ויולה
 | |
| סיווג | קורדופוניים |
|---|---|
| קבוצה | כלי קשת, כלי מיתר |
| נגנים | ויולנים |
| מנעד | |
 | |
וִיּוֹלָה (באנגלית: Viola; בעברית: כּוֹנֶרֶת) היא כלי נגינה ממשפחת כלי הקשת.
הויולה דומה בצורתה לכינור, גדולה ממנו במקצת והיא בעלת צליל מעט נמוך ועמוק יותר. היא מכוונת בקווינטה אחת מתחת לכינור ומכאן שמיתריה, מן הגבוה לנמוך, הם לה, רה, סול ודו – בדומה לכיוון הצ'לו, הנמוך ממנה באוקטבה.
התווים לוויולה נכתבים במפתח דו – אלט, שלא כמו רוב כלי הנגינה, שנכתבים במפתח סול כמו הכינור או בפה, כמו הצ'לו. עם זאת, כשהנגינה מגיעה לרגיסטר גבוה נהוג לעבור לכתיבה במפתח סול, כדי להימנע מריבוי קווי עזר. הוויולה היא מרכיב הכרחי ובלתי־נפרד ברביעיית כלי הקשת הקלאסית (שני כינורות, ויולה וצ'לו), בתזמורת כלי קשת ובתזמורת סימפונית, והיא עשויה להימצא בהרכבים קאמריים או תזמורתיים אחרים, כגון חמישיית כלי קשת, רביעיית פסנתר וכדומה.
בעבר, היה מספר סוגי ויולות שונות בגודלן ובסגנון בנייתן. מקור המילה Viola הוא מאיטלקית, ובין סוגי הויולה הקדומים ניתן לכלול את הויולה דה בראצ'ו (אנ') – "ויולת זרוע", שנתמכה על ידי הזרוע (מסוג זה של הויולה הגיע שמה בגרמנית: Bratsche – "בראצ'ה"). בשפות לטיניות אחרות כמו צרפתית, שמה הנפוץ של הויולה הוא Alto מאחר שטווח הרגיסטר (אנ') שלה מקביל לזה של קול האלט במקהלה.
על פי רוב, תפקיד הויולה בתזמורת ובהרכבים קאמריים הוא בעיקר מילוי הרמוני לסוגיו (כלומר נגינה של "הקולות הפנימיים" – הטנור והאלט) אם כי נפוצים לא מעט קטעים בהם הויולה מנגנת את הקו המלודי.
קונצ'רטי, סונטות ויצירות רבות אחרות נכתבו במקור לויולה לאורך השנים. בנוסף, מקומה לא נפקד גם מסוגות שאינן מוזיקה קלאסית, כמו מוזיקת עם, ג'אז ומוזיקה קלה.
בניית ויולות וצורתן
הויולה דומה לכינור מבחינת חומרי הבנייה ואופן בנייתה. ויולה בגודל מלא ארוכה בכ־2.5 עד 10 ס"מ מכינור בגודל מלא (כלומר, בין 38 ל־46 ס"מ), כאשר הארוך הממוצע נע בסביבות 41 ס"מ. לא קיים גודל מלא סטנדרטי, כמו בכינור ובצ'לו.
ויולות קטנות אשר מתאימות לילדים, אורכן הוא בסביבות ה־30 ס"מ, אורך דומה לזה של כינור הקטן פי שניים מכינור רגיל. עם זאת, נפוצים גם מקרים שבהם מנגנים על כינור שבו מיתרי הכינור הוחלפו למיתרי ויולה.
הנגינה בויולה כוללת אתגר אקוסטי: גוף הויולה צריך להיות באורך של 51 ס"מ לפחות על מנת כדי להפיק עוצמת צליל אידיאלית (בדומה לגודל שלם – 4/4 בכינור וצ'לו). מאחר שבגודל כזה (51 ס"מ) הנגינה על הכתף פשוט איננה אפשרית מפאת המסורבלות והכבדות של הכלי, הויולות של היום בנויות בגודל קטן יותר ובהתאמה מסוגלות להפיק צליל חלש יותר ביחס לכינור או לצ'לו.
לאורך ההיסטוריה מאז בנייתה של הויולה דה בראצ'ו הראשונה ניסו בונים שונים ליצור "ניסויים" בהם הם שינו את הגודל והצורה והפרופורציות של הויולה על מנת ליצור כלי קל יותר וקצר יותר, שיצליח, עם זאת, להפיק סאונד מספיק מתיבת התהודה.
לפני המאה ה־18, לא היה גודל סטנדרטי לויולה. הויולות הגדולות, או הטנור (בדומה לקול הטנור במקהלה) ניגנו את התפקיד הנמוך מבין הקולות הפנימיים, או את התפקיד שנמצא מעל קו הבס (בדרך כלל בהרמוניה של חמש קולות). ויולה קטנה יותר, ויולת אלט ניגנה תפקידים ברגיסטר האמצעי, בדיוק בין הצ'לו לכינור ויכלה "לתפוס" רגיסטר גדול יותר.
דוגמה נוספת לויולה לא סטנדרטית, היא זו שבנה הרמן ריטר (אנ') – ה"ויולה אלטה" (viola alta) אשר אורכה 48 ס"מ ויועדה לביצוע באופרות של ריכרד וגנר. גם הויולה עליה ניגן ליונל טרטיס הייתה בנויה כך שהדפנות היו רחבות יותר ועמוקות יותר מן הרגיל. לאורך ההיסטוריה לא היו בוני ויולות בלבד, אלא בוני כינורות שבנו גם צ'לי, ובמידה נדירה יותר גם ויולות.
אופן נגינה
ויולן הוא כינוי הרווח למוזיקאי המנגן על ויולה. הדרישות הטכניות שונות מנגינה בכינור בעיקר עקב כך שהויולה גדולה מן הכינור וכן הבעיות האקוסטיות.
נדרשת מתיחת אצבעות גדולה יותר ואצבועים שונים. המיתרים מהדהדים פחות והקשת גם כבדה יותר וקשה יותר ל"תמרון". גם המשקל שמופעל על הקשת גדול יותר.
ההחזקה של הויולה דומה לכינור, ומושענת על חלקו השמאלי של הסנטר. לעיתים קרובות נעשות התאמות של גודל הכלי ביחס לנוחות של הנגנ\ית.
כמו כן, הויברטו לרוב יותר רחב ואינטנסיבי ממה שנהוג בנגינה על כינור. שאר התנועות במהלך הנגינה גדולות יותר או שונות במקצת מאלו בנגינה על כינור.
הנגינה בחצאי פוזיציות נפוצה גם היא הרבה יותר מבכינור. קשתות הויולה נוטות להיות כבדות יותר מאלו של הכינור (70–74 ג' לעומת 58–61 ג') ועם יותר שיער.
המוזיקה לויולה נכתבת במפתח דו אלט - שמכסה את הטווח של קולות הטנור והאלט במקהלה. מפתח זה הוא נדיר כיום ומשומש גם לעיתים במוזיקה לטרומבון (אך לא כמפתח הראשי).
כאשר כתובים ביצירה תווים אשר נמצאים מעל דו שני - C2 (דו שנמצא כאוקטבה אחת מעל דו האמצעי), הכתיבה תתבצע במפתח סול לשם נוחות (ומיעוט כתיבה של קווי עזר).
כוונון מושווה
הכוונון הסטנדרטי של הויולה הוא בקווינטה אחת מתחת לכינור, ומכאן שמיתריה, מן הגבוה לנמוך, הם לה (A), רה (D), סול (G) ודו (C) – בדומה לכיוון של הצ'לו, הנמוך ממנה באוקטבה.
כל מיתר בויולה מלופף על ידי מפתחות הכוונון (בדומה לכינור). מיתר לה, שמכוונן לרוב ראשון, אמור להמצא בגובה (או פיטצ') שנע בין 442 ל-440 הרץ (אם כי קיים גם כוונון פחות סטנדרטי).
לעיתים, נהוג לבצע שינויים קטנים בכוונון על ידי לחיצה על המיתר שמכווננת אותו קצת כלפי מטה, או בלחיצה על המיתר באזור מפתחות הכוונון שם המיתר עולה קצת כלפי מעלה.
במספר יצירות בתולדות המוזיקה הקלאסית נדרשת סקורדטורה (אנ'), כלומר, כוונון המיתרים של הויולה שלא בכוונון הרגיל. מוצרט כתב את תפקיד הויולה הסולנית ב"סימפוניה קונצ'רטנטה" שלו (אנ') כך שקיימת סקורדטורה לרה מז'ור במקום במי במול מז'ור:
הסיבה לכך היא שבכוונון מיוחד זה הויולה מצליחה להדהד יותר בשל הימצאותם של המיתרים פתוחים.
ליונל טרטיס, בעיבוד שלו לקונצ'רטו לצלו במי מינור מאת אלגר (אנ'), הנמיך את כוונון מיתר דו לסי במול וכתוצאה מכך היה ניתן לנגן מספר פסאז'ים באוקטבה הנמוכה ביותר של הויולה.
ארגונים ומחקר
עד המאה ה־20 לא זכתה הוויולה למעמד מרכזי, וכמעט תמיד היא עמדה בצל אחיה – הכינור והצ'לו. מספר היצירות שנכתב לוויולה מועט ביחס אליהם, וגם מספר הוויולנים היה קטן יחסית.
עם זאת, בראשית המאה ה־20 נעשו ניסיונות להעלות את רמת העניין בויולה בזכות מבצעים וכן מלחינים שכתבו יצירות המיועדות במקור לויולה. כמו כן חלה עלייה במספר המחקרים אשר מתמקדים בויולה.
פאול הינדמית ו־ודים בוריסובסקי (אנ') ביצעו את הניסיון הראשון להקמת גוף לויולנים בשנת 1927 (Violists' World Union). ב-1968 הוקמה "אגודת הויולה הבינלאומית" (אנ').
האגודה כוללת 12 תתי-אגודות ברחבי העולם, שהגדולה שבהן היא "אגודת הויולה האמריקאית" (אנ') שמוציאה ז'ורנלים אקדמיים (אנ')
כמו כן, האגודה מחזיקה בארכיון פרימרוז (אנ') אשר כולל כתבי יד מקוריים של יצירות לויולה וכן תמונות והקלטות. האוסף נמצא באוניברסיטת בריגהאם יאנג, פרובו, יוטה .
בנסוף לז'ורנל, האגודה תומכת בשתי תחרויות לויולה - התחרות ע"ש המחקר של דייוויד דלטון (David Dalton Research Competition) (אנ') ותחרות הויולה הבינלאומית ע"ש פרימרוז (אנ').
הויולה ברפרטואר המוזיקה הקלאסית המערבית (עד המאה ה-20)
- מוזיקת רנסאנס: כמו כלים אחרים בתקופת הרנסאנס, תפקידן העיקרי של סוגי הויולות למיניהן הייתה הכפלה של תפקידי הזמרים במקהלה, ולעיתים אף להוסיף סוגים שונים של קישוטים.
בתקופה זו, הויולה המודרנית של ימינו (שהיא גלגול של הויולה דה בראצ'ו) הייתה עדיין בשלבים גולמיים יחסית.
- המוזיקה הקלאסית בתקופת הבארוק: עם עליית המוזיקה האינסטרומנטלית, הויולה קיבלה מדי פעם מעמד של כלי סולני. בין היצירות הבולטות מן התקופה, ניתן לכלול את הבאים:
הקונצ'רטו הברנדנבורגי מספר 6 מאת באך, והקונצ'רטי של מלחיני הבארוק המאוחר ואסכולת מנהיים: גאורג פיליפ טלמן, פראנץ אנטון הופמייסטר, קרל שטאמיץ, קרל פרידריך צלטר ואלסנדרו רולה (אנ').
- התקופה הקלאסית במוזיקה: מעמדה של הויולה עלה בתקופה הקלאסית בעיקר עקב העלייה בפופולריות של ז'אנרים חדשים במוזיקה הקאמרית, ובראשם רביעיית המיתרים.
מוצרט תרם רבות לכתיבה לויולה, ובנוסף לרביעיות מיתרים הוא כתב גם כ-6 חמישיות מיתרים עם שתי ויולות, טריו לקלרינט, ויולה ופסנתר "קגלשטאט" (אנ') וכן את ה"סימפוניה קונצ'רטנטה" לכינור, ויולה ותזמורת. (אנ').
- המוזיקה הקלאסית בתקופה הרומנטית: בתקופה הרומנטית עיקר המוזיקה שנכתבה לויולה הייתה קאמרית-סלונית באופייה.
במוזיקה הקאמרית, הויולה קיבלה תפקידים מרכזיים יותר מאשר מילוי הרמוני, כדוגמת הסולו בפתיחת הרביעיות של בדז'יך סמטנה - "מחיי" (אנ') וכן הרביעייה ה"אמריקאית" מאת אנטונין דבוז'אק.
כמו כן, נכתבו יצירות לויולה ופסנתר. בין הבולטות שבהן - שתי הסונטות לקלרינט Op.120 מאת ברהמס (אנ'), שעובדו בידי המלחין לויולה ופסנתר. תמונות אגדה Op.113 מאת שומאן (אנ') והסונטה Op.36 מאת אנרי וייטאן (אנ').
בין הקונצ'רטי\ קטעי הסולו לויולה ולתזמורת במאה ה-19, ניתן לכלול את "הרולד באיטליה" (אנ') שכתב ברליוז והוקדש לפגניני, והפואמה הסימפונית של ריכרד שטראוס - דון קישוט (אנ'), בה הויולה מתארת את דמותו של סנצ'ו פנסה.
הויולה במאה ה־20
בראשית המאה ה-20, חלה התעוררות בעניין של מלחינים לכתוב לויולה, ונכתבו יצירות רבות, במיוחד על ידי מלחינים בריטים.
בין היצירות הבולטות, ניתן לציין את: ואריאציות אניגמה מאת אדוארד אלגר (אנ') מס' 6 ו-10, הסונטה לויולה של רבקה קלארק (אנ'), והקונצ'רטו לויולה (אנ') מאת ויליאם וולטון.
עוד מלחינים בריטים בולטים שכתבו לויולה והקדישו את יצירותיהם לויולן הבריטי הנודע ליונל טרטיס היו ארתור בליס, יורק בואואן (אנ'), בנג'מין דייל (אנ'), רלף ווהן ויליאמס, פרנק ברידג' ובנג'מין בריטן.
בלה ברטוק כתב בשנת חייו האחרונה (1945) קונצ'רטו לויולה שהוקדש לויליאם פרימרוז (אנ'). זהו ככל הנראה הקונצ'רטו המבוצע ביותר לויולה. המלחין הצ'כי בוהוסלב מרטינו כתב סונטה וקונצ'רטו לויולה.
המלחין פאול הינדמית, שהיה ידוע כויולן, כתב יצירות רבות לכלי: לא פחות מ-3 קונצ'רטי (המפורסם שבהם הוא Der Schwanendreher (אנ')), סויטה לויולה ותזמורת (אנ'), שלוש סונטות עם ליווי פסנתר וארבע לויולה סולו.
יצירתו האחרונה של דימיטרי שוסטקוביץ' - סונטה לויולה ופסנתר Op.147 (אנ') נכתבה שבועות ספורים לפני מותו. המלחין והויולן זוכה פרס ישראל עדן פרטוש כתב שני קונצ'רטי לויולה וכן את "יזכור" לויולה ותזמורת מיתרים.
במחצית השנייה של המאה ה-20 נכתבו יצירות שניסו להביע סוגי הסאונד שונים שהויולה יכולה להפיק, תוך כדי שימוש בטכניקות לא שגרתיות. מספר דוגמאות: הסונטה לויולה סולו של ג'רג' ליגטי (אנ') והסקוונצה מספר 6 (אנ') מאת לוצ'יאנו בריו.
הויולה בז'אנרים שונים
אף על פי שנהוג לנגן בכינור במוזיקה עממית, במקרים שונים נגני כינור יחליפו לנגינה על ויולה. ד"ר בשם לינדזי איטקנהד (Dr. Lindsay Aitkenhead) קיים מחקר אודות הנושא.
הויולה כלי נגינה עממי נפוצה בטרנסילבניה, שם המיתרים מכוונים כ G3–D4–A3, כלומר שמיתר לה מכוון אוקטבה מתחת למה שהוא בדרך כלל.
ויולה חשמלית
ויולה חשמלית לרוב מצוידת בפיק אפ וכן כלי הגברה אלקטרוני כלשהו.
ישנם שני סוגים של ויולות חשמליות: עם אקוסטיקה טבעית מוגברת, או כאלו שבנויות מחומרים מתכתיים ואף צבועות בצבעים בהירים כמו אדום, כחול או ירוק.
סוגי ויולות מן העבר
- בתקופות הרנסאנס והבארוק היה נפוץ כלי בשם ויולה דה גמבה, אותו החזיקו בין הברכיים כמו הצ'לו. פירוש המילה "דה גמבה" הוא "של רגל". הוויולה דה גמבה הייתה דומה לצ'לו גם בגודלה וגם במנעד הצלילים שלה, אך כיוון המיתרים ומספרם היה שונה: בצ'לו יש ארבעה מיתרים ובוויולה דה גמבה חמישה או ששה. מיתריה של ויולה זו היו עשויים ממעיים של כבש. לוויולה זו הפסיקו לכתוב מוזיקה במאה ה־18, והיא הפסיקה להתפתח מאז. בביצועים שאינם בכלי התקופה נהוג לנגן כיום את תפקידי הוויולה דה גמבה בוויולה או בצ'לו.
- ויולה דה בראצ'ו – כלי מיתר ממשפחת הוויולות, שממנו התפתח הכינור המודרני וצורות המשנה שלו. הוויולה דה בראצ'ו הייתה קיימת במאות ה־16 וה־17 והתקיימה לצד הכינור, אם כי נבדלה ממנו. פירוש המלה בראצ'ו הוא "זרוע", ובנגינה בכלי נהגו לתמוך את הכלי על הזרוע ובסנטר, בדומה לצורת האחיזה בכינור של היום.
- ויולה ד'אמורה – "כינור האהבה" – כלי ממשפחת הוויולות ולו 6–7 מיתרי מגע, המתוחים על צוואר הכלי וניתנים לכוונון ומתחתם מספר דומה של מיתרי תהודה, ללא אפשרות כוונון הנשמעים יחד עם מיתרי המגע ונותנים יחד צליל מיוחד.
- ויולונצ'לו – זהו הצ'לו הנפוץ, השייך למשפחת הוויולות. זהו כלי בס שהתפתח מן הוויולה.
- קיים כלי קשת הנקרא וִיוֹלוֹטה – זוהי ויולה־טנור שהומצאה ב־1891 בגרמניה. מספר היצירות שנכתבו לוויולוטה קטן מאוד.
רשימת מבצעים ומבצעות בויולה
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: ויולה |
- ויולה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
| כלי נגינה מרכזיים במוזיקה המערבית | ||
|---|---|---|
| כלי נשיפה ממתכת | חצוצרה • קרן יער • טרומבון • בריטון • טובה | |
| כלי נשיפה מעץ | פיקולו • חליל צד • אבוב • קלרינט • בסון • סקסופון • קרן אנגלית | |
| כלי פריטה | נבל • גיטרה • גיטרה בס | |
| כלי קשת | כינור • ויולה • צ'לו • קונטרבס | |
| כלי הקשה | תופים • מצלתיים • קסילופון • טימפני • צ'יימס | |
| כלי מקלדת | פסנתר • עוגב • צ'מבלו • אורגן חשמלי • מקלדת אלקטרונית | |
