ולא יהיה כקרח וכעדתו
| מקרא | במדבר, י"ז, ה' |
|---|---|
| משנה | משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה י"ז |
| תלמוד בבלי | מסכת סנהדרין, דף ק"י עמוד א' |
| ספרי מניין המצוות | סמ"ג לאו קנז |
| מקורות נוספים | משנה ברורה, סימן קנ"ו, סעיף קטן ד' |
וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ היא מצוות לא תעשה שאוסרת להחזיק במחלוקת.
מקור המצווה
לאחר מחלוקת קרח ועדתו ומות מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת, ציווה ה' את משה שיאמר לאלעזר בן אהרון לעשות מהמחתות ציפוי למזבח, כדי שיהיו לאות לבני ישראל. אלעזר מבצע את הציווי ובתוך כך מתפרשת תכלית האות:
וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ. זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ
הפסוק נדרש בתלמוד הבבלי כאיסור מהתורה להחזיק במחלוקת:
אמר רב: כל המחזיק במחלוקת - עובר בלאו, שנאמר "ולא יהיה כקרח וכעדתו"
דברי רב הובאו בספר פסקי הרי"ף[1] והרא"ש[2], וכן אצל כמה ממוני המצוות: הלכות גדולות[3], שערי תשובה[4], סמ"ג[5] ועוד. מנגד, הרמב"ם לא מנה מצווה זו במניין המצוות, ואף כתב שדרשה זו היא אסמכתא[6]. בלאו של לא תתגודדו הרמב"ם ציין את דברי רב, אך כתב שמדובר בדרשה בלבד, והראה על פי מדרש חז"ל שהפסוק אינו ציווי אלא איום שמי שיעשה מעשים שיש בהם מחלוקת על הכהונה - ייענש.[7]
איסור לערער על הכהונה
ספר יראים, מונה את איסור זה כאיסור לחלוק על הכהונה [8]. כך גם כותב הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות[9], שזהו פשט הכתוב ועיקרו, ולשיטתו, חז"ל הסמיכו על איסור זה את האיסור להחזיק במחלוקת על דרך אגדה ואסמכתא.
העונש
ברובד הפשט ניתן להבין שכוונת הפסוק היא שכל זר שיחלוק על הכהונה ויקטיר קטורת ייענש בעונש שניתן לקרח ולעדתו, כלומר שהארץ תפתח את פיה ותבלע אותו ואת כל אשר לו. אמנם חז"ל דרשו מלשון הפסוק משמעות הפוכה. לפי המדרש, זר שקרב להקטיר קטורת לא יהיה כקרח וכעדתו, אלא יקרה לו מה שקרה לידו של משה, כלומר צרעת.[7] מדרש זה קושר בין העונש המובטח בפרשת קרח לבין הצרעת בה לקה עוזיהו.
דיני המצווה
במסכת אבות נקבעה חלוקה בין מחלוקת ראויה למחלוקת שאינה ראויה:
הרמב"ם פירש את המילה 'סופה' במובן של תכלית. לפי הרמב"ם, תכלית המחלוקת של הלל ושמאי הייתה מציאת האמת, ואכן האמת התלבנה מתוך מחלוקתם. זאת בשונה מהתכלית של מחלוקת קרח וכל עדתו, שהייתה בקשת שררה והניצחון בוויכוח, ולבסוף קרה ההפך.
חששות נוספים
בעל השאלתות מסביר שהמחלוקת יכולה להביא לידי האיסור של לא תשנא את אחיך בלבבך, ולכן לא רק הקטן צריך לכפוף עצמו מול הגדול, אלא גם הגדול יכוף עצמו לקטן כדי למנוע מחלוקת[10].
החפץ חיים מונה את האיסור 'ולא יהיה כקרח וכעדתו' כאחד הלאווים שעליהם יכול לעבור מי שמספר לשון הרע[11].
לקריאה נוספת
- הרב יהודה שביב, איסור מחלוקת, שמעתין גיליון 100, תש"ן, עמ' 322 - 318
- הרב אברהם יוסף אהרמן, הליכות עולם, קודש ישראל פרק כה, מחלוקת ריב שנאה, עמ' קכו-קלד.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
הערות שוליים
