וילה לה פטראיה
 אתר מורשת עולמית | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| |||||
וילה מדיצ'י לה פטראיה (באיטלקית: Villa Medicea La Petraia) היא וילה השוכנת על אזור הגבעות המכונה קסטלו סמוך לעיר פירנצה במחוז טוסקנה שבמרכז איטליה. הווילה נחשבת לאחת הווילות היפות והידועות מ"הווילות של משפחת מדיצ'י", אתר מורשת עולמית שהוכרז על ידי ארגון אונסק"ו ב-2013. הווילה שוכנת במיקום פנורמי המשקיף על העיר פירנצה.
היסטוריה
המאה השש עשרה: פרדיננדו הראשון
משנת 1364 היה ה"ארמון" (palagio) של פטראיה שייך למשפחת ברונלסקי, עד שבשנת 1422 קנה אותו פאלה סטרוצי (Palla Strozzi) והרחיב את הרכוש על ידי קניית האדמות שמסביב.
במחצית הראשונה של המאה השש-עשרה הפכה הווילה לרכוש של משפחת סלוטטי (Salutati), שמכרה את הווילה לקוזימו הראשון דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה (1519–1574) בסביבות שנת 1544, שנתן אותה לבנו, הקרדינל פרדיננדו בשנת 1568. עבודות הרחבה החלו כבר מ-1566 אבל רק לאחר שפרדיננדו הפך לדוכס הגדול של טוסקנה בשנת 1587, החל המהפך בפועל מבניין שהיה דומה למצודה של אציל מימי הביניים לבית מגורים הראוי לנסיך.
משנת 1588 היה עשור של עבודות שעם חפירות אדמה גדולות הפכו את הטבע ה"סלעי" של המקום (שהוא מקור השם פטראיה, "המלא באבנים"), לנוף של רצף של טרסות הנשלטות על ידי החלק המסיבי של הבניין הראשי.
עיצוב הווילה מיוחס מסורתית לברנרדו בואונטלנטי, אם כי התיעוד הוודאי היחיד של הנוכחות באתר הבניין הוא של רפאלו פאני (Raffaello Pagni). הווילה אורגנה מחדש והוגדלה סביב המגדל המרכזי מהמאה הארבע עשרה, שהפך לבלוודרה (מהמאה התשע-עשרה יש גם שעון), אך השינויים העיקריים קשורים לגן, שהפך לשלוש הטרסות הגדולות החופפות לפני הווילה. הרקע והסגנון נובעים מהשינויים שנעשו כמה שנים קודם לכן בווילה מדיצ'י ברומא, שם העביר פרדיננדו את רוב חייו כקרדינל (לשעבר). יש בידינו שחזור נאמן של מראה הגנים של אותה תקופה כפי שהיו בלונטה של ג'וסטו אוטנס, המתוארכת לשנים 1599–1602 (שעד 2010 הייתה שוכנת במוזיאון פירנצה): בטרסה הראשונה היה בוסתן של צמחים ננסיים, תופעה נדירה שעוררה עניין בחצרות האצולה האירופיים האחרים. הטרסה השנייה, "קומת המשתלה" (Piano del Vivaio), נשלטה על ידי אגן מרכזי גדול, עם שני גרמי מדרגות בצדדים, והיו בה ערוגות פרחים עם צמחי מרפא שנשתלו על פי עיצובים גאומטריים, עם שני בניינים עם לוג'יות בצדדים. בטרסה השלישית, הגדולה ביותר, היו שני אזורים סגלגלים גדולים, עם עצים ומעברים מקורים; ברחבי הגן היו גם עצי הדר בעציצים לאורך קירות ההיקף, שמחוץ להם הורחב היער הטבעי.
הווילה שימשה בעיקר כבית מגורים, בהשוואה לתפקוד הייצוגי של הווילה די קסטלו או לתפקיד אחוזת ציד של הווילות הרבות שבמורדות מונטה אלבנו (Monte Albano). עובדה זו מסבירה את נוכחותם של צמחים שימושיים, ולא של צמחי נוי, ואת היעדר הפסלים והמזרקות.
לאחר חתונת הדוכס הגדול בשנת 1589, הווילה ניתנה לאשתו, כריסטינה מלורן. ציורי הקיר של ברנרדינו פוצ'טי (Bernardino Poccetti) בקפלה הפרטית וציורי הקיר החגיגיים של בית לורן מאת קוזימו דדי (Cosimo Daddi) מתוארכים לתקופה זו.
המאה השבע עשרה: בני המדיצ'י האחרונים
הווילה עברה לדון לורנצו דה מדיצ'י (אחיו של קוזימו השני דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה) בשנת 1609, שהעשיר אותה בסדרת ציורי הקיר המכונה "Medici Fasti" (או תהילת בית מדיצ'י), יצירת מופת מאת בלדאסרה פרנצ'שיני הידוע יותר בכינויו איל וולטרנו (Il Volterrano), אשר עדיין מקשטת את החצר (1637–1646). הסצנות הומצאו על פי הצעתו של פייר פרנצ'סקו רינוצ'יני, סדרת כרזות גדולות בעלות נושא היסטורי שפיארו את משפחת מדיצ'י. סדרת ציורי קיר חשובה זו, מבחינת וילות מדיצ'י, היא שנייה רק לסדרת הציורים באולם לאו העשירי בווילה פוג'ו א קאיאנו, שגם היא קשורה לחגיגת עלילות מדיצ'י דרך סצנות מההיסטוריה הרומית.
דון לורנצו דה מדיצ'י אסף כאן גלריית תמונות יקרה, ואילו קוזימו השלישי אחראי לציורי קיר בביצועם של פייר דנדיני ורינאלדו בוטי בקפלה החדשה בערך בשנת 1696.
המאות השמונה עשרה והתשע עשרה: בית לורן
עם המאה החדשה איבדו בעליה של הווילה עניין בה, עד כדי כך שהיא שהופשטה מחפציה בהדרגה. נסיך קראון שהיה העוצר של הדוכסות מטעם פרנץ הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה משנת 1737, מצא אותה מלנכולית וריקה.
משפחת לורן עיצבה מחדש את החדרים ושיקמה את ריהוט הווילה: נוצר חדר משחקים, חדר עם אוסף ציורים סיניים בצבעי מים שרכש הדוכס הגדול לאופולד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ב-1785, והגן שוחזר מחדש. לווילה הועברה מזרקת פירנצה, שהוכנה על ידי ניקולו טריבולו, פיירינו דה וינצ'י וג'אמבולוניה, שהכין את פסל הברונזה של ונוס (שהוחלפה כעת בעותק). היא הועברה מהגן של וילה די קסטלו לגן המזרחי של הווילה, הקרוי מאז "Piano della figurina" (קומת הפסל). בשנת 1816 פיקח האדריכל ג'וזפה מנאטי (Giuseppe Manetti) על כמה עבודות שיקום ומודרניזציה.
הפארק הרומנטי האנגלי מתוארך לשנת 1829, אז לאופולד השני, הדוכס הגדול של טוסקנה העסיק את יוזף פריטש (Joseph Frietsch), גנן מבוהמיה שהיה אחראי לחידוש הגן בווילה די פראטולינו. דרך הכרכרות הגדולה המחברת בין וילה לה פטראיה ווילה די קסטלו מתוארכת גם היא לאותה תקופה (1833).
בית סבויה
בתקופת שלטון בית סבויה הפכה הווילה למקום מגוריהם של ויטוריו אמנואלה השני, מלך איטליה ורוזה ורצ'לנה, אשתו בנישואים מורגנטיים, שאהבה מאוד את לה פטראיה. הווילה רוהטה מחדש, הפעם בסדרת רהיטים משובחים שמשפחת סבויה "ירשה" מבתי המלוכה של מדינות איטליה הקודמות לאחר איחוד איטליה. כך הגיעו רהיטים, שטיחים, ציורים וטפטים אחרים מהווילות והארמונות המלכותיים של לוקה, מודנה, פיאצ'נצה ווילות מדיצ'י אחרות. בשנת 1911 נערך רישום מלאי של הריהוט, שהיה המקור העיקרי לשחזור מתווה הריהוט לתצוגת המוזיאון העכשווי; תקרות רבות עוצבו גם הן עם עיטורי סטוקו לבנים ומוזהבים וציורי גריזיי. גרם המדרגות הוחלף, והותקנה מערכת חימום באוויר חם, כולם על ידי אדריכלי בית המלוכה, פאביו נוטי (Fabio Nuti) מטורינו וג'וזפה ג'ארדי (Giuseppe Giardi).
עם זאת, השינוי הבולט ביותר של אותה תקופה היה כיסוי החצר המרכזית במבנה אוורירי מפלדה וזכוכית, שנוצר בשנת 1872 לרגל חתונתו של בן המלך, אמנואלה די מיראפיורי, שהפך את החצר לאולם למסיבות ואירועים חגיגיים. פתרון זה התגלה גם כמיטבי לשמירה על ציורי הקיר בחצר ומבלי שהפחית את התאורה בחצר, ואף הוסיף מבנה בעל ערך אדריכלי. מאוחר יותר "הועתק" פתרון זה גם לחצרות פתוחים אחרים, כמו קלויסטר הנדרים (Chiostrino dei Voti) בבזיליקה סנטיסימה אנונציאטה (Santissima Annunziata) בפירנצה.
במקביל הותקנו שני כלובי ציפורים ב"קומת הפסל" על פי תכנון של פרדיננדו לאסיניו, שאבדו מאז, אך כלובים דומים נותרו מהתקופה במקומות אחרים.
המאה העשרים, והמאה העשרים ואחת
בשנת 1919 נתרמה הווילה למדינה האיטלקית, אשר ייעדה אותה, כמו וילות אחרות, לארגון החיילים המשוחררים (Opera Nazionale Combattenti), שמימן את פעילותו באמצעות מכירת הרכוש של רהיטים והציורים, אך גם על ידי מכירת האדמה עצמה שהייתה חלק מהפארק העצום. הווילה חזרה למדינה בשנות השישים של המאה הקודמת, ומאז, לאחר 1984 עם הקמת המוזיאון הלאומי, היא הייתה נושא לפרויקט התאוששות איטי ותובעני הן לחלקים המבניים והן לריהוט.
מזרקת פירנצה, עם פסל הברונזה בראשו של ג'אמבולוניה, פורקה והוחלפה בהעתק במרכז החצר המקורה, שם נמצאים גם כמה פסלים מווילה די קסטלו הסמוכה.
חלקים שונים בווילה עוברים שיקום לאט לאט, כשהתכנון הוא לשקם את המרתפים עם המטבחים העתיקים, וחדרים מסוימים בהם יש כוונה להציג את הדגמים שנוצרו לתערוכת הגינון משנת 1931, סדרה מעניינת של דגמים של גנים זעירים שנמצאו במחסני הווילה.
הווילה
קומת הקרקע
החצר המרכזית
אחרי פרוזדור שמוביל לכמה חדרים משניים, מגיעים לחצר המקורה ומפוארת, והיא לב ליבה של הווילה.
בשני הקירות הראשיים הסצנות המתארות את "עלילותיו של גוטפריד מבויון בכיבוש ירושלים" הם של קוזימו דדי ומתוארכות לסביבות 1590. תחת הלוג'יות הצדדיות במקום מוצגת סדרת הציורים המכונה "Medici Fasti" (או תהילת בית מדיצ'י), יצירת מופת מאת איל וולטרנו (Il Volterrano), שצוירה בין 1637 ל-1646. משמאל הסצנות הן:
- הפגישה בין האפיפיור לאו העשירי לפרנסואה הראשון, מלך צרפת
- כניסת הניצחון של קוזימו הראשון דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה לסיינה
- קטרינה דה מדיצ'י עם ילדיה
- שלטון טוסקנה על הים
- לורנצו דה מדיצ'י, דוכס אורבינו וג'וליאנו דה מדיצ'י, דוכס נמור בגבעת הקפיטולין
- אלסנדרו דה מדיצ'י הדוכס הראשון של פירנצה (סצנה זו מכילה דיוקן עצמי של הצייר)
- קוזימו השני דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה מקבל את המנצחים בקרב על אנאבה
- מארי דה מדיצ'י מלכת צרפת עם ילדיה
- קוזימו הראשון דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה מקשר את בנו פרנצ'סקו לממשלה
- קלמנס השביעי מכתיר את קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה בבולוניה
גג הברזל והזכוכית, נברשת גבישי האמטיסט הגדולה והרצפה מתוארכים לשנת 1872 כאשר החצר הפכה לאולם למסיבות.
החדרים האחרים
דרך דלת מצד ימין נכנסים לחדר האוכל הגדול, הקרוי "חדר שטיחי הקיר" או "החדר האדום", בו תלויים כמה שטיחי קיר פלמיים מהמאה ה-17. הנושאים בשטיחים הארוגים הם ארבעת האלמנטים, ארבע העונות, חודשי מאי ויוני וקוזימו השני המקבל את מחוות הכבוד של הסנאט, האחרון הוכן בפירנצה בשנת 1655 על ידי אגוסטינו מליסי (Agostino Melissi).
החדר הבא, "אולם המוזיקה", מקבל את שמו מהפסנתר-הרמוניום הגדול שנבנה בנאפולי בשנת 1868. הקירות מכוסים בקטיפה צרפתית, ואילו השעון הצרפתי מברונזה מוזהבת מ-1770 הוא בעל ערך מיוחד. הרהיטים העתיקים מתוארכים בעיקר לסגנון האימפריה, האופייני לעשור הראשון של המאה התשע עשרה.
"הקפלה החדשה", הקרויה כך להבדיל אותה מהקודמת, הישנה יותר, שנמצאת בקומה הראשונה, הייתה בעבר חדר השינה של הדוכס הגדול קוזימו השלישי הדתי. ציורי הקיר בקפלה הם על נושאים דתיים שיצרו פייר דנדיני ורינאלדו בוטי בסביבות שנת 1696, ולכן החדר נחשב כמאה שנים לאחר מכן כמתאים יותר למקום תפילה, למעשה החדר הוקדש ונבנה מזבח שבראשו היום שם הוא העתק של הציור "המשפחה הקדושה" מאת אנדריאה דל סרטו.
מהצד הימני של החצר יש גישה לשני חדרים המוקדשים לפסלים שנלקחו מסיבות שימור מהפארק ומהגן של וילה די קסטלו הסמוכה.
למעשה הייתה קבוצת הפסלים הרקולס ואנטאיוס מאת ברתולומאו אמאנטי (1559–1560), במקור בראש מזרקה המכונה הרקולס ואנטאיוס בווילה די קסטלו. נשמרו גם כמה תבליטי שיש מקוריים וסדרת פסלי הברונזה. שלושה פסלים הם מאת פיירינו דה וינצ'י ואחד מאת ניקולו טריבולו; שני פסלי הגלדיאטורים של דומניקו פייראטי (בסביבות 1635), כולל אחד ללא מגן המשלב חלקים (ראש, פלג גוף עליון ורגל ימין) של פסל עתיק מהתקופה הרומית, העתק של המקור המשויך לליסיפוס. בין הציורים שהוצגו בחדרים אלה יש כמה ציורים סיניים בצבעי מים, פופולריים מאוד בסוף המאה השמונה עשרה, שנרכשו על ידי הדוכס הגדול לאופולד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה בסביבות שנת 1785, ושני "נופים עם עוברי אורח" מאת קרשנצ'ו אונופרי (Crescenzio Onofri) עם דמויות שצוירו על ידי אלסנדרו מנייסקו (בסביבות 1708).
הקומה הראשונה
במסדרון הראשון ישנם מספר רב של ציורים סיניים בצבעי מים של סוף המאה השמונה עשרה, שפעם הייתה מאוד פופולרית כאשר צורת אמנות זו נקראה צ'ינזריה (Cineserie). הציור היקר ביותר הוא אולי נוף נמל קנטון, עשוי מגואש על גליל משי.
ה"סטודיו" מרוהט בריהוט מעץ מהגוני כהה מהמאה התשע-עשרה, ואילו במה שמכונה "אולם האימפריה" יש ריהוט מהתקופה הנפוליאונית. מקור שמו של "האולם הכחול" מהווילונות ממשי הכחול, והוא מרוהט בריהוט בסגנון רוקוקו, שתוארך למאה שלאחר מכן, אז האקלקטיות הייתה נפוצה. לאחר מעבר דרך האכסדרה המערבית מגיעים ל"סטודילו די פיורנצה" (Studiolo di Fiorenza), שנקרא כך מכיוון שמוצג בו הפסל של ג'אמבולוניה של ונוס-פירנצה (1570–1572), שהיה ממוקם במקור בראש המזרקה שליד הווילה (ושנלקחה מווילה די קסטלו), שם נמצא היום עותק.
"חדר רוזינה היפה" (Camera della Bella Rosina) הוא המקום בו ישנה רוזה ורצ'לנה, עם חופה מהמחצית הראשונה של המאה התשע עשרה וריהוט אחר מאותה התקופה. שטיחי קיר ממשי כחול בהיר תוצרת צרפתית על הקירות (1865). "חדר ההלבשה" הסמוך מכיל סדרה של דיוקנאות מהמאה השמונה-עשרה, שנעשו בפסטל, המיוחסים לציירת ג'ובאנה פרטליני (Giovanna Fratellini).
ה"אולם הצהוב" היה בעבר חדרו של המלך, עם רהיטים מתחילת המאה התשע עשרה, ואילו "הסלון" מרוהט ברהיטים מהמאה השמונה-עשרה.
"האולם הירוק" משמר שני ציורים על נושאים ספרותיים מאת מטאו רוסלי (Matteo Rosselli), "אנג'ליקה ומדורו" ו"טנקרד, המטופל רפואית על ידי ארמיניה וולפרינו", שניהם משנת 1624, והם חלק מסדרה גדולה יותר שהוזמנה על ידי הקרדינל קרלו דה מדיצ'י לארמון קזינו די סן מרקו בפירנצה. עבודות אחרות מסדרה זו ניתן למצוא ב"אולם המשחקים" הסמוך, שרוהט בתקופת בית לורן בין 1853 ל-1861 עם ספות, כורסאות, כמו גם שולחן ביליארד ומתקני קזינו שונים. כולל רולטה. בין הציורים "סמירמיס" מאת מטאו רוסלי ו"ארטמיסיה וארמיניה בין הרועים" (1633) של פרנצ'סקו קורראדי.
ב"אולם האדום" יש כמה דיוקנאות של ג'וסטו סוסטרמנס (Giusto Sustermans), אנרי ושארל בוברון (Henri et Charles Beaubrun), וכן בכחנליה מאת איגנצו האגפורד (Ignazio Hugford). ב"קפלה הישנה" ציורים עם "סיפורי קדושים וחייו של ישו" מאת ברנרדינו פוצ'טי (Bernardino Poccetti) והקמרון מעוטר ב"תפארת רוח הקודש" מאת קוזימו דדי (1589–1594). על המזבח יש העתק של המדונה מאת רפאל.
האכסדרה המזרחית משמרת שניים מהרהיטים העתיקים והיקרים ביותר בווילה: שני שולחנות משובצים בסגנון הבארוק משנת 1686. התערוכה מסתיימת בחדר האוכל המרוהט בריהוט פשוט למדי, שמתחתיו שטיח יקר במיוחד, המתעד את הייצור הפלורנטיני של אריגת השטיחים, חתום על ידי ג'רולמו פודסטה ומתוארך ל-1680.
הגנים
הווילה מוקפת בירק: בחזית, במיקום פנורמי לכיוון העיר, הגנים הרשמיים, ואילו מאחור הפארק האנגלי הגדול.
הגנים הרשמיים מחולקים לשלושה מפלסים, תוך ניצול המדרון הלא סדיר של הגבעה. הטרסה הגבוהה ביותר, בקומת הקרקע של הבניין, ממנה אפשר ליהנות מנוף רחב של פירנצה, מורכבת משני גנים גדולים; הגן במזרח נקרא "אחו הפסלונים" וזה שבמערב "קומת המערב" או "אחו הערמונים".
מקור השם "אחו הפסלונים" ממזרקת פירנצה שהכינו טריבולו ופיירינו דה וינצ'י (1538–1547), ומעליה פסל ונוס מאת ג'אמבולוניה (עותקים של הפסלים המקוריים השמורים בתוך הווילה). כאן היו שני כלובי ציפורים סימטריים גדולים, שנוצרו בשנת 1872 משני צידי המזרקה, נוכחים בתמונות תקופתיות אך כעת נעלמו. מאותה תקופה, ובניגוד לכלובי הציפורים, נשמרה בצורה מושלמת, הבלוודרה הקטנה בפינה הדרומית-מזרחית. הריהוט והטפטים שוחזרו על בסיס רישום המלאי משנת 1911.
"אחו הערמונים" נטול כיום כל אפיון פורמלי, ואין עוד זכר לעצים שהעניקו לו את שמו, שהוחלפו על ידי ארזים בעידן בית סבויה. בקצה הרחוק לעבר העמק נמצאים שרידי אלון הגלעין (Quercus ilex) הגדול מהתקופה בה הווילה הייתה משכנו של ויטוריו אמנואלה השני, מלך איטליה.
אל המפלס האמצעי בטרסה השנייה, "קומת המשתלה" (Piano del Vivaio) בגלל האגן המלבני הגדול שאפיין אותה פעם, אפשר להגיע באמצעות גרם מדרגות דו שלבי עם מזרקה במרכז. במרכז הטרסה יש חממה, ואילו משני הצדדים יש ערוגות פרחים מעובדות, כשמצד שמאל שתולים צמחי פקעות.
בטרסה התחתונה, רחבה ומשופעת מעט, יש שיחי אשכרוע ירוק-עד (Buxus sempervirens) המאופיינים בעיצוב גאומטרי מורכב, בסגנון האופייני ביותר לגן האיטלקי. שיפוע הקרקע מגביל את היכולת להעריך באופן מלא את עיצוב הגנים בכללותו, שעם הזמן התפתח החל מהסידור בשני מעגלים זה לצד זה מחולקים בשבילים ניצבים זה לזה, שעדיין באים לידי ביטוי בעיצוב של היום שנשמר מאז המאה התשע עשרה. המזרקה במרכז היא תוספת מהמאה השמונה עשרה ומעליה נפטון מארד.
כדי להשקות את הגן, בנה טריבולו אמת מים, שנקראה "אמת המים ואלצ'ני (acquedotto di Valcenni), בנוסף לאמת המים של קסטלינה. למרות העבודה הגדולה הזו, המים אינם מהווים נדבך דומיננטי בקומפוזיציה של הגן, ומעבר לשתי המזרקות שהוזכרו, קיימת מזרקה שלישית בלבד, והיא ממוקמת בחלק האחורי של הווילה: זהו ספוג גדול שנשען על הקיר, דומה לאף גדול ממנו זולגים טיפות מים, הפרט הבולט בכיכר שמאחורי הווילה והמפריד אותה מהפארק הרומנטי המשתרע על הגבעה.
הסידור של הפארק הרומנטי הוא יצירתו של לאופולד השני, הדוכס הגדול של טוסקנה, שבשנת 1818 רצה לאחד את שתי הווילות השכנות של די קסטלו ופטראיה, ומינה את יוזף פריטש (Joseph Frietsch, 1829), אדריכל מבוהמיה, שהגה את הפארק הגדול שמסביבו כיום. לאחר שהשטח קוצץ כמה פעמים לאורך השנים, ניתן להעריך חלק משמעותי (כ-200 דונם), אך הוא לא נרחב כפי שנוצר במקור. הפרויקט התבסס על יצירת שדרה המחברת בין שתי הווילות, ממנה מסתעפים שבילים המתפתלים במעלה הגבעה, ונפתחים אל תצפיות, פלגים זורמים ובריכות מים. הצמחייה נשלטת על ידי עצים ירוקי עד ומחטניים: אלון הגלעין וברושים, אך ישנן גם דוגמאות לאלונים אדומים, מילה לבנת-פרחים (Fraxinus ornus), אלון לביד (Quercus pubescens) ומינים רבים של עצי אורן. הפארק פופולרי מאוד בקרב ציפורים נודדות שמשתמשות בו לעצירה, למעשה, מאז 2003 הוא מוגדר כ"נווה מדבר" של ארגון הצפרות האיטלקי LIPU (Lega italiana protezione uccelli).
לקריאה נוספת
- Isabella Lapi Ballerini, Le ville medicee. Guida completa, Giunti 2003.
- Giardini di Toscana, a cura della Regione Toscana, Edifir 2001.
קישורים חיצוניים
