הצל (פסיכולוגיה)
בפסיכולוגיה האנליטית, הצֵל הוא ארכיטיפ המתאר את החלקים באישיות האדם שאותם הוא מסרב לקבל ולכן מדחיקם. חלקים אלו נתפסים בעיניו כזרים לו וכ"אחרים", ולעיתים קרובות הוא מגיב אליהם בכעס או בשנאה.
אדם המזהה את עצמו עם מידות או ערכים מסוימים (כמו צניעות, אדיבות, סבלנות, וכן תכונות כגון מרדנות, אינדיבידואליות, אסרטיביות), ותופס אותם כבעלי משמעות רבה בחייו, יסתיר תחת צלו רכיבים באישיותו שהפוכים מתכונות אלו, ידחיק אותם ויכחיש את קיומם. כדי לחזק את זהותו, הוא יילחם בהתנהגויות או בדעות ההפוכות לאלו איתן הוא מזדהה. לדוגמה, אדם המזהה את עצמו עם אדיבות יתנהג באדיבות קיצונית, אך יגיב בסערת נפש קיצונית כלפי כל התנהגות שאינה אדיבה, גם אם היא אינה חוצה את המוסכמות החברתיות. באופן שאינו מודע, ישתוקק אדם זה להסיר מעליו את עול האדיבות ולנהוג לעיתים באופן שונה. התנהגות זו אינה חייבת להיות פושעת או חצופה, אלא יכולה להיות ביטוי עדין וזעיר לחוסר אדיבות.
לטענת קרל גוסטב יונג, כל אדם נושא בתוכו צל וככל שהוא מודחק בעוצמה רבה יותר, כך הוא חשוך יותר ודחוס יותר.[1] הצל הוא חלק אינטגרלי מכל אדם, כמו הצל הפיזי שלו.
זיגמונד פרויד תיאר כיצד הנפש מדחיקה את הדחפים הביולוגיים אל התת-מודע. בדומה לכך נמצאים גם ב"צל" של יונג דחפים שהאדם מתקשה לקבל את קיומם אצלו. ואולם הצל היונגיאני רחב אף יותר, משום שהוא נועד להתמודד לא רק עם הדחף, אלא גם עם גיבוש הזהות; מושלכות אליו תכונות שאדם מזהה כזרות לו, לרוב שליליות מבחינה חברתית. טינתו של אדם לזולת עלולה להיות קשורה לחוסר יכולתו לקבל את קיום חלק מתכונות הזולת אצלו.
במידה שאדם מתמודד עם הצל שלו ונעשה מודע לחלקים אישיותיים אלו, הוא צפוי לנסות להשלים במידת מה עם הצל, ולמצוא בנפשו מקום גם לתכונות ולתחושות שהודחקו ולא הורשו לבוא לידי ביטוי קודם לכן. תהליך זה הוא חלק מתהליך ההתפתחות של האדם אותו תיאר יונג כתהליך האינדיבדואציה.
הצל כתופעה חברתית
ארכיטיפ, על פי יונג, פירושו כוח מניע קדמון המצוי בנפש בני האדם כולם, ובא לידי ביטוי במהלך התפתחות האישיות. ככזה, בא ארכיטיפ הצל לידי ביטוי באדם בדרך שבה הוא מגדיר את עצמו, את האחר ואת יחסו אל האחר. האדם ינסה להדחיק גם מרכיבים אישיותיים הקיימים בו, במידה שהם מזוהים אצלו כחלק מהאחר. ארכיטיפ זה עשוי להסביר גם תופעות חברתיות של הקצאת קבוצה מסוימת (כגון שנאת זרים).
לדוגמה, התייחסות החברה לנפגעי נפש שונה מההתייחסות לכל מחלה אחרת. אף על פי שעם השנים קיימת יותר מודעות לנושא, עדיין כמו בעבר, מורחקים חולים אלו מהחברה, ובני משפחתם לרוב מתביישים בהם ומסתירים את קיומם. חוקרים שונים מצביעים על כך שהתייחסות זו היא תוצאה של קושי להכיר בחולים אלו כחלק מהחברה ורצון להרחיק את זיהוים איתה. הציבור לעיתים רואה בהם סכנה, בין היתר בגלל חוסר הבנת המחלה. כמו המצורע בימי עבר, הפך המשוגע להיות קו הגבול בתפישת האדם וביצירת סדר חברתי. החברה השתמשה בשעירים לעזאזל כדי להגדיר את הנורמליות. כשם שהרחיקו ובידדו מצורעים, כך החלו להרחיק את אלו שהוכרזו כמשוגעים.[2] החברה מעניקה חשיבות רבה לשלמות גופנית, להופעה חיצונית, להליכות ולדרכי תקשורת, ולכן הצל – השונה ממנה – נדחה, כאילו כאמצעי התגוננות נגד מי שוויתר על הנורמות הבסיסיות.[3] תפישה חברתית זו המקובלת נטועה גם אצל החולים עצמם, דבר המביא אותם לעיתים לפרוש מהחברה. משפחותיהם לרוב מסתירות את דבר המחלה, מתביישות בחולה ולעיתים מנתקות איתו כל קשר.
הצל בתרבות
ב"צל" יש ממד של אימה ומסתורין שהשתקפו, לדעת יונג, בדימויים ספרותיים ומיתולוגיים במהלך הדורות ככל הארכיטיפים.
הערות שוליים
- ^ Jung, C. G. (1938). "Psychology and Religion." In CW 11: Psychology and Religion: West and East. P.131
- ^ פוקו, מ' (1992). תולדות השיגעון בעידן התבונה, ירושלים: כתר.
- ^ גופמן, א' (1983). סטיגמה, תל אביב: רשפים.
