המזימה האפיפיורית
המזימה האפיפיורית (באנגלית: Popish Plot) הייתה תאוריית קשר בדויה, שטלטלה את אנגליה וסקוטלנד בין 1678 ל-1681. היא נבדתה על ידי טיטוס אוטס, אשר טען שקיים קשר קתולי להתנקש במלך צ'ארלס השני. עדות השקר של אוטס ליבתה את הרגשות האנטי-קתוליים העזים באנגליה. היא הביאה לשורה של חקירות ולחוסר שקט בממלכה, שבשיאו תואר כ"אחד המקרים הבולטים ביותר של היסטריה המונית בהיסטוריה של אנגליה".[1][2] לפחות 22 בני אדם הוצאו להורג בהקשר של המזימה, והחוקים המפלים נגד הקתולים הוחמרו. על אף שהשמועות הופרכו בסופו של דבר, הייתה להן השפעה על התגבשות המערכת המפלגתית בבריטניה, על היחסים בין הפרלמנט לבין הכתר, ועל ליבוי "משבר ההחרגה" (exclusion crisis) שבמהלכו ניסו הוויגים למנוע את הכתר מאחיו של המלך, יורש העצר הקתולי, ג'יימס דוכס יורק.[3]
רקע: אנטי-קתוליות באנגליה וסקוטלנד
הטענות של אוטס בדבר קיומו של קשר קתולי כנגד המלך נפלו על כר פורה של חשדות ורגשות אנטי-קתוליים, שהיו נפוצים מאז תחילת הרפורמציה באנגליה ולובו במחושב על ידי התעמולה המלכותית. מאז היפרדות הכנסייה באנגליה מהכנסייה הקתולית ברומא, בשנות ה-30 של המאה ה-16, התפתחה באנגליה תפיסה פוליטית לפיה הכנסייה הקתולית היא לא רק מושחתת וחוטאת, אלא גם טיראנית, דכאנית ומשעבדת.[4]
מנקודת המבט של הפרוטסטנטים, השלטון של המלכה הקתולית מרי הראשונה (1588-1553) הדגים כיצד שיתוף פעולה של קתולים בתוך אנגליה עם גורמים מחוצה לה, יכול להביא לרדיפה של פרוטסטנטים. מרי "העקובה מדם" אמנם צוירה כיותר עקובה מדם (פרוטסטנטי) ממה שהייתה במציאות, אבל שלטונה נתפס כהוכחה לזוועות של השלטון הקתולי.[4] היא תוארה כמי שהכפיפה את אנגליה לאפיפיור ברומא, כרתה ברית עם ספרד הקתולית כשנישאה לפליפה השני, ודיכאה את הפרוטסטנטים באמצעים אלימים.
את מרי ירשה המלכה הפרוטסטנטית אליזבת הראשונה, אך ההיפוך שאליזבת הובילה במעמד הדתות לא שיכך את החשדות. ברקע לשלטונה הייתה מרי מלכת הסקוטים, בת דודנה הקתולית של אליזבת שהתחנכה בחצר המלוכה בצרפת. המעצמות הקתוליות לא הכירו במלוכה של אליזבת וטענו לזכותה של מרי לכתר. האפיפיור פיוס החמישי הצהיר שהכנסייה שמה לעצמה למטרה להמיר את הדת באנגליה חזרה לקתוליות, הוקיע את אליזבת ככופרת ב-1570, ופטר את המאמינים הקתולים באנגליה מציות למלכה.[5] באנגליה, שלא נחשבה למעצמה גדולה כמו צרפת וספרד, מצב זה העלה חששות מפני השתלטות קתולית על המלוכה ועל המדינה. המרד הקתולי בצפון אנגליה (אנ'), קשר רידולפי ומזימת בבינגטון הוכיחו שלחששות אלה היו רגליים במציאות. גם ניסיון הפלישה הלא מוצלח של הארמדה הספרדית נתפס כניסיון של מעצמה קתולית זרה לכפות את דתה ושלטונה על המדינה, והוכיח כביכול שהקתולים באנגליה נאמנים לכוחות זרים. הישועים שהסתננו לממלכה כדי לתמוך בדת האסורה, שהוסיפה להתקיים במחתרת, נרדפו והוצאו להורג כסוכנים זרים. על אף שמבחינה מספרית הקתולים המוצהרים באנגליה (להבדיל מאלו ששימרו נאמנות פנימית לדת הישנה אך השלימו עם הכנסייה הממוסדת) היוו חלק קטן מהאוכלוסייה, השנאה והפחד מפניהם איחדו בין הממסד האנגליקני לפלגים הפרוטסטנטיים הרדיקליים, כמו הפוריטנים. שנאת קתולים החלה לקבל ביטוי רשמי בחקיקה נגדם.[5]
את אליזבת ירש ג'יימס הראשון, שהיה גם ג'יימס השישי מלך סקוטלנד ובנה של מרי מלכת הסקוטים. הוא הוטבל כקתולי אך התחנך כפרוטסטנטי פרסביטריאני (ובתור מלך אנגליה, נטה לצד השמרני בכנסייה האנגליקנית). ב-1605 הניסיון הכושל של קבוצת קתולים לרצוח את המלך במסגרת מזימת אבק השרפה הצית מחדש את הרגשות האנטי-קתוליים, והוביל להטלת מגבלות ושלילת זכויות מהנתינים הקתולים בממלכה. בשיח האנגלי-פרוטסטנטי המזימה הפכה למעין דוגמה פרדיגמטית של האיום הקתולי.[5]
בנו של ג'יימס הראשון, צ'ארלס הראשון, היה אנגליקני, אבל הוא התחתן עם הנרייט מארי הצרפתית והקתולית. עבור הפרוטסטנטים הקנאים, המדיניות של צ'ארלס הראשון הייתה מקלה מדי כלפי הקתולים בממלכה. במהלך מלחמת שלושים השנים הוא נתפס כמי שלא תמך באופן מספק במאבק של הפרוטסטנטים ביבשת.
לאחר הרסטורציה, ספקות הפרוטסטנטים לגבי מידת המחויבות של צ'ארלס השני לדת המתוקנת ולריסון הנטיות הקתוליות בכנסייה, היו נושא פוליטי מרכזי ומעורר מחלוקת בממלכה. כמו אביו הוא נישא לאישה קתולית, קתרינה, נסיכת פורטוגל. כמו כן, הוא שיתף פעולה עם צרפת הקתולית במלחמה מול הרפובליקה ההולנדית הפרוטסטנטית. לפרקים, המלחמה הביאה להצלחות לאומיות ולפרצי פטריוטיות, אך היא נתפסה גם כעדות לחוסר המחויבות של המלך לדת הרשמית. בנוסף היא הביאה להיחלשות הכוחות הפרוטסטנטים באירופה. לאחר השרפה הגדולה של לונדון נפוצו שמועות אודות הצתה מכוונת בידי קתולים.[6] שמועות אלה קיבלו משנה תוקף כששען צרפתי בשם רובר הובר מסר הודאת שווא לפיה הצית את השריפה בשליחות האפיפיור. ב-1672 המלך הוציא צו מלכותי שאמור היה להרחיב את הסובלנות הדתית, כלפי קתולים ופרוטסטנטים לא-אנגליקנים כאחד, ולבטל ענישה כנגדם. הפרלמנט הצליח לבטל למעשה את הצו.
הרגשות האנטי-קתוליים התעצמו נוכח העובדה שיורש העצר המיועד, לימים ג'יימס השני, המיר את דתו לקתוליות. הוא נשא את מרי ממודנה לאישה ובציבור נפוצו שמועות שהיא סוכנת של האפיפיורות ברומא. מצב זה עורר את חששם של הפרוטסטנטים והגביר את הסכסוך בין צ'ארלס השני לפרלמנט. מספר הקתולים המוצהרים במדינה היה קטן (כ-2 אחוז),[7] אבל רבים האמינו שקיימים קתולים רבים שהעמידו פני פרוטסטנטים ויהיו נכונים להתגייס ביום פקודה.[8] בנוסף, בעוד שהאיום בבית נראה היה מזערי, תושבי אנגליה חששו מפני הקונטרה-רפורמציה באירופה בכלל. מנקודת מבט יבשתית כזו, האיום הקתולי אכן היה גדול יותר.[9]
הפעולות של צ'ארלס השני החריפו את תחושת האיום הבינלאומי. ב-1670 הוא נטש את "הברית המשולשת" עם הרפובליקה ההולנדית ושוודיה הפרוטסטנטיות, וחתם על אמנת דובר הסודית (אנ') עם לואי ה-14, מלך צרפת. צרפת הפכה בחצי השני של המאה ה-17 למעצמה הקתולית החשובה ביותר.[9] במסגרת האמנה הוא הבטיח להמיר את דתו לקתוליות ולעזור לצרפת לפלוש לרפובליקה ההולנדית בתמורה לכספים. האמנה עצמה לא הייתה ידועה לציבור, אבל תוצאותיה היו ברורות. צ'ארלס הצטרף ב-1672 לצרפת במלחמת הולנד–אנגליה השלישית, שכשלה והביאה לקונפליקט בין המלך לבין הפרלמנט. הגם שההתחייבות של צ'ארלס להמיר את דתו לא הייתה ידועה ולא יצאה רשמית לפועל, הוא ניסה באופן גלוי לבטל את האכיפה של חוקים אנטי-קתוליים. הפרלמנט התנגד למהלך זה, וחלק מיושביו חששו שהמהלכים הם פרק במזימה רחבה להפוך את אנגליה לקתולית. אירועים אלה היו הרקע הישיר להצלחת הנרטיב של המזימה האפיפיורית. לפיכך, לפי ג'ונתן סקוט, המזימה האפיפיורית "הייתה ביטוי, לא הגורם, לפחדים של האומה".[10]
טיטוס אוטס: רקע ביוגרפי
אוטס נולד בהוקהאם שבמחוז ראטלנד באנגליה. הוא היה בנו של איש כנסייה בפטיסטי. חייו עד שהחל להפיץ את השקר בדבר המזימה האפיפיורית היו מלאי סקנדלים. הוא סולק מבית ספר בלונדון ב-1655, לאחר שהתגלה שהוא רימה בתשלום שכר הלימוד. לאחר מכן נשלח ללימודים באוניברסיטת קיימברידג', שם יצא לו שם של תלמיד גרוע, ןטיפש. הוא עבר בין קולג'ים בקיימברידג', אך לא הצליח לסיים את לימודיו ועזב ללא תואר.
אף על פי שלא הצליח לסיים את התואר, הוא טען שיש לו תואר ראשון וקיבל רישיון לשאת דרשות ככומר. הוא היה לויקאר בבובינג, קנט, עד שסולק גם משם. לאחר מכן עבר לעבוד כאיש כנסייה תחת אביו בהייסטינגס. בפסחא 1675 הוא האשים את אחד המורים בביצוע מעשה סדום באחד מתלמידיו, בתקווה לקבל את משרתו. ההאשמה נמצאה מופרכת ואוטס הואשם בשבועת שקר, אך ברח ללונדון לפני שהועמד לדין. הוא הצטרף כאיש דת לספינה של הצי המלכותי. כשהספינה עליה כיהן חזרה מטנג'יר, הוא סולק מהצי באשמת פריצות. עם חזרתו ללונדון אוטס נתפס ונשלח להייסטינגס כדי לעמוד לדין על שבועת השקר, אך הוא ברח פעם נוספת ללונדון. לאחר מכן עבד כאיש דת פרוטסטנטי עבור אנשי צוות בבית אצולה קתולי. גם את המשרה הזו הוא איבד זמן קצר לאחר שהחל.
אוטס המיר את דתו לקתוליות ב-1677. מאוחר יותר הוא טען שהמיר את דתו רק כדי לשמש כסוכן חרש ולחקור מידע על מזימות קתוליות, אך הוא שינה את גרסתו מספר פעמים וטען גם שהיה כן בתחילה לגבי המרת דתו. באותה התקופה, הוא החל גם לשתף פעולה עם הכומר הפרוטסטנטי ישראל טונג (אנ'), שהיה ידוע בקנאותו נגד קתולים ובמיוחד נגד הישועים. זמן קצר לאחר מכן הוא פגש את האב הישועי ריצ'רד סטרנג', שסידר לו מקום בקולג' הישועי-אנגלי בואיאדוליד, ספרד, שם הוכשרו כמרים עבור הכנסייה המחתרתית באנגליה. הוא סולק משם מעט יותר מחודש לאחר שהגיע, אבל זה לא הפריע לו לטעון שקיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת סלמנקה.[3] אחד מאנשי המקום כתב עליו, "הוא היה קללה. מה שעברתי וסבלתי בגלל האיש הזה, רק אלוקים יודע".[11] השהות שלו במקום הייתה חשובה, כיוון שהיא אפשרה לו לטעון לאחר מכן שיש לו ידע מהימן על מזימות הישועים וכיוון שהוא פגש שם גם את ויליאם בדלו, ממשתפי הפעולה העיקריים שלו ברקיחת תאוריית הקשר. שוב הוא חזר ללונדון ושוב הוא נשלח על ידי סטרנג', הפעם לקולג' הישועי סנט אומר בארטואה, צרפת, עד ששוב סולק וחזר ללונדון, שם הוא נפגש שוב עם טונג והחל להפיץ את השמועה על המזימה האפיפיורית.
האירועים
אוטס, שהיה מיואש וזקוק לפרנסה, החל לספר ב-1678 לישראל טונג על קורותיו עם הישועים. הוא טען בפניו שהישועים שמו לעצמם למטרה לפגוע בטונג עצמו. כשטונג ביקש מאוטס לכתוב את הדברים, אוטס עשה זאת ואף הרחיב: בפעם הראשונה הוא החל לכתוב על המזימה האפיפיורית להתנקש במלך ולהכתיר את יורש העצר הקתולי תחתיו. הוא אף טען שהשותפים לקנוניה ניסו מספר פעמים בעבר להתנקש בחיי המלך ללא הצלחה. פרט זה היה חשוב ליצירת התבהלה, כיוון שהמזימה הצטיירה כפעולה המתרחשת בהווה ועלולה להביא לתוצאות בכל רגע. בעדותו הכתובה הוא הזכיר פרטים רבים, כולל שמות של כמאה אנשים שהכיר, מקומות ספציפיים בהם נפגשו ופעלו, ואת תוכניותיהם המפורטות לעתיד. הוא טען שהוא עצמו היה נוכח באחת מהפגישות הסודיות של הקושרים בלונדון. למזימה שאוטס רקח בדמיונו היה גם פן בינלאומי. הוא הזהיר מפני עשרות אלפי קתולים שביום פקודה יהיו מוכנים להשתתף במזימה.
אוטס נתן עותק אחד של פרטי המזימה הפיקטיבית לטונג, והשאיר עותק אחר תחת הדלת של בעל הדירה. ביום המחרת טונג מסר את הפמפלט למכר עם קשרים לבית המלוכה, כריסטופר קירקבי, והלה העביר את המידע למלך. הפרטים הועברו לטיפול אחד משרי המלך.
הנרטיב המלא של המזימה הדמיונית (שהודפס והופץ לציבור באפריל 1679) כלל תוכניות מפורטות להשתלטות קתולית. אוטס רקח את הנרטיב באופן שיזכיר לשומעים את מלחמת האזרחים. לפי דבריו, מאמינים ישועים מחופשים לפרסבטריאנים יישלחו לסקוטלנד על מנת לעורר שם מרד. באירלנד, כוחות צרפתים מגובים בכסף ישועי יתמכו במרד נוסף. ג'יימס באטלר, הדוכס מאורמונד, שהיה דמות בכירה בממשל באירלנד ומקורב של צ'ארלס השני, יירצח במסגרת מרד זה. באנגליה, המרד יתחיל בהפצת שקרים על המלך, שיוצג כבוגד קתולי ויואשם במעילה ובפשעים שונים. לאחר מכן יצאו לפועל מזימות להתנקש בחיי המלך. מייד אחרי מות המלך, 20,000 קתולים ייצאו למסע משיסה בלונדון, שבמהלכו ייטבחו 100,000 פרוטסטנטים והעיר שוב תועלה באש.
שרי המלך לקחו את המידע ברצינות מאופקת, בעוד שהמלך עצמו התייחס לפרשה בביטול. המועצה המלכותית חקרה את אוטס ובחקירותיו התגלתה סגולתו האמיתית, שעמדה כנגד ההיסטוריה המפוארת של כישלונותיו האישיים – יכולת זיכרון מופלאה בצירוף דמיון מפותח, שאפשרו לו לחזור על פרטי המזימה שהמציא בדייקנות ולנקוב בשמותיהם של מאות מאמינים ישועיים ואישים קתוליים חשובים. הוא ניצל את החקירות כדי להרחיב את ההאשמות שלו ואת מעגל המואשמים. אנשי המועצה החלו להתייחס לאוטס כעד אמין לאחר שהראו לו חמישה מכתבים מפלילים שנכתבו לכאורה על ידי אנשי כנסייה קתולים בעלי שם ונחשדו כמזויפים. הוא הצליח לזהות מייד מי כתב את המכתבים, והביטחון שהראה הרשים את החוקרים; ייתכן שהסיבה שהצליח לזהותם כה מהר היא שהוא עצמו זייף אותם.
אוטס טען בחקירה גם שאדוארד קולמן, המזכיר של מרי ממודנה, וסר ג'ורג' וייקמן, הרופא של קתרין, אשתו של המלך, זממו להרעיל את המלך. כאן שיחק מזלו של אוטס. וייקמן אמנם נמצא זכאי, אבל בחיפוש שנעשה במסמכים של קולמן התגלו מכתבים חשאיים בינו לבין ישועי המקורב ללואי ה-14 מלך צרפת. חליפת המכתבים לא גילתה דבר שאישר את הטענות של אוטס, אך היא הראתה שקולמן פעל באופן עצמאי וחשאי בניסיון להחליש את הפרלמנט. אנשי המלך, שגם כך חשבו שקולמן הוא השפעה רעה על ג'יימס, ראו זאת בחומרה. לא עזרה העובדה שאוטס, שטען שהוא מכיר את קולמן ועיסוקיו, לא הצליח לזהות את הנאשם בבית המשפט. קולמן נשפט באשמת בגידה והוצא להורג ב-3 בדצמבר 1678. ב-1929 הוא הוגדר מרטיר על ידי האפיפיור פיוס האחד עשר.
אוטס וטונג חיפשו דרכים אחרות להביא את המידע לידיעת הציבור, והחליטו לערב את הכומר האנגליקני בעל המוניטין אדמונד ברי גודפרי (אנ'). ב-6 בספטמבר 1768 אוטס סיפר לגודפרי על המזימה, תחת שבועה. גודפרי נעלם כשבוע לאחר מכן. גופתו נמצאה בתעלה בגבעת פרימרוז, עם סימני חניקה על צווארו וכאשר חרבו נעוצה בגופו. תעלומת הרצח של גודפרי מעולם לא נפתרה, אך בשביל הציבור והפרלמנט זו הייתה הוכחה שיש דברים בגו.
על אף שהספק לגבי גרסתו של אוטס מעולם לא הוסר, ואף על פי שהתגלו סתירות בעדותו, המועצה המלכותית נתנה לו חירות לצאת עם חיילים ולעצור את החשודים.
הרצח של גודפרי ותפיסת המכתבים של קולמן נתנו לפרשה הילה של אמינות, ועד מהרה היסטריה החלה לאחוז בלונדון.[12] רבים החלו לחשוש ממלחמת אזרחים נוספת. כך למשל כתב הביוגרף של ג'יימס השני, לטענתו במילים ג'יימס עצמו:[13]
- "המזימה או הקשר המדומיינים (שעוררה כל כך הרבה רעש לאחר מכן) תאמה באופן כה מושלם לדיווחים הפנטסטיים שקדמו למהפכה, שאלה שזכרו אותה חשבו שהם שבו ל-1641, או שאותה המהפכה ורוחה חזרו שוב לחיים... כל האוזניים היו מלאות בשמועות אימתניות על תוכנית להרוג את המלך, לחתור תחת הממשלה, ולהביא קתוליות [popery] ועריצות שרירותית; וכל זה אמור היה להיות מוצא לפועל על ידי גוף מבוטל של אנשים, שחסר המון ונעדר עוצמה... אבל כיוון שהאישום כוון כלפי הקתולים [Papists] וכיוון שהישועים היו האמרגנים של התוכנית, כל הסימנים שהצביעו על חוסר אמינות לא יכלו לעצור את הבריות מלגמוע את הדברים בחמדנות, ולא יכלו להפריע לעם להאמין".
אובדן השליטה של הצנזורה המלכותית על פעילות הדפוס לא סייע להרגעת הרוחות, שכן המידע השקרי הפך מהר מאוד לציבורי.[14] הפרלמנט התכנס ביום שלאחר מציאת גופתו של גודפרי והורה על פתיחת חקירה. אוטס הוזמן להעיד בפני הפרלמנט, שם הוא זכה לאמון החברים וקיבל תשבחות על גילוי המזימה. הוא האשים רבים ממכריו, והוסיף על כך את שמותיהם של חמישה לורדים קתולים בעלי שם. המלך התייחס להאשמות בביטול והצביע על ראיות מפריכות, כמו העובדה שאחד הלורדים היה חולה בשיגדון ולא היה מסוגל לעמוד. עם זאת, חברי הפרלמנט, ובראשם אנתוני אשלי קופר, רוזן שפטסברי הראשון, הורו על מעצרם וכליאתם במצודת לונדון. אחד מהם (ויליאם הווארד, הויקונט הראשון מסטאפורד) הוצא להורג ב-1680, אחר (הברון ויליאם פטרה) מת במהלך מאסרו, והשלושה הנותרים שוחררו בחיים אחרי יותר מחמש שנים של מאסר.
ב-30 באוקטובר השתכנע המלך שיש להוציא צו שיאסור על קתולים לשהות בלונדון, או להתקרב אליה במרחק של פחות מ-32 קילומטר. תקוותו, שהצו יסייע לשכך את הפאניקה, לא התממשה. לשפטסברי, שהיה חבר בוועדה של בית הלורדים למאבק במזימה הקתולית, היו תוכניות אחרות – הוא התכוון להשתמש בפאניקה על מנת להגיש חוק שימנע את הכתר מג'יימס. ב-1 בנובמבר הדאגה של הציבור שוב לובתה, כאשר התגלה מצבור של אבק שרפה במחסן של נתין צרפתי בלונדון. בהמשך התגלה שאותו איש היה יצרן הזיקוקים של המלך. באותו היום החל תהליך הדחה של חמשת הלורדים הקתולים. ב-2 בנובמבר שפטסברי העלה את הצעת החוק, לפיה ג'יימס, הדוכס מיורק, יהיה מחויב לעזוב את כל תפקידיו הרשמיים בענייני הציבור.[15] עד סוף השנה הפרלמנט קבע שני חוקים שדרשו מחבריו להצהיר בשבועה שהם מתכחשים לעיקרים שונים באמונה הקתולית (בעיקר טרנסובסטנציאציה וקדושים) ולמעשה מנעו מקתולים מלשבת בפרלמנט. חוקים אלה היו למורשת רבת שנים של הפרשה, והם נשארו על כנם עד 1829.
השילוב של הפחד מפני המזימה והמאמצים של הפרלמנט להוציא את אחיו של המלך מסדר הירושה לכתר הבריטי שכנעו את המלך ואת המועצה להחמיר את האכיפה של חוקים אנטי-קתוליים קיימים ולתמוך בחוקים חדשים. חופש התנועה של קתולים הוגבל, צווים של המלך הורו להכין רשימות של תומכי האפיפיורות, והושתו קנסות על מי שיסרב להצהיר תחת שבועה שאינו תומך באפיפיורות ועל מי שיסרב להכיר במרות הכנסייה האנגליקנית. מספר האישומים וההרשעות של קתולים מוצהרים עלה באופן חד. עם זאת, המלך הצליח להוציא את יורש העצר מהכלל, כך שהחוקים לא הופנו נגדו. לפי ג'ון מילר, המלך פעל מתוך הכרח פוליטי והיה מוכן למעשה להקריב את הזכויות (ובמקרים מסוימים את החיים) של קתולים כדי להבטיח את מקום אחיו בסדר הירושה.[16]
בעיות התגלו במהלך העדויות של אוטס. ויליאם בדלו, שכזכור היה מכר של אוטס, החל לתת עדויות משלו שלא תמיד היו אמינות. השניים החלו גם להאשים את המלכה בשיתוף פעולה עם המזימה. המלך הצביע על סתירות ושקרים בעדויות והורה לעצור את אוטס, אך הפרלמנט כפה את שחרורו מספר ימים לאחר מכן. עם שחרורו, אוטס קיבל דירה ומשכורת נדיבה.
העדויות שאוטס ובדלו סיפקו הובילו לעשרות משפטים והוצאות להורג. שלושה – רוברט גרין, הנרי ברי ולורנס היל – הוצאו להורג באשמת רצח גודפרי, זאת בעקבות עדות שווא של אדם אחר, מיילס פראנס (אנ'), שהואשם על ידי בדלו באחריות לאותו הפשע. פראנס האשים את השלושה ברצח וחזר בו מעדותו מספר פעמים, בפעם האחרונה אחרי שהשלושה כבר נתלו בפרימרוז היל.
ב-20 ביוני 1679 הוצאו להורג חמישה ישועים (ויליאם בארו (אנ'), תומאס ווייטברד (אנ'), ג'ון פנוויק (אנ'), ג'ון גבן (אנ'), ואנתוני טרנר (אנ')). הארכיבישוף אוליבר פלנקט (אנ') היה האדם האחרון שהוצא להורג במסגרת הפרשה, ב-1 ביולי 1681. כמו רוב הנידונים האחרים הוא בורך על ידי האפיפיור ב-1929. ב-1979 הוכרז כקדוש והיה לאירי הראשון מזה 700 שנה שזכה לקאנוניזציה.
דעיכת הפרשה והמשפט של אוטס
הציבור האנגלי, שהיה בתחילה שותף פעיל בהיסטריה, החל לאבד את האמון בהאשמותיו של אוטס. תרמו לכך גם הסתירות בין העדויות, המספר הרב של האנשים שלא נמצאו אשמים, והעובדה שכל הנאשמים טענו לחפותם. גם שפטסברי החל להצטער על האמון שנתן בגרסה של אוטס.
ב-31 ביולי 1681 נאמר לאוטס שעליו לעזוב את הדירה שקיבל בוייטהול. הוא המשיך בהאשמותיו ואף הוקיע את המלך, ובעקבות זאת נעצר באשמת המרדה, קיבל קנס של 100,000 פאונד ונשלח לכלא.
ב-1685, לאחר שג'יימס השני עלה לשלטון, נשפט אוטס בעוון של מתן שתי עדויות שקר ונמצא אשם. הוא נענש במאסר עולם ונלקח לעמוד הקלון בארמון וסטמינסטר. שם עוברים ושבים יכלו לזרוק עליו ביצים, כשהוא חבוש כובע עם הכיתוב "טיטוס אוטס, מורשע על פי כלל הראיות בשתי עדויות שקר נוראיות". ביום שלמחרת הוא נלקח לרחובות לונדון על מנת להתחיל לרצות עונש של "הצלפה ברחובות לונדון חמש פעמים בשנה, לשארית חייו".
אוטס ריצה את עונש המאסר במשך שלוש שנים. אחרי המהפכה המהוללת הוא קיבל חנינה מויליאם השלישי ומרי השנייה. הוא קיבל גם פנסיה של 260 פאונד בשנה. שמו נשכח בציבור, והוא מת ב-12 או ב-13 ביולי 1705.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- "טיטוס אוטס והמזימה האפיפיורית", בתוכנית הרדיו In Our Time של BBC Four. עם מלווין בראג, ד"ר קלייר ג'קסון, פרופ' מארק נייט ופרופ' פיטר הינדס. שמיעה חופשית, באנגלית. האתר כולל רשימת קריאה בנושא.
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Jonathan Scott, England's Troubles: Seventeenth-Century English Political Instability in European Context, Cambridge University Press (2004), pp. 44.
- ^ ההגדרה של האירועים כ"היסטריה המונית" מקובלת בספרות, אך קיימת גם ביקורת על המושג. לפי ג'ונתן סקוט הביטוי "היסטריה" מבטא נטייה של היסטוריונים להתייחס לפחד של הפרוטסטנטים באנגליה מנקודת מבט לאומית, ולא אירופאית, ומנקודת מבט רטרוספקטיבית. סקוט טוען שכשבוחנים את הפעולות של צ'ארלס השני ואת יחסי הכוחות באירופה מנקודת מבט של פרוטסטנטים בני התקופה, ניתן לראות שהיה היגיון בפחד מפני איום קתולי חיצוני. אף על פי שהנרטיב של אוטס היה דמיוני, "המשבר של 81–1678 לא היה דמיוני אלא אמיתי. השורש שלו לא היה בורות, או היסטריה, אלא אמונות ציבוריות המסתמכות היטב על ידע." ראו Jonathan Scott, "England's Troubles: Exhuming the Popish Plot", in The Politics of Religion in Restoration England, edited by M. Goldie, T. Harris, and P. Seaward, Oxford University Press, (1988), pp. 114.
- ^ 3.0 3.1 Tim Harris, Restoration: Charles II and his Kingdoms (Allen Lane, 2005), pp. 136-137.
- ^ 4.0 4.1 John Gibney, Ireland and the Popish Plot,, Palgrave Macmillan (2009), pp. 8-9.
- ^ 5.0 5.1 5.2 John Gibney, Ireland and the Popish Plot,, Palgrave Macmillan (2009), pp. 9-10-9.
- ^ John Gibney, Ireland and the Popish Plot,, Palgrave Macmillan (2009), pp. 11.
- ^ Jonathan Scott, "England's Troubles: Exhuming the Popish Plot", in The Politics of Religion in Restoration England, edited by M. Goldie, T. Harris, and P. Seaward, Oxford University Press, (1988), pp. 113.
- ^ John Miller, Popery and Politics in England 1660-1688, Cambridge University Press (1973), pp. 159.
- ^ 9.0 9.1 Jonathan Scott, "England's Troubles: Exhuming the Popish Plot", in The Politics of Religion in Restoration England, edited by M. Goldie, T. Harris, and P. Seaward, Oxford University Press, (1988), pp. 114-115.
- ^ Jonathan Scott, Algernon Sidney and the Restoration Crisis, 1677-1683, Cambridge University Press (1991), 30-31.
- ^ Marshall, A. Oates, Titus (1649–1705), informer. Oxford Dictionary of National Biography, 2008.
- ^ John Miller, Popery and Politics in England 1660-1688, Cambridge University Press (1973), pp. 158.
- ^ Innes, L., James II, K. of England., Clarke, J. Stanier., Innes, T. The life of James the Second, King of England, &c.: collected out of memoirs writ of his own hand. Together with the King's advice to his son, and His Majesty's will., pp. 515-516
- ^ Tim Harris, Restoration: Charles II and his Kingdoms (Allen Lane, 2005), pp. 142.
- ^ Tim Harris, Restoration: Charles II and his Kingdoms (Allen Lane, 2005), pp. 146.
- ^ John Miller, Popery and Politics in England 1660-1688, Cambridge University Press (1973), pp. 169.
