהמאה ה-1 לפנה"ס, אך הרומאים לעיתים התייחסו בשם זה לכל הסלאבים. עד שנת 600 לספירה כבר הסתמנו הסלאבים כקבוצה הדומיננטית במזרח אירופה ובערך באותו זמן התפצלו לשונותיהם לענף דרומי, מזרחי ומערבי.
הסלאבים המזרחיים התיישבו לאורך נהר הדנייפר וממנו צפונה אל עמק הוולגה, ממזרח למוסקבה של היום ועד לאגן הדניסטר הצפוני ונהר הבוג המערבי במולדובה של היום. מיקום זה איפשר להם שליטה בנתיבי הסחר באזור הסקנדינבי-בלטי ושייריה המזרחיים של האימפריה הרומית, בפרט האימפריה הביזנטית והמושבות לחופו הצפוני של הים השחור. הם קיימו יחסי סחר עם הוויקינגים שנקראו בפיהם ורנגים ועם הביזנטים.
קייב, שהייתה לבירת רוס, נוסדה כפי הנראה במאה ה-5 או ה-6 לספירה כמבצר השולט על עמק הדנייפר שבו אספו מיסים מספינות שחזרו מביזנטיון.
במאות ה-8 וה-9 לספירה, שילמו כמה שבטים סלאביים מיסים לממלכת הכוזרים, ששכנה בדרום הוולגה, אזור הקווקז ודרום רוסיה של היום.
במאה ה-9 ביססו קבוצות של נורמנים–ורנגים, סקנדינבים שמוצאם משוודיה, את שלטונן על הסלאבים שבאגן הדנייפר. כובשים אלה כונו "רוסים" על ידי הנכבשים הסלאבים.[1] השבט שכבש את האזור והשליט הגמוניה פיאודלית הגיע מאזור צפון שוודיה של היום. בפי המקומיים הוא נקרא "רוס", ומכאן שמם. הרוסים התיישבו לאורך הנהרות וולגה (הנשפך לים הכספי) ודנייפר (הנשפך לים השחור) ועסקו ככל הנראה במסחר.
הרוסים הכובשים נאלצו להתארגן בקבוצות כדי להגן על עצמם מפני האוכלוסייה שהכניעו, ולצורך כך הקימו מחנות מבוצרים הקרויים בסלאבית "גורוד" (gorod) והתיישבו בהם סביב חצרות נסיכיהם ודיוקנות אליליהם. הערים הרוסיות העתיקות ביותר היו בראשיתן מחנות כאלה, כמו למשל סמולנסק, סוזדל, נובגורוד, וקייב – שהייתה החשובה שבהן ונסיכה היה השליט העליון של רוסיה הקדומה.[1] בסוף המאה ה-9 נכבשו קייב ונובגורוד על ידי הוורנגים, ונוסדה נסיכות רוס של קייב, שהייתה אבן היסוד לאימפריה הרוסית.
הפולשים התקיימו מן המיסים שהטילו על האוכלוסייה המקומית. הם התקיימו מתפוקת אדמתם, אך מיקומם אפשר להם לקשור קשרים עם החוץ וגרם להם לעסוק במסחר: במזרח מעבר לים הכספי שכנה ח'ליפות בגדאד, ובדרום מעבר לים השחור קונסטנטינופוליס הביזנטית. השטחים שכבשו העמידו לרשותם מוצרים טבעיים מתאימים למסחר עם אימפריות עשירות: יערותיהם סיפקו דבש ופרוות, ועבדים נמכרו להרמונות מוסלמיים, למשקי בית גדולים ולבתי מלאכה ביזנטיים. הפגניות של הסקנדינבים של הדנייפר שחררה אותם מן הלבטים הדתיים שהכבידו על התקשרות בין הנוצרים במערב לבין המוסלמים.[1] על היקף הסחר שקיימו הרוסים עם האימפריה המוסלמית ועם האימפריה הביזנטית מעידים מצבורי המטבעות הערביים והביזנטיים שנמצאו ברוסיה, שמתווים גם את נתיבי המסחר: מאזור קייב דרומה לאורך הדנייפר, מזרחה לאורך הוולגה, וצפונה לאורך הדוינה המערבית לכיוון אגמי מפרץ בותניה שבים הבלטי.[2] על מסחר זה יש גם עדויות כתובות בידי נוסעים יהודים וערבים ומחברים ביזנטים. הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס השביעי פורפירוגנטוס (המאה ה-10) תיאר בכתביו את הרוסים מכנסים את אוניותיהם בקייב מדי שנה לאחר המסת השלגים. צי האניות יורד במורד הדנייפר, ואנשיו עוקפים מפלי מים ומכשולים אחרים, כשהם גוררים את סירותיהם לאורך הגדות. בהגיעם אל הים הם שטים לאורך החופים אל יעדם הנכסף – קונסטנטינופוליס, שם יש לסוחרים הרוסים רובע מיוחד וחוזים מסחריים (הקדום שבהם מן המאה ה-9) המסדירים את יחסיהם עם תושבי העיר. רבים מהם מתיישבים בה ומשרתים במשמר המלכותי.[2]
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 אנרי פירן, ערי ימי הביניים, פרק ב, בתוך: ראשיתה של אירופה, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ד, יחידה 9 (עורכות: איריס שגריר ואורה לימור), עמ' 172.
- ^ 2.0 2.1 אנרי פירן, ערי ימי הביניים, פרק ב, בתוך: ראשיתה של אירופה, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ד, יחידה 9 (עורכות: איריס שגריר ואורה לימור), עמ' 173.
