ועידת הנוער
| מדינה | פלשתינה (א"י) |
|---|---|
| מייסד | ג'מאל אל-חוסייני, ראסם אל-ח'אלדי |
| מנהיגים | ראסם אל-ח'אלדי, יעקוב אל-ע'וסיין |
| תקופת הפעילות | 4 בינואר 1932 – לא אחרי 1948 |
| אידאולוגיות | לאומיות ערבית, פאן-ערביות |
מפלגת ועידת הנוער[1] או קונגרס הנוער[2] (או "כינוס הנוער",[3] בערבית: مؤتمر الشباب, "מוּאתַמַר א־שבַּאבּ") הייתה מפלגה פוליטית ערבית בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. היא החזיקה בתפיסה פאן-ערבית והתנגדה לאימפריאליזם הבריטי ולמנדט בארץ ישראל.[4]
ארגון
ב-20 בספטמבר 1931 כינס הוועד הפועל הערבי כנס בעיר שכם, בו הוחלט שכל משא ומתן עתידי עם ממשלת המנדט יערך רק על בסיס התביעה ל"עצמאות במסגרת אחדות ערבית", והציבור הערבי נקרא להחרים כל דבר שהשימוש בו מספק הכנסות לממשלה. הנוער נקרא בכנס להתכנס לוועידה כדי להתארגן ולהוציא לפועל את ההחלטות הללו.[5] בעקבות זאת, לקח על עצמו ג'מאל אל-חוסייני לארגן את הנוער הערבי, ומאמציו נשאו פרי בכינוסה של ועידת הנוער בעיר יפו ב-4 בינואר 1932. כשהתכנסה הוועידה הוחלט שאל-חוסייני ופח'רי נשאשיבי (הבולט בין המנהיגים הצעירים של משפחת נשאשיבי היריבה) לא ישתתפו בה, וזאת כדי לשכך את המחלוקת הבין-סיעתית בין החוסיינים ותומכיהם לבין הנשאשיבים, שהנהיגו את האופוזיציה. ואף על פי כן, המחלוקת העיבה על הוועידה ודיוניה, לאחר ששני הצדדים השתדלו להביא אליה מספר גדול ככל האפשר מקרב תומכיהם.[6]
יושב ראש הוועדה המכינה של ועידת היסוד, ראסם אל-ח'אלדי, לא היה מזוהה עם אחד הצדדים, ונבחר לנשיא ועידת הנוער. כמו כן, נבחר גם ועד פועל בן 38 חברים מכל הארץ. הוועידה החליטה שמוסדותיה ישבו בעיר יפו, כפי הנראה מתוך רצון להתרחק מהמחלוקת הבין-סיעתית והבין-משפחתית שאפיינה את ירושלים.[6] הוועידה אימצה את "האמנה הלאומית" הפאן-ערבית,[6] שחוברה בדצמבר 1931 ונועדה להוות בסיס לכינוסה של ועידה ערבית כללית (כלל-ערבית), שלא כונסה בסופו של דבר. אמנה זו הדגישה כי הארצות הערביות אינן ניתנון לחלוקה ודחתה כל מדיניות מקומית או אזורית נבדלת. כמו כן, הצהירה על התנגדות האומה הערבית לצורה כלשהי של אימפריאליזם.[7] לאחר הוועידה נפגשו חברי הוועד הפועל ובחרו לשכה: ראסם אל-ח'אלדי נשיא, עיסא בנדכ סגן נשיא, חמדי אל-נאבולסי גזבר, יוסף עבדה וסעדי אל-שוא מזכירים.[6] בין מקימי המפלגה היה הפרדסן אדמונד רוק, בן משפחתו של אלפרד רוק.[8]
המפלגה הייתה בראשיתה קונגרס שבחר לעצמו ועד פועל קבוע, והיא נתארגנה בדצמבר 1932.[2] אולם בינתיים חלה הרעה ביחסים בין משפחת ח'אלדי למשפחת חוסייני, לאחר שמוניף אל-חוסייני, עורך ביטאון החוסיינים "ג'אמעה אל-ערביה", עמד להתחתן עם אישה צעירה ממשפחת ח'אלדי בניגוד לרצון משפחתה, ולאור מצב זה נאלץ ראסם אל-ח'אלדי להתפטר מתפקידו.[6] בספטמבר 1933 לקח לידיו את ההנהגה העסקן יעקוב אל-ע'וסיין,[2] שנבחר לתפקיד בזכות היותו אישיות מקובלת יותר על החוסיינים.[6] ועידת הנוער לא נוסדה על ידו, אך הוא הפך אותה ל"מפלגה" קבועה והופיע בשמה כ"ראש המפלגה".[9] בניגוד למפלגות הערביות האחרות בתקופת המנדט, למפלגת ועידת הנוער לא הייתה רשת משפחתית הקשורה עמה למעט משפחתו של מנהיגה, וכן מספר עסקנים, רבים מהם מאנשי החוסיינים.[10]
בימי ארגון המפלגות הפלסטיניות בראשית שנות ה-30, רבו העיתונים הערביים בארץ ישראל ובהם היה גם "אל־כפאח" של יעקוב אל-ע'וסיין ומוסטפא ארשייד, ואחר כך "אל־שבאב" של מפלגת ועידת הנוער.[11]
במאי 1935 נערכה שוב ועידת הנוער.[2] בזמן הכינוס השני היו למפלגה כ-20 סניפים בערי הארץ ובמספר כפרים היא הפכה גורם בעל השפעה.[6] ה"קונגרס" קיים שני כינוסים בלבד, ב-1932 וב-1935, אך המשיך להתקיים כ"מפלגה", ללא ועידות נוספות.[2] החברות בקונגרס ככל הנראה לא שללה חברות במפלגות אחרות, שכן כמה מחברי הוועד המרכזי שלו היו חברים פעילים במפלגה החוסיינית, "המפלגה הערבית הפלסטינית".[2] מנהיג ועידת הנוער בטולכרם היה סלים עבד אל-רחמאן אל-חאג' אבראהים, מנהיג רדיקלי ידוע מאז 1918.[12]
פעילות
החוגים הלאומניים תלו תקוות רבות בארגון ועידת הנוער, אולם אלה התגשמו רק בחלקן. אנשי ועידת הנוער לא יכלו להוציא אל הפועל את החלטות הכינוס שנערך בספטמבר 1931 בדבר החרמת המסחר היהודי ושירותים ממשלתיים. הם ארגנו משמרות ביקורת בחופים ובגבולות, אך הממשלה אסרה על קיומן מחשש שפעילות זו תביא להתנגשויות עם היהודים. אף על פי כן, הם הציבו משמרות כאלה כמה וכמה פעמים עד שלהי 1935, ובאחדות מהן אף הצליחו למנוע עלייה בלתי חוקית של יהודים.[13]
אולם פעולת ועידת הנוער הייתה חשובה יותר כקבוצת לחץ רדיקלית. עצם התארגנותה והלחץ שהפעילה, הביאו את הוועד הפועל הערבי להחליט על ההפגנות באוקטובר 1933 ואנשיה דחפו את ההפגנה ביפו בסוף אותו החודש להתנגשות עם המשטרה.[13]
עם זאת, ייתכן שפעולתם החשובה ביותר הייתה סיועם לארגון פלוגות הצופים הערבים במסגרת נפרדת ובלתי תלויה בארגון הצופים הרשמי. בשנת 1933 סייעה ועידת הנוער להקים פלוגות חדשות ולהביא אותן להתארגן במסגרת עצמאית. בינואר 1934 נשאו מאמצים אלה פרי, כאשר תחת חסות ועידת הנוער התכנסו כ-30 מפקדי פלוגות של הצופים הערבים והקימו את ארגון הצופים הערבים בנפרד מהארגון הרשמי הארצי ותנועת הצופים הבינלאומית. הארגון החדש הדגיש את אופיו הלאומי בסמליו ובפעולותיו ונפוץ בסיוע ועידת הנוער. חבריו נשלחו למבצעים לאומיים שונים, כמו המשמרות בחוף הים שארגנה ועידת הנוער.[13] בעת הצורך הופעלו הצופים לאכיפת החלטות על שביתה באמצעות הפגנת נוכחות ברחובות, ידויי אבנים על חנויות ופעולות אחרות. תפקיד זה הגיע לשיא מילויו בעת השביתה כללית של 1936.[14]
קופת האומה
בוועידת היסוד של "ועידת הנוער" בינואר 1932, החליטה זו להחיות את "קופת האומה" לטובת המאבק הפלסטיני במכירת קרקעות ליהודים, ולקחת על עצמה את ניהולה והפעלתה. הוועידה קבעה כי ועדה חדשה תנהל את הקופה ומחצית מחבריה ימונו בידי ועידת הנוער. כמו כן, נקבע שחברות בוועידת הנוער תותנה בחובת התשלום לקופה. החלטות אלה נמסרו לוועד הפועל הערבי, שהשיב עליהן בחיוב ב-6 במרץ. הוועד בחר ארבעה נציגים מטעמו, שינהלו את "קופת האומה" יחד עם ארבעת נציגי "ועידת הנוער". אולם הן האופוזיציה הנשאשיבית והן יושב ראש הוועד הפועל הערבי, מוסא כאזם אל-חוסייני, התנגדו לשותפות עם ועידת הנוער, וזאת מתוך חשש שנציגי הוועד הפועל שנבחרו וכן גם השותפות עם ועידת הנוער, יעמידו את הבסיס הכספי של התנועה הלאומית הפלסטינית תחת שליטת האלמנטים הרדיקליים, שהתנגדו הן לאופוזיציה והן לחוסייני עצמו. אולם ביוני 1932 החלה ועדת ניהול הקופה לפעול, לאחר שנציגות הוועד הפועל הערבי הוגדלה לשבעה חברים, מבלי ששונה מספר נציגי ועידת הנוער. הללו היו: עזיז מיקאתי, עאדל א-שוא, חמדי אל-נאבולסי ופואד סאבא. הוועדה החליטה שלצורך איסוף כספים, יש להשיג הסכם עם יצרן שיוכל לטבוע את תווית "קופת האומה" על מוצריו כנגד תשלום אחוז אחד ממחיר המוצר. הוועדה בחרה את אחד מחבריה, עזיז מיקאתי, יצרן סיגריות מחיפה. אלא שזה לא מיהר להעביר לקופה את חלקה בהכנסות, ורק כעבור שנה והשמעת איומים, הוסדרו החשבונות ומיקאתי שוחרר מתפקידו כנציג של ועידת הנוער בוועדת הקופה. בעקבות פרשה זו, לא נעשה ניסיון נוסף לממש את רעיון התווית.[15]
בכינוס השני של ועידת הנוער, ב-1935, נטלה לידיה הוועידה את היוזמה העיקרית למען יסוד מחדש של "קופת האומה", ומועצת החברה, שהורכבה אותה שנה, כללה בין היתר את יעקוב אל-ע'וסיין.[16] אולם אנשי ועידת הנוער לא הצליחו להציל את "קופת האומה".[13]
חברות בוועד הערבי העליון
בעקבות גילוי הברחת נשק ותחמושת בחביות בידי יהודים בנמל יפו באוקטובר 1935, החלו המפלגות הערביות להגיש מחאות לממשלה. מפלגת ועידת הנוער קראה למפלגות האחרות לשתף פעולה, ובפגישת נציגי כל המפלגות (למעט מפלגת אל-איסתקלאל) הוחלט להכריז על שביתה כללית ב-26 באוקטובר ולהגיש תזכיר מפורט לממשלה, שבו נטען שהיהודים מתכוננים למלחמה על ידי אימונים וצבירת נשק, ונתבע מהממשלה לערוך חיפושים אחר הנשק הבלתי חוקי שבידי היהודים ולקחת מהם גם את הנשק החוקי שניתן קודם לכן ליישובים היהודיים. פעולה משותפת זו הייתה למעשה הבסיס להקמתו של "הוועד הערבי העליון" בשנת 1936.[17]
ב-25 באפריל 1936 הוקם "הוועד הערבי העליון" כהנהגתה המרכזית של התנועה הלאומית הפלסטינית. ועד זה כלל את ששת ראשי המפלגות הפלסטיניות, ובהם יעקוב אל-ע'וסיין. הוועד הנהיג את השביתה הערבית הגדולה ואת "המרד הערבי הגדול" שהחלו באותו החודש.[18] ב-1 באוקטובר 1937 פיזר השלטון הבריטי את הוועד הערבי העליון והכריז עליו כגוף בלתי-חוקי. נגד חבריו הוצאו פקודות מאסר וחמישה מנהיגים ערבים הוגלו לאיי סיישל ובהם יעקוב אל-ע'וסיין.[19] ב-1 בינואר 1939 הוא שוחרר.[20] בימי המאורעות ברחו וגלו מהארץ עסקנים שעסקו בפעילות פוליטית בתקופה זו, וביניהם היו שברחו ללבנון ולסוריה ומשם עברו בשנת 1939–1940 לעיראק, שם שיתפו פעולה עם מרד רשיד עאלי. חלקם נמלטו עם כישלונו לארצות הכיבוש הגרמני באירופה בזמן מלחמת העולם השנייה, ובהם גם ראסם אל-ח'אלדי.[21]
בשנת 1944 נתחדשה באופן רשמי וגלוי פעילותן של כמה מן המפלגות הערביות בארץ ישראל, ובהן גם מפלגת "ועידת הנוער". אולם היא נותרה קטנה וחסרת השפעה, והשקיעה את כוחה בעיקר בצירוף עסקנים ומשפחות שאין להן מסורת של השתייכות לאחד המחנות הגדולים, וכן גם בתיווך בין היריבים הפוליטיים.[22] ב-20 בנובמבר 1945 הוקם מחדש הוועד הערבי העליון,[23] ושוב השתתפו בו נציגי שש המפלגות המסורתיות,[24] ובהם יעקוב אל-ע'וסיין.[23] הוועד נתפרק במרץ 1946,[24] ובאותה שנה הוקמה "החזית הערבית העליונה" – ועד נגדי של חמש מפלגות האופוזיציה ל"וועד העליון" של החוסיינים,[25][24] וע'וסיין הצטרף אליה עם מפלגתו.[26] נכון לשנת 1946, קיימה המפלגה ארגון רופף ומוסדות, אך ללא רשת ובסיס בכפרים וללא אישים בולטים.[27] יעקוב אל-ע'וסיין עוד עמד בראשה,[2] וכמה מראשיה היו חברים במפלגה החוסיינית.[27]
לקריאה נוספת
- יעקב שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, תל אביב: עם עובד (סדרת 'מכורה'), תש"ז.
- יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929–1939, תל אביב: עם עובד, תשל"ט 1978.
הערות שוליים
- ↑ שמעוני, עמ' 346: "מפלגת 'ועידת הנוער'"; מפתח השמות והעניינים, עמ' 469: "מפלגת ועידת הנוער". אצל פורת, עמ' 98, 352: "ועידת הנוער הערבי"; מפתח, עמ' 382: "ועידת הנוער הערבי (מפלגה)". אולם בכל שאר המופעים בספרו של פורת, כמו בכל ספרו של שמעוני, לא מופיעה המילה "ערבי" בשם המפלגה.
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 שמעוני, עמ' 290.
- ↑ שמעוני, עמ' 320: "מפלגת כינוס הנוער"; עמ' 405: "מפלגת 'כינוס הנוער'".
- ↑ פורת, עמ' 156.
- ↑ פורת, עמ' 149.
- ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 6.6 פורת, עמ' 150.
- ↑ פורת, עמ' 152.
- ↑ מוסטפא כבהא ונחום קרלינסקי, הפרדס האבוד : הפרדסנות הפלסטינית 1850–1950, תל אביב, רסלינג, 2024, עמ' 65.
- ↑ שמעוני, עמ' 227.
- ↑ שמעוני, עמ' 340.
- ↑ שמעוני, עמ' 405.
- ↑ פורת, עמ' 162.
- ^ 13.0 13.1 13.2 13.3 פורת, עמ' 151.
- ↑ פורת, עמ' 151–152.
- ↑ פורת, עמ' 33–35.
- ↑ שמעוני, עמ' 352.
- ↑ פורת, עמ' 173–174.
- ↑ שמעוני, עמ' 297.
- ↑ שמעוני, עמ' 309.
- ↑ שמעוני, עמ' 313.
- ↑ שמעוני, עמ' 315–316.
- ↑ שמעוני, עמ' 320.
- ^ 23.0 23.1 שמעוני, עמ' 326.
- ^ 24.0 24.1 24.2 שמעוני, עמ' 347.
- ↑ שמעוני, עמ' 327.
- ↑ שמעוני, עמ' 227.
- ^ 27.0 27.1 שמעוני, עמ' 346.
ועידת הנוער42049653Q8059187