המפנה הלשוני
המפנה הלשוני (באנגלית: The Linguistic Turn) מתאר תפנית מחשבתית ומחקרית, שזכתה לתהודה גוברת מאז תחילת המאה ה-20 בפילוסופיה, תורת הספרות ובבלשנות, לפיה ללשון חלק בלתי נפרד מהעיסוק במחשבה ובעולם. נציגים רבים של דיסציפלינות אלה אימצו את המיקוד המחקרי בלשון, אך המפנה נוכח גם ברוב תחומי מדעי הרוח מדעי החברה. הביטוי "מפנה לשוני" נטבע על ידי גוסטב ברגמן[1] וזכה לפופולריות בזכות אנתולוגיה בשם זה שפרסם ריצ'רד רורטי ב-1967.[2]
המושג "המפנה הלשוני" מתאר אפוא שורה של התפתחויות שונות מאוד בחשיבה המערבית של המאה ה-20. כלל, כולן מבוססות על ספקנות ביחס לרעיון שהשפה היא "מדיום שקוף" לתפיסת המציאות. תפיסה זו מוחלפת בדעה ששפה היא היבט בלתי נפרד ממחשבה, ולפיכך כל הכרה אנושית מושתתת על השפה. "מציאות" שמעבר לשפה נחשבת כ"לא קיימת", כ"נונסנס", או לכל הפחות כבלתי ניתנת להשגה. החשיבה הרפלקסיבית, בעיקר בפילוסופיה, הופכת אפוא לביקורת על השפה.[3]
היסטוריה
העת העתיקה
מאז אפלטון, ההגות המערבית הכירה בשפה כמושא לחקירה פילוסופית. אולם, השפה לא הפכה לאמצעי מרכזי לעיסוק בפילוסופיה, ולרוב נתפסה כמשנית לביטוי המחשבה. אין כמעט דיאלוג אפלטוני שעוסק במפורש בשפה, למעט קרטילוס (אנ') ופיידרוס. קרטילוס הוא דיאלוג שעוסק במילון ובסמכות על המילים. בדיאלוג עולה הטענה שכדי שתתאפשר דיאלקטיקה אנחנו צריכים שמי שיופקד על השפה ועל המילון יהיה הפילוסוף, כי הפילוסוף רואה את המילים כהווייתן. הבחירה הנכונה בשמות היא האמת, ולתת שם לא נכון לדבר משמעו להתרחק מהאמת. בפיידרוס יש עיסוק בקשר בין שפה מדוברת ושפה כתובה. השפה הכתובה היא משנית לשפה המדוברת, וכפועל יוצא השפה בכלל נתפסת כמשנית למחשבה.
שורשי המפנה
הסימנים הראשונים לתפנית הלשונית נמצאו כבר אצל רטוריקנים הומניסטים שונים בתקופת הרנסנס האיטלקי, למשל בלורנצו ואלה, וכן בהתפתחות הדקדוק של "פור רויאל".
בעת החדשה המוקדמת מרכזיות השפה עלתה אצל מחברים שונים כמו ג'אמבטיסטה ויקו (המדע החדש), ז'אן-ז'אק רוסו (מסה על מוצא הלשונות), יוהאן גיאורג האמאן, יוהאן גוטפריד הרדר, אשר נחשבים להוגי "הנאורות שכנגד", אך השפה הפכה מרכזית גם אצל הוגים "רציונליסטים" כמו גוטפריד וילהלם לייבניץ או קרל לאונרד ריינהולד. ואולם, הדגש הלשוני לא הפך למרכזי בתקופתם.
ישנם חוקרים המצביעים על תחילת התפנית בשלהי המאה ה-19 דרך הגותו של פרידריך ניטשה, החל בחיבורים מוקדמים כמו "על אמת ושקר במובן החוץ מוסרי". בסיפרו המאוחר לגנאלוגיה של המוסר, ניטשה עוסק בגנאלוגיה הערכים המוסריים (מחקר מטא-מוסרי) בין השאר דרך עיסוק מרכזי באטימולוגיה, ובסוף המאמר הראשון בספר מציע במפורש שעתיד המחקר כרוך בלשון:
אציג על דרך הצעה את השאלה הבאה, הראוייה לתשומת־לבם של בלשנים והיסטוריקאים, לא פחות מזו של מלומדי־הפילוסופיה, שמקצועם בכך: "מה אפשר ללמוד ממדע הלשון ובמיוחד מהמחקר האתימולוגי, לתולדות התפתחותם של מושגי המוסר?"
[...] על כל המדעים מוטל מעתה לסלול דרך למשימת העתיד של הפילוסוף: אם נראה משימה זו בכך שעל הפילוסוף מוטל לפתור את בעיית הערך, לקבוע את סולם הערכים. —— פרידריך ניטשה, לגנאלוגיה של המוסר (א) 17§
פילוסופיה אנליטית
לפי מייקל דאמט, ניתן לתארך את המפנה הלשוני לשנת 1884, עת פורסם חיבורו של גוטלוב פרגה "יסודות האריתמטיקה" (Die Grundlagen der Arithmetik),[4] שבו פרגה מנסח את "עקרון ההקשר", על מנת לענות על שאלה כיצד מספרים ניתנים להכרה אם אין לנו מושג או אינטואיציה לגביהם. לפיו, לא ניתן להבין מילים או מושגים אלא במסגרת הקשר של משפט שלם . לפיכך בעיות אונטולוגיות ואפיסטמולוגיות, שנפתרה באופן מסורתי על פי קווים אידיאליסטיים, נפתרת במקום זאת על פי הקשרים הלשוניים.
הפילוסוף האנליטי הבולט ברטרנד ראסל המשיך לפתח את תובנויותיו של פרגה במאמרו הידוע "On Denoting" (אנ') ומילא תפקידי בפיתוח של אטומיזם לוגי.[5]
פרגה וראסל היוו מקור השפעה מרכזי להגותו המוקדמת של לודוויג ויטגנשטיין, שנתן ביטוי מזוקק למפנה הלשוני בספרו הראשון טרקטט לוגי-פילוסופי.
גבולות שפתי משמעם גבולות עולמי.
פילוסופיה קונטיננטלית
לצד ניטשה, מקור השפעה מרכזי למפנה הלשוני בפילוסופיה הקונטיננטלית היה מחקרו הבלשני של פרדינן דה-סוסיר, שהובילו להיווצרות הסטרוקטורליזם ומאוחר יותר לפוסט-סטרוקטורליזם. מקרים מובהקים של המפנה הלשוני בהגות הפוסט-סטרוקטרליסטית הם ה"שיח" בהגותו של מישל פוקו והדקונסטרוקציה בהגותו של ז'אק דרידה.
אין דבר שהוא מחוץ לטקסט.
— ז'אק דרידה, על הגרמטולוגיה
ראו גם
לקריאות נוספות
- Gustav Bergmann, Logical Positivism, Language, and the reconstruction of Metaphysics, 1953, dans Gustav Bergmann, Collected Works Vol. I: Selected Papers I, edited by E. Tegtmeier, Frankfurt/Lancaster, Ontos-Verlag, 2003.
- Richard Rorty (ed.), 1967. The Linguistic Turn: Recent Essays in Philosophical Method. The University of Chicago Press, Chicago and London.
- Cornforth, Maurice (1971), Marxism and the Linguistic Philosophy, Lawrence & Wishart, London (repr. of 1967). The classical critique from the left-wing standpoint.
- White, Hayden (1973), Metahistory: The Historical Imagination in Nineteenth-Century Europe, Johns Hopkins University Press, Baltimore, MD.
- Toews, John E. (1987), "Intellectual History after the Linguistic Turn: The Autonomy of Meaning and the Irreducibility of Experience", The American Historical Review 92/4, 879–907.
- Rorty, Richard. 'Wittgenstein, Heidegger, and the Reification of Language.' Essays on Heidegger and Others. Cambridge: Cambridge University Press, 1991.
- Clark, Elizabeth A. (2004), History, Theory, Text: Historians and the Linguistic Turn, Harvard University Press, Cambridge, MA.
- Neil Gross (2008), Richard Rorty, The Making of an American Philosopher. The University of Chicago Press, Chicago and London.
קישורים חיצוניים
- מפנה לשוני באתר ראנציקלופדיה של הרעיונות
- הערך Linguistic turn באתר האנציקלופדיה לפילוסופיה של ראוטלדג' (באנגלית)
ד"ר איתמר ברנר, המאה של השפה - פוסטמודרניזם והמפנה הלשוני באתר יוטיוב
הערות שוליים
- ^ Gustav Bergmann: Logic and Reality. Madison 1964.
- ^ Richard Rorty (ed.), 1967. The Linguistic Turn: Recent Essays in Philosophical Method. The University of Chicago Press, Chicago and London.
- ^ Klaus Stierstorfer: Linguistic turn. In: Ansgar Nünning (Hrsg.): Grundbegriffe der Literaturtheorie. Metzler Verlag, Stuttgart / Weimar 2004, מסת"ב 3-476-10347-1, S. 147f.
- ^ M. Dummett, Frege: The Philosophy of Mathematics. Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1991.
- ^ Russell, Bertrand (1918). "The Philosophy of Physical Atomism" (PDF). In Marsh, Robert Charles (ed.). Logic and Knowledge. Capricorn Books. p. 178.
