הקונצרט האירופי
הקונצרט האירופי ("קונצרט" במובן הסכמה; באנגלית: Concert of Europe) הוא מושג המתאר את הסדר המדיני שהתקיים באירופה כמאה שנה, החל מתבוסת נפוליאון ב-1815 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914. סדר זה התאפיין בשיתוף פעולה בין מעצמות אירופה במטרה למנוע מלחמות ומהפכות ביבשת ולצורך שמירת הסטטוס-קוו הפוליטי והטריטוריאלי.
מקובל לחלק את תקופת הקונצרט האירופי לשתי תקופות משנה: התקופה הראשונה מוגדרת כפרק הזמן מ-1815 ועד לתחילת שנות ה-60 של המאה ה-19 והתקופה השנייה מתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914.[1]
המעצמות האירופיות בתקופה זו היו בריטניה, צרפת, האימפריה הרוסית, האימפריה האוסטרית שהפכה ב-1867 לאימפריה האוסטרו-הונגרית וממלכת פרוסיה שהייתה הגרעין של האימפריה הגרמנית שקמה ב-1871.
למרות מלחמות ומהפכות שפרצו באירופה במהלך תקופת הקונצרט, שיתוף הפעולה בין המעצמות איפשר מאה שנה של שלום ויציבות יחסית ביבשת ובלי שאירופה נגררה למלחמה כוללת. הקונצרט אמנם קרס במלחמת העולם הראשונה אך הניסיון לשמור על הסדר המדיני ומאזן הכוחות ביבשת על ידי שיתוף פעולה בין המעצמות במסגרת משותפת השאיר את חותמו. מסגרות דומות הוקמו במהלך המאה ה-20 כשהבולטות ביניהן באירופה הן האיחוד האירופי וברית נאט"ו ובקנה מידה בין-לאומי חבר הלאומים ואחריו האומות המאוחדות.
התקופה הראשונה (1815 – תחילת שנות ה-60 של המאה ה-19)
סקירה כללית
הסיבות לגיבוש הקונצרט
שתי סיבות עיקריות הובילו את מעצמות אירופה לשתף פעולה במסגרת הקונצרט:
- השגת יציבות אחרי שנות המלחמה הארוכות: החל מ-1792 אז החלו מלחמות המהפכה הצרפתית ועד תבוסת נפוליאון ב-1815 אירופה הייתה שרויה במצב מלחמה. המעצמות כילו את כספן, משאביהן ואף את כוח האדם הדרושים להמשך הלחימה. תמונת מצב עגומה זו הובילה את המעצמות למסקנה שהן חייבות לסיים את מצב המלחמה ביבשת ושלצורך כך הן חייבות לשתף פעולה במסגרת מוסכמת.
- רסטורציה ודיכוי תנועות לאומיות-ליברליות: המהפכה הצרפתית הפיצה ברחבי אירופה רעיונות ליברליים ודמוקרטיים. בנוסף, המלחמות הנפוליאוניות עוררו רגשות לאומיים בקרב עמי היבשת. המעצמות חששו משינויים אלה ועל כן הן הובילו מדיניות ריאקציונית שחתרה לרסטורציה, כלומר החזרת אירופה למצבה ערב המהפכה הצרפתית.
עד אביב העמים (1848)
תקופת הקונצרט הראשונה החלה ב-1815 עם ניצחון הקואליציות שלחמו נגד צרפת וכינוס קונגרס וינה. על רקע תבוסת צרפת, ארבע המעצמות המנצחות- בריטניה, האימפריה הרוסית, האימפריה האוסטרית וממלכת פרוסיה- כרתו את הברית המרובעת (אנ') (בתוך הברית המרובעת פעלה תת-קבוצה, הברית הקדושה, בה היו חברות רוסיה, פרוסיה ואוסטריה). בקונגרס אקס-לה-שאפל (אנ') שנערך ב-1818 חברות הברית המרובעת החליטו על הסגת כוחותיהן שחנו בצרפת הכבושה ועל קבלתה של צרפת לברית. בכך נוצרה הברית המחומשת (אנ'). מקובל לסמן את סופן של הברית המחומשת והברית הקדושה כבר ב-1825, עם מותו של הצאר אלכסנדר הראשון.
בנוסף לקונגרס וינה וקונגרס אקס-לה-שאפל שהוזכרו לעיל, המעצמות התכנסו בשלושה קונגרסים נוספים (ראו פירוט מטה). זו הסיבה לכינוי תקופה קצרה זו של הקונצרט בשמות "מערכת הקונגרסים" או "המערכת הוינאית" (על שם קונגרס וינה שהיה הקונגרס הראשון במערכת הקונגרסים). לאחר תקופה זו המעצמות המשיכו להתכנס אך באופן לא סדור אלא אד הוק לצורך פתרון משברים. עם זאת, ניתן לומר שבאופן כללי שיטת הקונגרסים הוכיחה את יכולתה למנוע סכסוכים או לכל הפחות להגבילם לאזורים תחומים.
אביב העמים והתקופה שאחריו
אירועי אביב העמים פרצו ב-1848 וביטאו את שאיפות העצמאות והאיחוד של עמים ברחבי אירופה. אירועים אלה, שלוו בקריאות לרפורמות ליברליות ודמוקרטיות קראו תיגר על הסדר המדיני של הקונצרט. מהפכות 1848 הסתיימו בסופו של דבר בלי שינויים טריטוריאליים משמעותיים אך הן בישרו את עידן הלאומיות וסיומה של התקופה הראשונה של הקונצרט האירופי. המלחמות לאיחוד איטליה ואיחוד גרמניה התרחשו בשנים שלאחר מכאן וגבולות מדינות היבשת שורטטו מחדש. תקופת הקונצרט הראשונה הסתיימה עם פלישת אוסטריה ופרוסיה לדנמרק ב-1864 במלחמת שלזוויג השנייה.
מערכת הקונגרסים
==== קונגרס וינה (1814–1815 ) ====
ערך מורחב – קונגרס וינה
קונגרס וינה התכנס ב-1814 בהשתתפות מעל למאתיים ישויות פוליטיות מרחבי אירופה וסימן את תחילתו של הקונצרט האירופי. מטרת הקונגרס הייתה להחזיר את הסדר המדיני לאירופה אחרי תבוסת נפוליאון (נפוליאון הובס סופית ב-1815 בקרב ווטרלו). הקונגרס כונן סדר אירופי חדש המבוסס על שני עקרונות: האחד- חזרה לסטטוס קוו האירופי ולמאזן הכוחות ששרר ביבשת לפני המהפכה הצרפתית והשני- מחויבות קולקטיבית של המעצמות לשלום וליציבות ביבשת.[2]
קונגרס אקס-לה-שאפל (1818)
קונגרס אקס-לה-שאפל (אנ') התכנס בסתיו 1818 בעיר אקס-לה-שאפל (כיום אאכן בגרמניה) בהשתתפות צרפת וחברות הברית המרובעת (אנ')- בריטניה, רוסיה, פרוסיה ואוסטריה- שהביסו את צרפת ב-1814. הקונגרס החליט על הסגת כוחות המעצמות שחנו בצרפת ובתמורה צרפת התחייבה להסדיר את תשלומי הפיצויים שהוטלו עליה ב-1815 בחוזה פריז. הקונגרס סימן את סיומה הסופי של תקופת המלחמה ששררה ביבשת מ-1792 ואת קבלתה של צרפת כחברה שוות זכויות בקבוצת המעצמות. עם הצטרפותה של צרפת לארבע המעצמות התגבשה הברית המחומשת (אנ').[3]
קונגרס טרופאו (1820)
קונגרס טרופאו (אנ') התכנס ב-1820 בעיר טרופאו באוסטריה (כיום אופאבה (אנ') בצ'כיה) בנוכחות חברות הברית המחומשת וספרד, ממלכת סיציליה וממלכת נאפולי.[3] מטרת הקונגרס הייתה לדון במהפכות הליברליות שפרצו בנאפולי ובספרד. בקונגרס נחתם "פרוטוקול טרופאו" (בהסכמה חלקית של המשתתפות). הפרוטוקול קבע שמדינה שהפכה לאיום על מדינות אחרות, עקב מהפכה שהתרחשה באותה מדינה, תורחק מברית מדינות אירופה. כמו כן, הפרוטקול קבע שהמעצמות שומרות לעצמן את הזכות לפעול נגד המדינה הסוררת, בדרכי שלום ובמקרה הצורך אף בכוח.[3]
קונגרס לאיבאך (1821)
קונגרס לאיבאך (אנ') התכנס ב-1821 בעיר לאיבאך באוסטריה (כיום ליובליאנה בירת סלובניה) בהשתתפות בריטניה, צרפת, רוסיה, פרוסיה, אוסטריה, נאפולי וסיציליה.[3] הקונגרס אישר לאוסטריה לפלוש לנאפולי כדי לדכא מהפכה ליברלית שהתחוללה שם. אוסטריה פלשה לנאפולי, ביטלה את החוקה שהמלך אולץ לקבל קודם לכן, והשיבה את המשטר המלוכני על כנו. בקונגרס זה החלה להתפתח מתיחות בין מעצמות המזרח, חברות הברית הקדושה, רוסיה, פרוסיה ואוסטריה, לבין מעצמות המערב, בריטניה וצרפת.
קונגרס ורונה (1822)
קונגרס ורונה (אנ') התכנס ב-1822 בעיר ורונה שבצפון איטליה בהשתתפות חברות הברית המחומשת וספרד, ממלכת סיציליה וממלכת נאפולי.[3] הקונגרס דן בשלוש שאלות עיקריות:
- השאלה האיטלקית- הכיבוש האוסטרי המתמשך בצפון איטליה.
- השאלה היוונית- המרד היווני נגד האימפריה העות'מאנית (המרד התפתח בהמשך למלחמת העצמאות היוונית).
- השאלה הספרדית- האם לתמוך בפלישה צרפתית לספרד שמטרתה הפלת השלטון הליברלי (השלטון הליברלי קם בספרד אחרי ההפיכה הצבאית של 1820).
דעיכת מערכת הקונגרסים
פרוטוקול סנקט פטרסבורג (1826)
פרוטוקול סנקט פטרסבורג (אנ') נחתם בין בריטניה ורוסיה ב-1826. הפרוטקול, שנהוג לראותו כסופה של מערכת הקונגרסים, עסק במאבק היווני לעצמאות מהאימפריה העות'מאנית. הפרוטוקול קבע שיוון תזכה לאוטונומיה במסגרת האימפריה העות'מאנית. בריטניה ורוסיה לא נועצו עם שאר המעצמות לפני חתימת ההסכם ובכך פרוטוקול סנקט פטרסבורג יצר את הסדק הראשון בחומת הקונצרט האירופי. העות'מאנים התנגדו להסכם המוצע אך תבוסתם בקרב נאוורינו אילצה אותם להיכנס למשא ומתן.
ועידת לונדון (1830)
ועידת לונדון (אנ') התכנסה ב-1830 בהשתתפות חמש המעצמות, הולנד ובלגיה. הועידה התכנסה בעקבות המהפכה הבלגית שהתרחשה באותה שנה ושכתוצאה ממנה בלגיה התנתקה מהממלכה המאוחדת של ארצות השפלה.[3] רוסיה פרוסיה ואוסטריה התנגדו למהלך של בלגיה וראו בו סיכון ליציבות היבשת שעלול לגרור מהפכות ומלחמות עצמאות נוספות. לעומת זאת בריטניה וצרפת תמכו במהפכה הבלגית. הועידה הסתיימה בהכרה במהפכה הבלגית והבטיחה את עצמאות בלגיה.
המשבר במזרח (1840)
המלחמה המצרית-עות'מאנית הראשונה (1831–1833 ) פרצה על רקע סירוב העות'מנאים לדרישתו של מוחמד עלי שליט מצרים לקבל לידיו את השליטה בסוריה הגדולה (דרישה שהגיעה בעקבות הסיוע המצרי לעות'מאנים בזמן מלחמת העצמאות היוונית). המלחמה הסתיימה כשמוחמד עלי שולט בחלקים נרחבים מסוריה הגדולה. ב-1839 העות'מאנים ניסו להשתלט מחדש על השטחים שאיבדו וכך פרצה המלחמה המצרית-עות'מאנית השנייה בה התרחש מה שידוע כמשבר במזרח (אנ') שהעמיד את הקונצרט האירופי במבחן.
כשהאימפריה העות'מאנית הגיעה לסף קריסה ותבוסה למוחמד עלי התייצבו לצידה בריטניה, רוסיה, פרוסיה ואוסטריה שחששו שקריסת האימפריה תסכן את היציבות באירופה. בהסכם לונדון, שנחתם ב-1840 בין המעצמות לבין העות'מאנים, הוצע למוחמד עלי השלטון במצרים, סודאן ואיילט צידון ובתנאי ששטחים אלה יוותרו באופן רשמי חלק מהאימפריה העות'מאנית. צרפת התייצבה תחילה לצידו של מוחמד עלי מאחר שראתה במצרים עצמאית בעלת ברית שתחזק את השפעתה באזור. לאחר שראתה שהיא נותרה בודדה מול שאר המעצמות צרפת שינתה את עמדתה ועברה לצד המעצמות התומכות בעות'מאנים. כמה חודשים לאחר חתימת ההסכם המעצמות זנחו את המאמצים הדיפלומטיים ופתחו בפעילות צבאית נגד מוחמד עלי. עלי הפסיד במערכה ונאלץ לחתום על ההסכם.
המשבר במזרח הוכיח את יכולתן של המעצמות לשתף פעולה לצורך יישוב סכסוכים גם לנוכח אינטרסים מנוגדים. עם זאת, המשבר המחיש פעם נוספת את הסכנה ליציבות היבשת שיצרה ההחלשות של האימפריה העות'מאנית (תהליך הידוע בשם השאלה המזרחית).
דעיכת השלב הראשון של הקונצרט
אביב העמים
- ערך מורחב – אביב העמים
אביב העמים היה גל של מהפכות שסחף את אירופה ב-1848. גורמים רבים הביאו לפרוץ המהפכות, ביניהם הדרישה העממית לקבלת חלק משמעותי בשלטון ולביטול המונרכיות, התחזקות הרעיונות הלאומיים והליברליים, דרישות להענקת זכויות למעמד הפועלים ולמיסוד זכויות כמו חופש העיתונות ועוד. המהפכות השיגו מטרות מצומצמות בלבד ובאופן כללי ניתן לומר שהן דוכאו במהירות ונכשלו. אביב העמים התחיל כאיום על הסדר המדיני של הקונצרט והציב תמרור אזהרה לעתיד אך הסדר בסופו של דבר נשמר.
מלחמת קרים וקונגרס פריז
- ערך מורחב – מלחמת קרים
מלחמת קרים (1853–1856 ) הייתה המלחמה הראשונה בין מעצמות אירופה מאז ימי נפוליאון והיא הציגה אתגר חדש לקונצרט. עם זאת, זו לא הייתה מלחמה בקנה מידה גדול- המלחמה הייתה מוגבלת מבחינה גאוגרפית לחצי האי קרים ונסיכויות הדנובה ולוותה במאמצים דיפלומטיים לפתרונה. מלחמת קרים הדגימה היטב את עקרון מאזן הכוחות האירופי- כשמעצמה אחת, רוסיה במקרה זה, הפגינה שאיפות התעצמות, המעצמות האחרות חברו יחד לטרפוד שאיפות אלה ופעלו לשימור המאזן. המלחמה הגיעה לסיומה בקונגרס פריז (אנ') שהתכנס ב-1856. יש הרואים בקונגרס זה את נקודת השיא של הקונצרט האירופי[1] אך גם כנקודת הסיום של תקופת הקונצרט הראשונה.
מלחמות לאיחוד לאומי
- ערכים מורחבים – איחוד גרמניה, איחוד איטליה
מלחמת אוסטריה–סרדיניה, הידועה גם בשם "מלחמת העצמאות האיטלקית השנייה", פרצה ב-1859. ממלכת סרדיניה וצרפת הביסו את אוסטריה וזו נאלצה לוותר על שטחים שהיו בשליטתה באיטליה. המלחמה לא התפתחה לכדי מלחמה כוללת אך הייתה בעלת משמעות. נסיגה של מעצמה אירופית, במקרה זה האימפריה האוסטרית, משטחים בשליטתה, הייתה חסרת תקדים בתקופת הקונצרט ובישרה עשור של מלחמות לאיחוד לאומי שיעצבו מחדש את מפת היבשת.
ב-1863 דנמרק ניסתה לספח את דוכסות שלזוויג. בתגובה אוסטריה ופרוסיה פלשו לדנמרק והחלה מלחמת שלזוויג השנייה. מלחמת זו הכשירה את הקרקע למלחמות איחוד גרמניה שבאו לאחר מכן. מלחמות אלה- מלחמת שלזוויג השנייה, המלחמות לאיחוד גרמניה והמלחמות לאיחוד איטליה- הסתיימו בהסכמים בין הצדדים הלוחמים ובלי כינוס קונגרס בנוכחות כלל המעצמות כמו שהיה נהוג בתחילת הקונצרט. בתקופת עימותים אלה נערכו ועידות רבות משתתפים (שהביאו למשל לחתימת הסכם לונדון ב-1867), אך באופן כללי ניתן לומר שהתקופה התאפיינה בהחלשות משמעותית של הקונצרט ומכאן סימון שנות ה-60 של המאה ה-19 כסוף התקופה הראשונה של הקונצרט.
תקופת הקונצרט השנייה (משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד 1914)
סקירה כללית
בתקופת הקונצרט השנייה המעצמות חזרו לשתף פעולה זו עם זו וחידשו את מערכת הקונגרסים (ראו פירוט מטה), מה שאפשר להן להפנות את מאמציהן להתפשטות אימפריאליסטית באסיה ובאפריקה. עם זאת, בתקופה זו המעצמות התפצלו לשני מחנות. מחנה אחד מנה את חברות הברית המשולשת- האימפריה הגרמנית, האימפריה האוסטרו-הונגרית וממלכת איטליה. במחנה השני, מחנה ההסכמה המשולשת, היו חברות בריטניה, צרפת והאימפריה הרוסית. הסוגיות המרכזיות בתקופה זו נגעו בעיקר למצב בחצי האי הבלקני ולמאמצי הקולוניאליזם של המעצמות, בפרט המרוץ לאפריקה.
הועידות שנערכו בתקופה זו מעידות שהמעצמות נטו לשיתוף פעולה. עם זאת, הצעות רבות בוועידות נחסמו או לא התקבלו פה אחד ובמלחמת העולם הראשונה באופן כללי התעלמו מההחלטות שהתקבלו בוועידות אלה. המתחים הגוברים בין המעצמות, לצד סיבות נוספות שיידונו בהמשך, הביאו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה וקריסת הקונצרט האירופי.
קונגרס ברלין (1878)
- ערך מורחב – קונגרס ברלין
קונגרס ברלין התכנס ב-1878, בהובלתו של הקנצלר הגרמני אוטו פון ביסמרק, ועסק במצבו של חצי האי הבלקני אחרי ניצחונה של רוסיה במלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878 ) שהסתיימה באותה שנה. הקונגרס הסתיים עם חתימת חוזה ברלין (אנ'). החוזה צמצם את הישגיה של רוסיה כפי שסוכמו בחוזה סן סטפנו שנחתם בין רוסיה לאימפריה העות'מאנית מוקדם יותר באותה השנה. עם זאת, העות'מאנים איבדו את רוב שטחי שלטונם באירופה. ההחלטה החשובה ביותר בחוזה הייתה ההכרה הרשמית במדינות הצעירות הנסיכויות הרומניות המאוחדות, נסיכות סרביה ונסיכות מונטנגרו שכבר היו קיימות דה פקטו.
תחילה הקונגרס זכה לברכות על השגת השלום והיציבות בבלקן. אך התמונה השתנתה במהרה. רוב משתתפות הקונגרס לא היו מרוצות מתוצאותיו, כל אחת מסיבותיה. התרעומת של המדינות השונות בעבעה בעשורים הבאים עד שהתפוצצה במלחמת הבלקן הראשונה ומלחמת הבלקן השנייה ולבסוף באופן סופי במלחמת העולם הראשונה.
=== ועידת ברלין (1884–1885 ) ===
- ערך מורחב – ועידת ברלין
ועידת ברלין התכנסה ב-1884 על רקע הפעילות הקולוניאליסטית הגוברת של המעצמות באפריקה ולנוכח עליית כוחה של האימפריה הגרמנית. הועידה הסדירה את פעולות הקולוניאליזם והמסחר של המעצמות באפריקה כך שלא יווצרו עימותים. בכך הועידה הייתה חוליה נוספת בשרשרת שיתופי הפעולה של המעצמות במסגרת הקונצרט.
אמנות האג (1899, 1907)
- ערך מורחב – אמנות האג
אמנות האג הן סדרה של חוזים והצהרות שגובשו בשתי ועידות שלום שנערכו בהאג בירת הולנד בשנים 1899 ו-1907. האמנות היוו פריצת דרך בתחומים הנוגעים לדיני המלחמה, פשעי המלחמה ופירוק נשק. האמנות שיקפו את רצונן של מדינות אירופה ליישב סכסוכים בדרכי שלום. עם זאת, כללים רבים עליהם הוסכם באמנות הופרו במלחמת העולם הראשונה.
קריסת הקונצרט
- ערך מורחב – הגורמים למלחמת העולם הראשונה
השנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה התאפיינו במתיחות הולכת וגוברת בין הברית המשולשת וההסכמה המשולשת לצד שיתוף פעולה בין המחנות היריבים. דוגמה לכך הייתה ועידת אלחסירס (אנ') שהתכנסה ב-1906 במטרה לפתור את המשבר המרוקאי הראשון. הועידה הצליחה לפתור את המשבר אך תוצאה נוספת הייתה עוינות גוברת בין גרמניה לבריטניה וצרפת, מה שחיזק את ההסכמה הלבבית בין שתי האחרונות. משבר נוסף פרץ במרוקו ב-1911, המשבר המרוקאי השני, ואף הוא תרם להרעת היחסים בין גרמניה לצרפת ובריטניה.
זירת הבלקן אף היא תרמה לאי-השקט הגובר כשמשבר בוסניה פרץ ב-1908 עם הכרזתה של אוסטרו-הונגריה על סיפוח באופן רשמי של בוסניה והרצגובינה. המשבר דרדר את היחסים בין אוסטרו-הונגריה לרוסיה. ארבע שנים אחר כך פרצה מלחמת הבלקן הראשונה (1912–1913 ) ומיד אחריה מלחמת הבלקן השנייה. מלחמות אלה החריפו עוד יותר את העוינות בין רוסיה לאוסטרו-הונגריה והמחישו את גסיסתה של האימפריה העות'מאנית.
ולבסוף הגיעה ההסלמה הצבאית והדיפלומטית של קיץ 1914 הידועה בשם משבר יולי. המשבר החל לאחר שגברילו פרינציפ הסרבי-בוסני התנקש ביורש העצר האוסטרו-הונגרי פרנץ פרדיננד, ארכידוכס אוסטריה. ההתנקשות הציתה סדרה של אירועים שבסופן פרצה מלחמת העולם הראשונה. הקונצרט האירופי בן מאה השנים הגיע לסופו.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Stanislas Jeannesson, The Concert of Europe, EHNE- Digital Encyclopedia of European History
- ^ Randall Lesaffer, The Congress of Vienna (1814–1815), Oxford Public International Law
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 Kyle Lascurettes, The Concert of Europe and Great-Power Governance Today, RAND Corporation, 2017
