בושה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בושה היא תחושה או רגש חזק ואוניברסלי בעל מאפיינים פיזיולוגיים. הבושה מתעוררת בקרב אדם שחש חשוף לעין הציבור בצורה שאינה מכבדת אותו ובקרב מי שחש כי הזולת מבקר אותו בעקבות מעשה שעשה בניגוד לנורמות המקובלות.

הבושה ביהדות

בתנ"ך

בתורה נאמר כי אדם וחווה, טרום אכילת פרי עץ הדעת, הסתובבו בגן העדן ללא בגדים - "וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ" (ספר בראשית, פרק ג', פסוק ח')[1].מיד לאחר אכילת הפרי הם לא רק יכלו להבחין בין טוב לרע, אלא גם נתקלו ברגש שכמותו לא ידעו עד אז מעולם - בושה על עצם היותם עירומים. מאז מלווה הבושה כמנגנון בין-אישי וחברתי חשוב את המין האנושי.

בושה במקורות חז"ל

את השקפת היהדות על הבושה ניתן לחלק ל-2 חלקים: א. בושה מהבורא, בושה על חטא. ב. בושה מבני אדם אחרים.

בעוד הבושה מהבורא והבושה על החטאים הינה רצויה ביותר, וכפי שאמרו בגמרא[2] בשם רב - כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עוונותיו, שונה היא הבושה מבני אדם אחרים, שהיא לעיתים רגש חיובי ולעיתים רגש שלילי.

לגבי תלמיד אצל רבו אמרו חז"ל "לא הביישן למד" [3] ועודדו את התלמידים להיות נועזים, ולא לפחד לשאול שאלות שעלולות להראות מביישות. כמו כן אמרו "הווי עז כנמר"[4] - שלא להתבייש מן המלעיגים בעבודת ה'.

לעומת זאת, מנו חז"ל את הביישנות בין שלושת הסימנים המאפיינים את האומה היהודית[5], וכן אמרו "בושת פנים לגן עדן"[4], כלומר יש צורך במידה של בושה, כי כאשר אדם מאבד לגמרי את רגש הבושה, הוא עלול לפעול באופן שלילי מבלי להתחשב כלל בחברה.

בספר אורחות צדיקים משתבחת מעלת הבושה: "אמרו חכמים: השכל הוא הבושה, והבושה הוא השכל... מידת הבושה היא גדר ומחיצת הברזל לפני כל עבירות".

רבן יוחנן בן זכאי ציין טרם פטירתו את העובדה האירונית שהבושה מבני אדם מצויה הרבה יותר מהבושה מהאלקים - שיהא מורא שמים כמורא בשר ודם - תדע שאדם עובר עבירה ואומר לא יראני אדם[6].

ביוש הזולת

לעומת הבושה העצמית, ביוש הזולת והשפלתו ברבים נחשב בהשקפת היהדות פסול כרצח, ואמרו חכמינו "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים"[7].

בהלכה, אחד האלמנטים בחישוב פגיעה פיזית בזולת, בנוסף לנזק, ריפוי, שֶבֶת (=ימי מחלה) וצער הם תשלומי בושת. בהמשך לכלל שנקבע במשנה - "בושת, הכול לפי המבייש והמתבייש"[8], עוסק הרמב"ם ב"משנה תורה" (ספר נזקים) בפיצוי שעל אדם לשלם לאחר שגרם בושה לאחר, ומתחיל את דבריו במילים: "כיצד משערין הבושת, הכול לפי המבייש והמתבייש: אינו דומה מתבייש מן הקטן, למתבייש מאדם גדול ומכובד, שזה שביישו זה הקל, בושתו מרובה".

בברייתא נקבעו סנקציות כנגד המבייש באמצעות כינויי גנאי, מהכבד אל הקל:

"הקורא לחברו עבד - יהא בנדוי (רש"י: 'מנדין אותו שמזלזל בישראל כל כך אף הם יזלזלו בו'); ממזר - סופג את הארבעים (רש"י: 'קונסין מכות מרדות'); רשע - יורד עמו לחייו (רש"י: 'כלומר לזו אין ב"ד נזקקים, אבל הוא מותר לשנאתו ואף למעט פרנסתו ולירד לאומנותו)."

מקורות הבושה

לפי האנתרופולוגית האמריקאית וחוקרת התרבות רות בנדיקט, הבושה מוגדרת כחילול של ערכים תרבותיים או חברתיים. פרופסור ג'ודית לואיס הרמן Judith Herman מאוניברסיטת הרווארד, אחת מחוקרות הקוגניציה המפורסמות בעולם, הגדירה ב-2007 בושה כמצב אינסטינקטיבי של מודעות עצמית שבו ה"אני" מתפצל כדי לדמיין את ה"עצמי" דרך עיניו של ה"אחר". דוקטור ברין בראון Brene Brown מאוניברסיטת יוסטון מספרת בהרצאותיה כי "המחקר שלי הוביל אותי מהר מאד להבנה שכל מה שמעניק משמעות לחיים הוא חיבור. קשר אנושי. היכולת להתחבר לאחרים היא הסיבה שאנחנו כאן. אנחנו מחווטים נוירולוגית באופן שכולו מתוכנן ליצירת קשר". התובנה הזו הובילה אותה לזהות דפוס נוסף שעומד בבסיסם של כל הקשרים - בושה, שהיא להגדרתה הפחד מניתוק: "כדי שקשר אנושי אמיתי יתרחש אנחנו חייבים לחשוף את האני האמיתי שלנו, שלא אחת אנחנו מתביישים בו. אנחנו תוהים אם יש בנו משהו שאם אנשים אחרים יראו או יידעו כבר לא נהיה ראויים לקשר אנושי. זוהי בושה".

היבטים שונים בבושה

הבושה היא מנגנון חברתי, המתקיים רק באינטראקציה עם אחרים, ולכן הביטוי החיצוני של בושה משחק תפקיד חשוב.

צ'ארלס דרווין (הנחשב לממציא התאוריה הכפרנית המכונה אבולוציה) תיאר כבר בתקל"ב -1872 בושה כמנגנון פיזי הכולל הסמקה, בלבול, השפלת המבט, הרכנת הראש ושמיטה של הכתפיים. דרווין גם ציין כי היה עד לבושה בכל מקום שבו ביקר ברחבי העולם. התופעה האוניברסלית הזו מלווה בדרך כלל בתחושת חום המתפשטת בגוף, פעילות דומה להפליא לזו המתרחשת בגוף במצבי לחץ. למעשה, שתי התופעות הן קרובות משפחה: בושה היא תגובתו של הגוף להתמודדות עם לחץ חברתי. זוהי תגובה גופנית למחשבה "אני יודע שעשיתי משהו לא מקובל חברתית, ואני יודע שאתם יודעים על כך".

לביטויים הפיזיים של בושה יש תפקיד; להראות לחברה שמסביב כי המתבייש מבין היטב את החטא שביצע כלפי הנורמות החברתיות התקינות. הבושה הפיזית היא הודאה באשמה, הבעת חרטה ובקשת סליחה כאחד. היא בעצם מצהירה: "אני נתון לרחמיכם - אנא, אל תפגעו בי".

במנגנון הפיזי של הבעת בושה, בסומק או במבט המושפל, יש גם פתרון מובנה לתחושה הלא נעימה. זו המסקנה שאליה הגיעה הפסיכולוגית החברתית אליזבת דניס בניסוי שערכה ב-2009. לפי מסקנתה, כשרואים שהאדם מתבייש - סולחים לו, והוא כבר לא צריך להרגיש רע עם מה שעשה. על כן על האדם לחוש בושה כדי שהיא תחלוף.

על פי ז'אן-פול סארטר, כפי שהוא מציין בספרו Being and Nothingness, הבושה היא חוסר הנעימות הנוצרת מההפיכה לאובייקט. בדוגמה שסארטר מביא להמחשת העניין הוא מספר על אדם המציץ דרך חור המנעול על האנשים שבפנים. במצב זה, האדם הוא הסובייקט והאנשים בהם הוא צופה הם בעיניו אובייקטים. ברגע שמגיע אדם נוסף ותופס את המציץ - הוא מיד הופך לאובייקט וכך נוצרת בו הבושה. על פי סארטר האנושיות הנשללת מהאדם המתבייש היא העצמאות להיות המתבונן ולא האובייקט בו מתבוננים[9].

פרופסור ריצ'רד שוודר, מומחה למוסר ואנתרופולוגיה ואחד מחוקרי התרבות המובילים בעולם, טוען בספרו Toward a Deep Cultural Psychology of Shame כי התרבות הקפיטליסטית מתייחסת להפגנת בושה כאל חולשה, ייתכן שבשל קרבת המנגנונים הפיזיולוגיים בין חרדה ובושה אנחנו רואים ביטוי לזה בעלייה הדרסטית באחוז הסובלים מהפרעות חרדה באוכלוסייה, אך הנושא לא נחקר מספיק. ייתכן שהבושה מפני הפגנת בושה הופכת עם הזמן לרעילה נפשית"[10].


הבושה כמנגנון ענישה

רגש הבושה הוא אחד מהרגשות הקשים אצל האדם לצד הכאב והפחד.

בימי קדם ואף בימי הביניים השתמשו בענישה המביישת את החוטאים. עמוד הקלון או נתינת חוטא בסד הם דוגמאות אופייניות. היו מקומות בהם היו כופים על נאשמים או חשודים לצאת, כשעל גבם מוצמד לוח עץ ועליו כתובת שמבזה אותם. סנקציה זו של השפלה, הייתה חזקה יותר מעונש כספי או גופני.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. אם בתחילה כתוב, "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ" (בראשית, ב', כ"ה), לאחר שאכלו מעץ הדעת כתוב "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם, וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (שם ג', ז'), ובהמשך כתוב "וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא, כִּי עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא" (שם, פסוק ז').
  2. ברכות יב:
  3. משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה ה'
  4. 4.0 4.1 משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה כ'
  5. יבמות עט.
  6. בבלי ברכות כח ע"ב
  7. תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נט עמוד ב; מסכת ברכות, דף מג עמוד ב, ומסכת סוטה, דף י עמוד ב
  8. משנה, מסכת בבא קמא, פרק ח', משנה א'
  9. Being and Nothingness עמודים 267–289.
  10. ראו למשל: איתי להט, איפה הבושה?, באתר כלכליסט, 28 בדצמבר 2011
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0