המלריה בארץ ישראל
המלריה בארץ ישראל הייתה מגפה שאוזכרה גם בתנ"ך, והיא הודברה סופית בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20.
מלריה
ערך מורחב – מלריה
המלריה היא מחלה זיהומית הנגרמת על ידי חמישה מינים של הפרוטיסט החד תאי פלסמודיום (Plasmodium) ממערכת הנבגוניות. זוהי המחלה הקטלנית ביותר הנגרמת על ידי פרוטיסט.
שני המינים הנפוצים הם Plasmodium falciparum (המסוכן ביותר) ו-P. vivax; מינים נוספים, נפוצים פחות הם P. ovale, P. malariae ו-P. knowlesi. טפיל זה מועבר על ידי יתוש האנופלס. היתושה (תמיד נקבה) מוצצת דמו של אדם נגוע; אחרי שמונה ימים של התפתחות הפלסמודיום בגופה הוא מצוי בבלוטות הרוק שלה (שם ישכון עד מותה), זמין להעברה.
הטפיל מוגן יחסית מתגובת הנגד של המערכת החיסונית כיוון שהוא נמצא בכבד ובתאי הדם האדומים. עם זאת, תאי דם שהודבקו במחלה ונעים בחופשיות מושמדים בטחול. למניעת גורל זה הטפיל מייצר ציפוי חלבוני המקשה על הפעולה החיסונית.
התסמינים של המלריה כוללים חום גבוה, רעד, כאבי פרקים, כאב ראש עז, הקאות העשויות להכיל דם, הזעה מרובה, צמרמורת, שלשול, כאבי בטן, הרגשה כללית לא טובה. עלולה גם להיות הרגשה של דקירות בעור וחוסר סוכר בדם, בעיקר במלריה הנגרמת מ-P. falciparum. תסמינים אלה מופיעים במחזוריות של יומיים או עד ארבעה ימים.
סיבוכים של מלריה כוללים תרדמת, ובכ-20% מהמקרים של מלריה לא מטופלת - מוות. ילדים צעירים פגיעים במיוחד.
לפני השלטון העות'מאני
כבר בתנ"ך נכתב על מחלת המלריה. ככתוב, “אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם." (ויקרא כו, טז). וגם “יַכְּכָה יְהוָה בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּרְדָפוּךָ עַד אָבְדֶךָ.” (דברים כח, כב).
בשנת 76 לפנה"ס, בתום מסע המלחמה שערך בעבר הירדן המזרחי ובגולן, חלה אלכסנדר ינאי במחלת המלריה, ככל הנראה כתוצאה מהדבקות בטפיל P. malariae, הגורם לתסמיני קדחת כל 72 שעות (קדחת רביעונית). למרות מחלתו החליט לצאת למסע מלחמה נוסף, אולם במהלכו קרס ונפטר[1][2].
צבאותיהם של ריצ'רד הראשון (מלך אנגליה) כמפקד מסע הצלב וצלאח א-דין הצלבני, שנלחמו ביניהם בשנים 1070–1096, נאלצו להיכנע לקדחת שפשטה בצבאותיהם ולהפסיק להילחם.
בתקופת השלטון העות'מאני
העותמ'אנים שלטו בארץ ישראל במשך כ-400 שנים (1517–1917), ובמהלך תקופה זו המלריה פגעה בתושבים וחסלה יישובים רבים. בשנת 1799 צבא נפוליאון הטיל מצור על העיר עכו, ובמהלכו חיילי הצבא נפגעו מאוד ממחלת המלריה.
בסוף המאה ה-19 מנתה אוכלוסיית פלשתינה כ-650 אלף תושבים, מהם רק כ-13% היו יהודים. האוכלוסייה הערבית ישבה בעיקר בכפרים וערים המרוחקים ממוקדי הדגירה של האנופלס, מהביצות שבעמקים, ומישור החוף, כך שהסיכוי שלהם לחלות במלריה היה נמוך. לעומתם, למהגרים היהודים שבאו להתיישב בארץ לא הייתה ברירה, והם רכשו אדמות בלב האזורים נגועי המלריה, שלא היו ראויים ליישוב בני אדם. המהגרים חלו בהמוניהם, ורבים מהם נאלצו לעזוב את היישוב. אחרים עזבו את הארץ, ורבים אחרים מצאו את מותם.
במחקר מקיף שעשה פרופ' פטר מיהלנס על תפוצת המלריה בירושלים בשנת 1912, נמצא כי יותר מ-20% מהתושבים חולים במחלה[3].
בשנת 1918 מתו בירושלים כ-113 בני אדם ממלריה.[4]
בתקופת המנדט הבריטי
עם פלישת הבריטים לצפון אפריקה וישראל במלחמת העולם הראשונה, נאלץ הצבא הבריטי להתמודד עם המלריה שהפילה חללים רבים. ב-1922[5] פרסמו רשויות הבריאות הבריטים את דרכי הפעולה שנקטו למלחמה במלריה. הספר מזהה את המקורות המרכזיים למלריה בבארות המים הרבים שחפרו הערבים באזור והביצות לאורך מישור החוף. עם התקדמות הצבא מוקדי מלריה רבים נוקזו והודברו בחומר הורג יתושים או טופלו בשמן אם היו בארות מים לצורך שתייה. רוב היישובים החקלאיים שנוסדו בשנים הראשונות של תחיית ארץ ישראל נוסדו בשלושה אזורים שהיו קטנים יחסית ומישוריים - בבקעת הירדן, בעמק יזרעאל ובמישור החוף של חבל השרון. הקרקע הייתה טובענית ופורייה מאוד, אך עם זאת גם הייתה נתונה למכירה משום שבאותה העת שרצה בה מחלת המלריה ולכן לא ניתן היה לעבד אותה. באזורים הגבוהים יותר בהם המים לא עמדו, היתושים לא יכלו להתרבות (כגון אזור יהודה ושומרון) היו מעט יישובים יהודיים, אם בכלל. בכך, הייתה למלריה השפעה משמעותית על גבולות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל.
המאבק במלריה
ישראל יעקב קליגלר תרם רבות לתכנון וביצוע הדברת המלריה בארץ ישראל, שהייתה גורם מרכזי בתחלואה של תושביה, גרמה לדלדול האוכלוסייה והכתיבה את מפת ההתיישבות היהודית. עוד לפני עלייתו לארץ ישראל הוא אסף מידע רב על מצב התחלואה בה, ורכש ניסיון בעבודה בשטח כשהצטרף למשלחת לחקר קדחת צהובה בדרום אמריקה. קליגלר הכין תוכנית להדברת המלריה אותה שלח לגורמים שונים, בהם השופט לואי ברנדייס שביקר בארץ ישראל ב-1919 והזדעזע ממצב התחלואה ממלריה. ברנדייס התרשם מהתוכנית וסיפק לו מימון מכיסו למימוש התוכנית[6] ב-1922 ייסד קליגלר וניהל את "המכון לחקר המלריה" בחיפה, שהוקם על ידי הג'וינט ו"הדסה" בסיוע המימון של ברנדייס, ופעל במסגרת מחלקת הבריאות המנדטורית. המחקרים שנעשו במכון בדקו את ההיתכנות של התוכניות שהכין קליגלר ובחנו את השיטות המתאימות לכל אזור בארץ ישראל.
קליגלר הוכיח במחקרים שנעשו במכון, את חוסר יעילותן של השיטות הקודמות ששימשו להדברת מלריה בארץ - שתילת עצי אקליפטוס לייבוש הביצות, ומתן כינין למניעת הדבקה (פרופילקסיס). קליגלר התמקד בתוכניתו במאבק נגד היתושים ובעיקר נגד הלרוות שלהם (השלב בין יתוש עובר לבוגר). לשם כך חקר את שכיחות מיני האנופלס השונים, את הביולוגיה שלהם ואת מקום דגירתם, בדק שיטות וחומרי הדברה חדשים, ובחר במתאימים מבחינת היעילות והמחיר. אחת השיטות החדשות שהנהיג הייתה הכנסת דגי גמבוזיה מצויה למקורות המים בשנת 1923; הדגיגים נמצאו יעילים כאמצעי ביולוגי נגד הלרוות של היתושים.
פעולות ההדברה שנעשו על ידי עובדי המכון הביאו לירידה דרמטית בתחלואה. ההישגים במלחמה במלריה הובאו לידיעת ארגון הבריאות שהוקם על ידי חבר הלאומים, ובמאי 1925 נשלחה לארץ ישראל משלחת המלריה של הארגון. המשלחת נתנה הכרה בינלאומית לחשיבות הפעילות נגד המלריה שנעשתה בארץ ישראל.[7] קליגלר הרצה על המלחמה נגד המלריה בארץ ישראל בכנס המלריה הבינלאומי הראשון שהתקיים ברומא באוקטובר 1925; בהרצאה תיאר את המאמץ העיקרי המופנה להשמדת מקומות הקינון של היתושים.[8]
ב-1927 הקים קליגלר את "התחנה לחקר המלריה" של האוניברסיטה העברית בראש פינה, שעסקה במחקרי שדה בנושא הדברת המלריה. קליגלר מינה את ד"ר גדעון מר למנהל התחנה שנתיים לאחר פתיחתה, ויחד פרסמו סדרת מאמרים בנושא המלריה.[9]
רבים מהיישובים שהוקמו בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, קיבלו את אישורו של קליגלר לעלייה על הקרקע, מההיבט של יכולתם להתמודד עם מחלת המלריה. כשעלה לקרקע קיבוץ עמיר באוקטובר 1939, אחרון יישובי "חומה ומגדל", על שפת ביצת החולה, התנגד קליגלר לנקודת היישוב שנבחרה בגלל סכנת המלריה; כל חברי הקיבוץ חלו במחלה, ולאחר שלוש שנים הם נאלצו להעביר את הקיבוץ למקום שבו הוא שוכן כיום.
בשנת 1945 הזמינה מחלקת הבריאות של ממשלת המנדט טון וחצי של די די טי לצורך המאבק במלריה[10] ובטיפוס. באמצע שנת 1946, במענה לתלונות על מכירת די די טי מזויף ומדולל[11], מחלקת הבריאות הבטיחה לפקח על איכות החומר הנמכר[12]. בעיתונות דווח על מקרים של אנשים שנפגעו משתיית די די טי[13].
הבריטים נהגו לרסס את המעפילים שהגיעו לחופי הארץ בדי-די-טי, טרם שליחתם למחנות המעפילים בקפריסין[14] או בעת כניסתם למחנה המעפילים בעתלית.
לאחר קום המדינה
לאחר הקמת המדינה, היה הדי די טי בשימוש נרחב בצה"ל[15]. די די טי נתקבל במשלוחי חירום רפואיים שנשלחו על ידי יהודי ארצות הברית לישראל[16]. בעת קליטת העלייה ההמונית בראשית ימי המדינה, נהגו לרסס את כל העולים החדשים בדי-די-טי, במטרה להשמיד טפילים. פעולה זו נתפסה כמשפילה בעיני חלק מהעולים. הדי די טי היה גם אמצעי עיקרי לריסוס מקורות מים נגד יתושים[17].
בשנת 1954 הוחל בייצור די די טי בישראל על ידי מכתשים מפעלים כימיים[18].
מחלת המלריה האנדמית הודברה סופית במדינת ישראל בשנת 1962 הודות למאמציהם של אישים, דוגמת: ג'ון קרופר, הלל יפה, ישראל קליגלר, צבי סליטרניק, גדעון מר ורודולף רייטלר. ייבוש הביצות תרם תרומה משמעותית לחיסול המלריה בארץ.
עד שנות ה-60 של המאה ה-20 בבתים רבים בישראל היה מזלף או מרסס די-די-טי, שהיו משתמשים בו כדי לרסס את הבית וקירותיו כנגד יתושים וחרקים אחרים. בשנת 1964 הפסיקה מכתשים לייצר די די טי ועברה לייצור תיונקס[19]. בשנות ה-70 נאסר השימוש בדי די טי להדברה בצמחי מאכל והותר רק בכותנה[20].
ייבוש החולה
- ערך מורחב – ייבוש החולה
ייבוש החולה היה מבצע הנדסי בעמק החולה בשנות ה-50 של המאה ה-20, במהלכו יובשו אגם החולה והביצות סביבו על ידי קק"ל, בשטח של כ-62,000 דונם, לצורך הגדלת שטח הקרקע הזמין לעיבוד חקלאי. ייבוש החולה היה אחד המפעלים ההנדסיים הגדולים והחשובים בשנים הראשונות של מדינת ישראל ונודעה לו חשיבות סמלית רבה, אולם במרוצת השנים הסתבר שבצד התועלת יש גם לא מעט נזקים לסביבה, ומאז תחילת שנות ה-90 הוחל בהצפה של חלק מהשטחים שיובשו. בנוסף היה הייבוש חלק ממפעלי המים הכוללים באזור, נועד להפגין את ריבונותה של ישראל בשטחים המפורזים והביא לפרוץ סכסוך בין ישראל לסוריה שנודע בכינוי המלחמה על המים.
מבצע הייבוש הוליד את המאבק הסביבתי הראשון בישראל והביא לייסוד החברה להגנת הטבע ולהקמת שמורת החולה, שמורת הטבע הראשונה בארץ, בה נותר חלק קטן מהאגם והביצות.
מטרות המבצע היו הוספת שטח חקלאי ליישובי הגליל העליון, הפחתת כמות המים המתאדים והנגרעים ממי נהר הירדן וניצול הכבול שבקרקעית הביצה כזבל אורגני וכחומר גלם לתעשייה הכימית. נהוג לחשוב שגם הדברת המלריה הייתה בין מטרות הייבוש, אולם זוהי טעות נפוצה, שכן המלריה הודברה עוד קודם לכן בזכות פעילותם של הרופא גדעון מר והאנטומולוג ד"ר צבי סליטרניק.
צבי סליטרניק התנגד נחרצות לתוכנית ייבוש אגם החולה שיצאה אל הפועל בשנת 1951. במכתב סודי שנשלח אל משרד ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, פנו ראשי משרד הבריאות ונציגי החברה הזואולוגית בישראל, ובראשם ד"ר חיים שיבא ששימש כמנכ"ל משרד הבריאות באותה התקופה, והתריעו על ההשלכות השליליות והסכנות שעלולות לנבוע כתוצאה מייבוש האגם. ד"ר שיבא צירף אל מכתבו תזכיר שחיבר סליטרניק אשר בו הוא מתריע כי ייבוש האגם, על ידי ניקוזו לתעלות ואפיקים חדשים, יגרום ליצירת מקומות דגירה חדשים ליתושי האנופלס ויפגע קשות במאמצי ההדברה באמצעות DDT שכבר הוכיחו עצמם בהצלחה גבוהה בעמק החולה.[21]
כיום
מדי שנה חוזרים לישראל תרמילאים חולי מלריה, ממדינות נגועות באפריקה, דרום מזרח אסיה, ודרום אמריקה. החולים הללו מטופלים והסיכוי שלהם לפגוש יתוש אנופלס הוא אפסי. חיסון למחלת המלריה עדיין אינו קיים.
לקריאה נוספת
- צבי סליטרניק, יוסף שפירא, המלריה בארץ ישראל: ספר שמושי, דפוס הספר, ירושלים, 1930.
- צבי סליטרניק (בהנחיית פרופסור ישראל קליגלר), מחקר על התכונות הביולוגיות של ארבעת יתושי האנופלס החשובים בארץ-ישראל, והתאמת הפעולות האנטימלריות לתכונות הספיציפיות שלהם, עבודת גמר לקבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, הוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים, 1945.
- צבי סליטרניק, סדרת המאמרים המלחמה באנופלס מעביר המלריה, השדה, 1932.
- צבי סליטרניק, סקירה של המחלקה האנטימלרית לשנים 1950-1952, הוצאת משרד הבריאות, ירושלים, 1953.
- צבי סליטרניק, מ. יבור, סקר מקווי המים לטיפול אנטימלרי, הוצאת משרד הבריאות, המחלקה האנטימלרית, ירושלים, 1954.
- צבי סליטרניק, היחידה האנטימלרית בעבודתה, הוצאת משרד הבריאות, המחלקה האנטימלרית, ירושלים, 1961.
- צבי סליטרניק, עמירם ברקאי, יתושים בישראל, הוצאת משרד הבריאות, 1963.
- צבי סליטרניק, המלריה והדברתה בישראל, הוצאת דפוס רפאל חיים הכהן בע"מ, ירושלים, 1966.
- צבי סליטרניק, פרקים בתולדות המלריה והדברתה בארץ-ישראל, פורסם כמאמר בכתב העת בריאות הציבור שנה אחת עשרה, נובמבר 1968, עמ' 3–64.
- צבי סליטרניק, ההישגים בשטחי המלחמה במלריה, בילהרציה ויתושים בעשרים שנות קיום המדינה, פורסם כמאמר בכתב העת בריאות הציבור שנה אחת עשרה, נובמבר 1968, עמ' 89–96.
- צבי סליטרניק, רמזים על מלריה בתנ"ך, [חמו"ל], 1972.
- צבי סליטרניק, קורות המלחמה בקדחת בארץ ישראל והדברתה: קובץ פרקים בתולדות היישוב, הוצאת ירושלים: המכון הישראלי לתולדות הרפואה, ירושלים, 1979.
- צבי סליטרניק, A guide to the collection on the history of malaria control and eradication in Palestine and in Israel: a series of 20 illustrated frames, הוצאת ירושלים: המכון הישראלי לתולדות הרפואה, ירושלים, 1980.
- צבי סליטרניק, הביצות והקדחת בעמק-יזרעאל, קתדרה 32, יולי 1984, עמ' 189-182.
- צבי סליטרניק, הקדחת (מלריה) והדברתה בישראל, הוצאת החברה להגנת הטבע ומשרד החינוך והתרבות, ירושלים, 1984.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- המלריה בארץ ישראל
- מלריה הארכיון הציוני המרכזי
- מסע משלחת חבר הלאומים לחקירת המלריה בארץ ישראל בשנת 1925
הערות שוליים
- ^ יוסף בן מתיתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', פרק ד', סעיף ח', הוצאת מסדה, תל אביב, 1959 (ה'תשי"ט).
- ^ צבי סליטרניק, רמזים על מלריה בתנ"ך, חמו"ל, 1972, עמ' 3.
- ^ ירושלים, הקדחת המלרית בעירנו, מוריה, 16 ביוני 1914
- ^ Department of Health of the British Mandate Government (1941), “A Review of the Control of Malaria in Palestine, 1918-1941”
- ^ 1922-23. Medical services; diseases of the war עמוד 249-253
- ^ ברנדייס השתקן, הצפירה, 10 באפריל 1921
- ^ גרינברג ז., זלשיק ר. מסע משלחת חבר הלאומים לחקירת המלריה בארץ ישראל בשנת 1925. קתדרה, 134: 64-50, תש"ע.
- ^ Kligler I.J. The epidemiology of malaria in Palestine. A contribution to the epidemiology of malaria. Amer. J. Hyg. 6: 431-449, 1926.
- ^ Kligler I.J., Mer G. Studies on malaria: V. Therapeutic value of mixtures of plasmochin and quinine. Riv. Malariol. 9 (3): 272-283, 1930.
Kligler I.J., Mer G. Studies on malaria: VI. Long-range dispresion of Anopheles during the prehibernating period. Riv. Malariol. 9 (4): 363-374, 1930.
Kligler I.J., Mer G. Studies on malaria. VII. Relapse rate after quinine-plasmoquine treatment. Trans. Roy. Soc. Trop. Med. Hyg. 25: 121-127, 1931.
Kligler I.J., Mer G. Studies on malaria. VIII. The migration of infected A. elutus at various seasons of the year. J. Prevent. Med. 5: 401-407, 1931.
Kligler I.J., Mer G. Periodic intermittent treatment with chinoplasmine as a measure of malaria control in a hyperendemic area. Riv. Malariol. 10 (4): 425-438, 1931.
Kligler I.J., Mer G. Studies on malaria in an uncontrolled hyperendemic area. X. Behaviour of A. elutus in relation to housing and malaria. Riv. Malariol. 11: 553-583, 1932.
Kligler I.J. Mer G. Anopheles in Syria and their distribution. Rivista di Malariologia, 15: 217–221, 1932.
Kligler I.J., Mer G., Olitzki L. Studies on malaria. XI. Seasonal variations in the food preference of Anopheles elutus. Trans. Roy. Soc. Trop. Med. Hyg. 26: 283-287, 1932.
Kligler I.J., Mer G. Anopheles in Syria and their distribution. Riv. Malariol. 15: 217-221, 1936.
Kligler I.J., Mer G. Studies on the effect of various factors on the infection rate of Anopheles elutus with different species of Plasmodium. Ann. Trop. Med. Parasitol. 31: 71-83, 1937.
Mer G., Birnbaum D., Kligler I.J. Lysis of blood of malaria patients by bile or bile salts. Trans. Roy. Soc. Trop. Med. Hyg. 34: 373-378, 1941. - ^ ד"ר מקווין: המצב באשפוז ירוד, הבוקר, 24 באוגוסט 1945
- ^ די די טי איך?, הבוקר, 15 במאי 1946
- ^ יהיה פיקוח על די די טי, הבוקר, 10 במאי 1946
- ^ ילד יהודי בגיל 8 שתה די די טי, הבוקר, 22 באוקטובר 1946
שתתה די די טי במקום מים, משמר, 14 ביולי 1947 - ^ 817 מעפילי טירת צבי גורשו לקפריסין, הצופה, 14 באפריל 1948
- ^ עלון בחפירות בשני גליונות, הבוקר, 11 ביוני 1948
טובה פירון, מסע ליל, דבר, 11 ביוני 1948 - ^ חמרי רפואות לישראל, הצופה, 16 באוגוסט 1948
- ^ אין חשש להתפשטות המלריה, הבוקר, 20 בספטמבר 1950
- ^ ביכורי ייצור להדברת מזיקים, דבר, 16 באפריל 1954
- ^ מכתשים - באר שבע, דבר, 28 ביולי 1970
- ^ אדם מחטא פירות ןירקות ורעל הריסוס חוזר אליו, מעריב, 8 באפריל 1976
- ^ מזכר סודי המתריע על הסכנות שבייבוש החולה מאת מנכ"ל משרד הבריאות ד"ר חיים שיבא, 12 בנובמבר 1951, באתר מוזיאון ישראל.
