הרפובליקה הסורית הראשונה
| |||
 | |||
| סוריה בין השנים 1930–1938 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| עיר בירה | דמשק | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | |||
| הקמת הרפובליקה | 14 במאי 1930 | ||
| פירוק | |||
| חוקה חדשה | 5 בספטמבר 1950 | ||
| ישות קודמת |
 1930:מדינת סוריה  1936:מדינת העלווים .svg){kind=small} מדינת ג'בל א-דרוז | ||
| ישות יורשת |
 1938:מדינת האטיי  1950:הרפובליקה הסורית השנייה | ||
.svg)
.svg)
הרפובליקה הסורית הראשונה,[1] רשמית הרפובליקה הסורית, הוקמה בשנת 1930 כחלק מהמנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון, והחליפה את מדינת סוריה. הסכם עצמאות נחתם בשנת 1936 למתן עצמאות לסוריה ולסיום השלטון הצרפתי הרשמי, אך הפרלמנט הצרפתי סירב לקבל את ההסכם. משנת 1940 עד 1941, הרפובליקה הסורית הייתה בשליטת צרפת של וישי, ולאחר פלישת בעלות הברית בשנת 1941 קיבלה בהדרגה את עצמאותה. הכרזת העצמאות התקיימה בשנת 1944, אך רק באוקטובר 1945 הוכרה הרפובליקה הסורית דה יורה על ידי האו"ם; היא הפכה למדינה ריבונית בפועל ב-17 באפריל 1946, עם נסיגת הכוחות הצרפתים. היא הוחלפה על ידי הרפובליקה הסורית השנייה עם קבלת חוקה חדשה ב-5 בספטמבר 1950.[2]
הרפובליקה הסורית המנדטורית (1930–1946)
החוקה הסורית הראשונה
פרויקט החוקה החדש נדון על ידי אספה מכוננת שנבחרה באפריל 1928, אך מכיוון שהגוש הלאומי התומך בעצמאות זכה ברוב והתעקש להכניס כמה סעיפים "שלא שמרו על זכות הכוח המנדטורי", האספה התפרקה ב-9 באוגוסט 1928. ב-14 במאי 1930 הוכרזה מדינת סוריה כרפובליקה של סוריה וחוקה סורית חדשה הוכרזה על ידי הנציב העליון הצרפתי, במקביל לחוקה הלבנונית, חוקת סנג'ק אלכסנדרטה, חוקת מדינת העלווים, חוקת מדינת ג'בל א-דרוז.[3] דגל חדש הוזכר גם בחוקה זו:
- דגל סוריה יורכב כדלקמן, האורך יהיה כפול מהגובה. הוא יכיל שלוש רצועות בעלות מידות שוות, הפס העליון יהיה ירוק, הפס האמצעי לבן והפס התחתון שחור. החלק הלבן יישא שלושה כוכבים אדומים בשורה, עם חמש נקודות לכל אחד.[4]
במהלך דצמבר 1931 וינואר 1932 התקיימו הבחירות הראשונות על פי החוקה החדשה, על פי חוק בחירות הקובע "ייצוג של מיעוטים דתיים" כפי שהוטל על פי סעיף 37 לחוקה.[4] הגוש הלאומי היה במיעוט בלשכת הצירים החדשה עם 16 צירים בלבד מתוך 70, בשל זיוף הצבעות אינטנסיבי של הרשויות הצרפתיות.[5] בין הצירים היו גם שלושה חברי המפלגה הלאומנית הכורדית הסורית Xoybûn (Khoyboun), חליל ביי אבן איברהים פאשה (מחוז אל-ג'זירה), מוסטפא ביי אבן שהין (ג'רבולוס) וחסן אעוני (כורד דאג).[6] בהמשך השנה, מ-30 במרץ עד 6 באפריל, נערכו "בחירות משלימות".[7]
בשנת 1933 ניסתה צרפת לכפות על הסכם העצמאות דעות קדומות לטובת צרפת. היא הבטיחה עצמאות הדרגתית אך שמרה על הרי סוריה תחת שליטה צרפתית. ראש המדינה הסורי באותה תקופה היה שליט בובה צרפתי, מוחמד עלי ביי אל-עביד. בראש ההתנגדות החריפה להסכם זה עמדו הבכירים הלאומנים והפרלמנטרים האשם אל-אתאסי, שקראו לשביתה של 60 יום במחאה. הקואליציה הפוליטית של אתאסי, הגוש הלאומי, גייסה תמיכה עממית מסיבית בקריאתו. מהומות והפגנות השתוללו, והכלכלה נעצרה.
הסכם העצמאות הצרפתי-סורי וסנג'ק אלכסנדרטה
לאחר משא ומתן במרץ עם דמיאן דה מרטל, הנציב העליון הצרפתי בסוריה, נסע האשם אל-אתאסי לפריז, בראש משלחת בכירה של הגוש. הממשלה הצרפתית החדשה בראשות החזית העממית, שהוקמה ביוני 1936 לאחר הבחירות באפריל–מאי, הסכימה להכיר בגוש הלאומי כנציגים הלגיטימיים היחידים של העם הסורי והזמינה את אל-אתאסי למשא ומתן עצמאי. ההסכם שהתקבל קרא להכרה מיידית בעצמאות סוריה כרפובליקה ריבונית, כאשר השחרור המלא יינתן בהדרגה לאורך 25 שנים.
בשנת 1936 נחתמה אמנת העצמאות הצרפתית-סורית, אמנה שלא תאושר על ידי הפרלמנט הצרפתי. עם זאת, ההסכם איפשר לג'בל דרוז, האזור העלווי (הנקרא כיום לטקיה), ואלכסנדרטה להשתלב ברפובליקה הסורית במהלך השנתיים שלאחר מכן. לבנון הגדולה (כיום הרפובליקה הלבנונית) הייתה המדינה היחידה שלא הצטרפה לרפובליקה הסורית. האשם אל-אתאסי, שהיה ראש הממשלה בתקופתו הקצרה של המלך פייסל (1918–1920), היה הנשיא הראשון שנבחר על פי חוקה חדשה שאומצה לאחר חוזה העצמאות.
האמנה הבטיחה התאגדות של האזורים האוטונומיים של הדרוזים והעלווים לתוך סוריה רבתי, אבל לא לבנון, שבה צרפת חתמה על הסכם דומה בחודש נובמבר. ההסכם הבטיח גם צמצום ההתערבות הצרפתית בענייני פנים בסוריה וכן צמצום הכוחות, כוח האדם והבסיסים הצבאיים בסוריה. בתמורה, התחייבה סוריה לתמוך בצרפת בעת מלחמה, כולל השימוש במרחב האווירי שלה, ולאפשר לצרפת להחזיק שני בסיסים צבאיים בשטח סוריה. הוראות פוליטיות, כלכליות ותרבותיות אחרות נכללו אף הם בהסכם.
אתאסי שב לסוריה בניצחון ב-27 בספטמבר 1936 ונבחר לנשיא הרפובליקה בנובמבר.
בספטמבר 1938, צרפת שוב הפרידה את הסנג'ק הסורי של אלכסנדרטה.
האיום המתעורר של אדולף היטלר גרם לפחד להיות מוקפים על ידי גרמניה הנאצית אם צרפת תוותר על מושבותיה במזרח התיכון. שיקול זה, יחד עם נטיות אימפריאליסטיות מתמשכות ברמות מסוימות בממשלת צרפת, הביא את צרפת לשקול מחדש את הבטחותיה. בנובמבר 1938 הודיעה ממשלת צרפת רשמית על אי-אשרור חוזה 1936. בפברואר 1939 התפטר ג'מיל מרדם מראשות הממשלה, ובכך החלה סדרת משברים ממשלתיים ומהומות רחוב, והנשיא האשם אל-אתאסי התקשה לייצב את השלטון. הצרפתים החלו לפעול נגד ארגונים החשודים בתמיכה בפשיזם, ובעקבות זאת נמלט אנטון סעאדה לדרום אמריקה ושכיב ארסלאן חזר לשווייץ.[8]
ביוני 1939 צורף סנג'ק אלכסנדרטה לטורקיה, ונקרא עתה מדינת האטיי. סוריה לא הכירה בשילוב האטיי בטורקיה והנושא עדיין שנוי במחלוקת עד היום. ביולי 1939, לאחר השלמת מסירת החבל לידי טורקיה, התפטר הנשיא אל-אתאסי. בתגובה לכך, השעו הצרפתים את החוקה וחילקו אותה לחמישה מחוזות, עם ממשלים נפרדים לג'בל א-דרוז, לאטקיה ולחבל אל-ג'זירה.[8]
ערב פרוץ המלחמה הכריזו הצרפתים על משטר חירום ושלחו לדמשק את הגנרל מקסים וייגאן כמפקד "צבא הלבאנט" וזירת הים התיכון, והוא ייצב את השלטון. הוא משל באמצעות "מועצת הדירקטורים" בראשות בהג'י אל-ח'טיב.[8]
מלחמת העולם השנייה ועצמאות
עם נפילת צרפת בשנת 1940 במהלך מלחמת העולם השנייה, סוריה הייתה בשליטת ממשלת וישי עד שהבריטים והצרפתים החופשיים פלשו לכבוש את המדינה ביולי 1941. סוריה הכריזה שוב על עצמאותה בשנת 1941 אך רק ב-1 בינואר 1944 הוכרה כרפובליקה עצמאית.
בשנות ה-40 דגלה בריטניה בחשאי ביצירת מדינה סורית רבתי שתבטיח לבריטניה מעמד מועדף בעניינים צבאיים, כלכליים ותרבותיים, בתמורה לעצירה מוחלטת של השאפתנות היהודית בארץ ישראל. צרפת וארצות הברית התנגדו להגמוניה הבריטית באזור, מה שהוביל בסופו של דבר להקמת מדינת ישראל.[9]
ב-27 בספטמבר 1941 הכריזה צרפת, מכוח המנדט, ובמסגרתו, על עצמאותה וריבונותה של המדינה הסורית. בהכרזה נכתב כי "העצמאות והריבונות של סוריה ולבנון לא ישפיעו על המצב המשפטי כפי שהוא נובע מחוק המנדט. אכן, ניתן לשנות מצב זה רק בהסכמת מועצת חבר הלאומים, בהסכמת ממשלת ארצות הברית, החתומה על האמנה הפרנקו-אמריקאית מיום 4 באפריל 1924, ורק לאחר סיום ההסכמים בין ממשלת צרפת לבין ממשלת סוריה ולבנון שאושרו כדין בהתאם לחוקי הרפובליקה הצרפתית.[10]
ביולי 1943 נאלץ דה-גול להסכים לעריכת בחירות בסוריה, שבהו ניצח "הגוש הלאומי".[11] לאחר הבחירות, החלו ממשלת "הגוש הלאומי" ו"הגוש החוקתי" ובעלי בריתו בביירות, לתאם את מדיניותם מול צרפת. מתחילת אוקטובר 1943 גובשה אסטרטגיה להשתמש בחוקות הפרלמנטריות כדי לממש את התביעות לעצמאות מלאה. שני הגושים קבעו כי הממשלות והפרלמנטים יאשררו את החוקות המחודשות ללא הסעיפים הקובעים את זכות הווטו של הצרפתים. ב-9 בנובמבר 1943 אישר בשארה אל-ח'ורי את הנוסח החדש, תוך התעלמות מאיומי הצרפתים. בינואר 1944 הלכה ממשלת "הגוש הלאומי" בדרכה של ממשלת לבנון, והנשיא אל-קוותלי אישר נוסח חדש לחוקה, ללא סעיף 116 שאפשר לצרפתים להטיל וטו על כל החלטה של הפרלמנט והממשלה.[12]
לאורך שנת 1944 פעלה ממשלת סוריה כגוף ריבוני, ובין היתר החלה לקשור קשרים בינלאומיים. בסוף אוגוסט 1944 חזר דה-גול לפריז לאחר שחרורה, ודרש לחתום על חוזה עם סוריה, שיבטיח את האינטרסים והמעמד המיוחד של צרפת. אולם אל-קוותלי סירב להיכנס למשא ומתן לפני שיפונו כל הכוחות הזרים מאדמת סוריה. בדצמבר 1944 נקט הפרלמנט הסורי צעד אנטי-צרפתי: הוא חוקק חוק שהוריד את מעמד השפה הצרפתית במערך הלימודים של בתי הספר היסודיים, וקבע אותה כשפה זרה שנייה, אחרי האנגלית, בבתי הספר התיכוניים.[13] בינואר 1945 הוכרז על הקמת צבא סורי לאומי. בפברואר החלו שיחות עם צרפת, אולם הן הגיעו למבוי סתום. במאי 1945 החליט דה-גול לשלוח צבא מתוגבר לסוריה, וב-19 במאי פרצו קרבות בדמשק.[14] ב-29 במאי 1945, צרפת הפציצה את דמשק וניסתה לעצור את מנהיגיה הנבחרים באופן דמוקרטי. בזמן שמטוסים צרפתיים הפציצו את דמשק, ראש הממשלה פאריס אל-חורי השתתף בוועידה המייסדת של האו"ם בסן פרנסיסקו, והציג את טענת סוריה לעצמאות מהמנדט הצרפתי. הקרבות נמשכו עד 31 במאי, וגבו, לפי אחד האומדנים, כ-400 הרוגים וכ-1,500 פצועים בצד הסורי. כמו כן, בניין הפרלמנט בדמשק נהרס.[14] האש הופסקה רק בעקבות איגרת קשה מצ'רצ'יל לדה-גול ולחץ אמריקני.[15]
שתי המדינות התקבלו לאומות המאוחדות כמדינות עצמאיות. בנט ברומס אמר כי חשוב לציין כי היו כמה חברות מייסדות באו"ם שמעמדן מוטלת בספק בזמן ועידת סן פרנסיסקו וכי ממשלת צרפת עדיין ראתה בסוריה ולבנון כמנדטים.[16] דאנקן הול אמר "לפיכך, ניתן לומר שהמנדט הסורי הופסק ללא כל פעולה רשמית מצד הליגה או ממשיכתה. המנדט הופסק על ידי הצהרת סמכויות החובה, והמדינות החדשות עצמן, על עצמאותן, ואחריו תהליך של הכרה בלתי מותנית באופן חלקי על ידי סמכויות אחרות, שהסתיימה בכניסה רשמית לאו"ם. סעיף 78 לצ'רטר סיים את מעמד ההדרכה לכל מדינה חברה: 'מערכת הנאמנות לא תחול על שטחים שהפכו לחברים באו"ם, היחסים ביניהם יתבססו על כבוד לעקרון השוויון הריבוני'".[17] כך שכאשר האו"ם קם באופן רשמי ב-24 באוקטובר 1945, לאחר אשרור אמנת האו"ם על ידי חמשת חברי הקבע, מכיוון שסוריה ולבנון הן מדינות מייסדות, המנדט הצרפתי לשתיהן הופסק באופן חוקי בתאריך זה והושגה עצמאות מלאה.[18]
העצמאות הסורית דה יורה הושגה ב-24 באוקטובר 1945.
בדצמבר 1945 הסכימו הבריטים והצרפתים על פינוי צבאותיהן מסוריה ומלבנון.[15] המשך הלחץ מצד קבוצות לאומיות סוריות ולחץ בריטי אילץ את הצרפתים לפנות את כוחותיהם האחרונים ב-17 באפריל 1946.
הרפובליקה הסורית הראשונה העצמאית (1946–1950)
תיקונים חוקתיים
חוקת 1930 תוקנה בשנת 1947.
בשנת 1947 הצטרפה סוריה לקרן המטבע הבינלאומית (IMF) והצמידה את המטבע שלה לדולר האמריקאי על 2.19148 פאונד = דולר אחד, שער שנשמר עד 1961. המטבעות הלבנונים והסורים התפצלו בשנת 1948.
המלחמה הערבית–ישראלית ואחריה
הליגה הערבית נכשלה במלחמת העצמאות נגד ישראל בשנת 1948.
זעים עלה לשלטון בשנת 1949 אך מת מאוחר יותר באותה שנה ואתאסי עלה לשלטון במקומו.
חוקה חדשה נוסחה ואומצה בשנת 1950, המסמנת את תחילת הרפובליקה הסורית השנייה.
הערות שוליים
- ^ Karim Atassi (2018). Syria, the Strength of an Idea. p. 179. ISBN 9781107183605.
- ^ George Meri Haddad (1971). Revolutions and Military Rule in the Middle East. Vol. 2. Robert Speller & Sons. p. 286. ISBN 9780831500603.
- ^ Youssef Takla, "Corpus juris du Mandat français", in: Méouchy, Nadine; Sluglet, Peter, eds. (2004). The British and French Mandates in Comparative Perspectives (בצרפתית). Brill. p. 91. ISBN 978-90-04-13313-6. נבדק ב-2012-04-01.
- ^ 4.0 4.1 The 1930 Constitution is integrally reproduced in: Giannini, A. (1931). "Le costituzioni degli stati del vicino oriente" (בצרפתית). Istituto per l’Oriente. נבדק ב-31 במרץ 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Mardam Bey, Salma (1994). La Syrie et la France: bilan d'une équivoque, 1939-1945 (בצרפתית). Paris: Editions L'Harmattan. p. 22. ISBN 9782738425379. נבדק ב-2012-04-01.
- ^ Tachjian, Vahé (2004). La France en Cilicie et en Haute-Mésopotamie: aux confins de la Turquie, de la Syrie et de l'Irak, 1919-1933 (בצרפתית). Paris: Editions Karthala. p. 354. ISBN 978-2-84586-441-2. נבדק ב-2012-04-01.
- ^ Tejel Gorgas, Jordi (2007). Le mouvement kurde de Turquie en exil: continuités et discontinuités du nationalisme kurde sous le mandat français en Syrie et au Liban (1925-1946) (בצרפתית). Peter Lang. p. 352. ISBN 978-3-03911-209-8. נבדק ב-2012-04-01.
- ^ 8.0 8.1 8.2 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ה, יחידה 11, עמ' 88
- ^
מאיר זמיר, מלחמתה הסודית של ישראל להבטחת עצמאותה של סוריה, באתר הארץ, 13 ביוני 2018
- ^ See Foreign relations of the United States diplomatic papers, 1941. The British Commonwealth; the Near East and Africa Volume III (1941), pages 809-810; and Statement of General de Gaulle of November 29, 1941, concerning the Mandate for Syria and Lebanon, Marjorie M. Whiteman, Digest of International Law, vol. 1 (Washington, D.C.: U. S. Government Printing Office, 1963) 680-681
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ה, עמ' 136
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ה, עמ' 137
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ה, עמ' 139.
- ^ 14.0 14.1 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ה, עמ' 140.
- ^ 15.0 15.1 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ה, עמ' 141
- ^ See International law: achievements and prospects, by Mohammed Bedjaoui, UNESCO, Martinus Nijhoff; 1991, מסת"ב 92-3-102716-6, page 46
- ^ Mandates, Dependencies and Trusteeship, by H. Duncan Hall, Carnegie Endowment, 1948, pages 265-266
- ^ "History of the United Nations". United Nations.
