אלפרד רוק
.jpg) | |
| אלפרד רוק, 1936 | |
| מפלגה | המפלגה הערבית הפלסטינית |
|---|---|
אלפרד רוק (בערבית: ألفرد روك, תעתיק מדויק: אלפרִד רוּכּ; 1882 – 22 באפריל 1942) היה יזם עשיר, איש ציבור[1] ופוליטיקאי ערבי נוצרי יווני-קתולי מיפו,[2] ממקורבי חאג' אמין אל-חוסייני ופעיל במדיניות הערבית הלאומנית בתקופת המנדט הבריטי.[3] נמנה עם מייסדי המפלגה הערבית הפלסטינית החוסיינית בשנת 1935 וכיהן כסגן הנשיא שלה,[4] והיה חבר הוועד הערבי העליון בשנת 1936.
ביוגרפיה
אלפרד רוק נולד לפייר רוק ולבת למשפחת ג'דאי.[5] הוא היה בן למשפחת רוק הנוצרית, שהייתה בעלת חשיבות והשפעה בעיר יפו.[3] כמה מבניה הבולטים של המשפחה עסקו בענייני הדרים: אסכנדר, אלפרד, אדמונד ואלפונס.[4] אלפרד היה יצואן פרי גדול וחבר במועצת הפרדסנות שהוקמה בידי המושל הבריטי. לרוק ולמשפחתו היו קרקעות ופרדסים וכן מספר בתים. בנוסף לכך גם היה קשור בעסקי הספנות.[1] היה נשוי לאולינדה,[1] אישה אלזסית.[6]
פרשת רצח יעקב אברמוביץ (1902)
ביום כ"ד באלול תרס"ב, 1902,[5] דיווח העיתון "השקפה" על מעורבותו של אלפרד רוק ברצח יעקב אברמוביץ, איכר בן 27 ואב לילדה מהמושבה ראשון לציון, שהגיע לסייע ליהודי אחר, שהסתבך בתגרה עם רוק וידידיו בעת שעשו פיקניק בפרדס. רוק הכה במקלו את היהודי ופצע אותו בראשו. כאשר הגיע אברמוביץ למקום הוא צעק על רוק, ואז נורה למוות ברקתו מיריית אקדח. הרוצח וחבריו נמלטו.[1] כעבור 27 שנים, ב-16 בדצמבר 1929, נכתב בעיתון "דואר היום" תחת הכותרת "מעברו של אלפרד רוק", כי אותו אירוע קרה כאשר רוק וחבריו הגיעו למושבה ראשון לציון. חבורת הערבים טיילה ברחוב המרכזי של המושבה ורוק החל להציק לצעירות יהודיות. אברמוביץ' דרש ממנו להפסיק, ואז ירה בו רוק והרגו.[5] הרצח אירע ב-23 בספטמבר 1902.[7] רוק ברח מארץ ישראל.[1] לפי דבריו של משה סמילנסקי ("מכתבים מארץ ישראל", הצופה, 1.4.1903), בעקבות תביעת משפחת הנרצח, נידון רוק בהיעדרו ל-15 שנות עבודת פרך, על אף השתדלותה של משפחת רוק.[7] לטענת דומיניק רוק, נכדת אחיו אלפונס, אלפרד לא היה האיש שירה, "אך מאחר שזאת הייתה מסיבת האירוסים שלו, הוא התנדב כאיש ציבור וכג'נטלמן לקחת אחריות על המקרה. הוא עזב את הארץ עד שהעניין הוסדר עם השלטונות העות'מאניים ועם משפחת ההרוג."[1] לפי ספרו של יצחק רוקח, "פרדסים מספרים", כעבור תקופה מסוימת הסכימה משפחת הנרצח לסולחה תמורת סכום כסף, שבעבורו נאלצה משפחת רוק למכור את אחד מפרדסיה. אולם לפי גרסה אחרת, בשנת 1908 הציעה משפחת רוק פיצוי כספי בסך 10,000 פרנק למשפחת הנרצח, אך באספת המושבה ראשון לציון הוחלט לדחות את ההצעה הזאת ולהקים קרן לילדה בת השמונה.[1]
פרדסנות
רוק היה שותף בארגון שלוש תערוכות הדרים משותפות ליהודים וערבים שהתקיימו באמצע חודש פברואר בשנים 1926, 1927 ו-1929. רוק השתתף בשלוש התערוכות ואף זכה בכמה פרסים.[8] לצד מוחמד עבד אל-רחים וזכי ברכאת, עמד אלפרד רוק בראש קבוצת הפרדסנים הערבים הפלסטינים שתמכה באמין אל-חוסייני, ובאמצע שנות ה-30 שלטה על כ-40% מהפרי שיוצא על ידי הסקטור הערבי בארץ ישראל. מולה עמדה קבוצת האופוזיציה, שבמרכזה לשכת המסחר הלאומית ביפו, ובראשה עבד אל ראוף אל-ביטאר, ראש עיריית יפו.[9]
פעילותו הפוליטית בתקופת המנדט
בשנת 1922 השתתף רוק במשלחת הערבית הפלסטינית השנייה שיצאה ללונדון.[10] בוועידה השביעית של הקונגרס הערבי-פלסטיני, שהתקיימה ביוני 1928 בירושלים, נבחר לוועד הפועל הערבי מבין הנציגים הנוצרים שנבחרו על בסיס עדתי.[11] הוא ככל הנראה בא במקומו של הנציג הנוצרי ד"ר יעקוב ברתקוש, והחל להשתתף בפעולות הוועד הפועל בתחילת שנת 1930.[12] בישיבות הוועד הפועל הערבי שנערכו בינואר 1930, נבחר כחבר במשלחת הפלסטינית ללונדון בעקבות מאורעות תרפ"ט.[13] המשלחת עזבה את הארץ רק ב-21 במרץ, והגיעה ללונדון כאשר פורסם דוח ועדת שו. רוק השתייך לחלק הקיצוני של חברי המשלחת, אחד משני תומכיו של אמין אל-חוסייני בה (השני היה ג'מאל אל-חוסייני),[14] והשלושה היו נציגי החוסיינים במשלחת.[15]
בישיבת הוועד הפועל הערבי שנערכה ב-6 במרץ 1932, נבחר כאחד מארבעה נציגים מטעם הוועד הפועל הערבי (לצד ארבעה נציגים של "ועידת הנוער") להנהלת "קופת האומה" למאבק הפלסטיני במכירת קרקעות ליהודים.[16] בישיבת הוועד הפועל הערבי שנערכה ב-28 באוקטובר 1932, הודגש הצורך לשים קץ לסכנה שברוח העדתיות השוררת בארץ בין מוסלמים ונוצרים וכן להימנע מפגיעה בנוצרים, ורוק דרש לרסן את "אגודת הצעירים המוסלמים" מיפו, שהייתה לדבריו "השורש הרע" של הבעיה.[17]
בשנת 1935 היה בין מייסדי המפלגה הערבית הפלסטינית.[18] במרץ 1935 נערכה ועידת היסוד של המפלגה ורוק נבחר לסגנו של נשיאה, ג'מאל אל-חוסייני.[2] בתחילת מרץ 1936 הודיעו רוק ויעקוב פראג' (יווני-אורתודוקסי, מראשי מפלגת ההגנה הלאומית) לנציב העליון הבריטי, כי הערבים הנוצרים תומכים בקבלת הצעת הממשלה אודות הקמת המועצה המחוקקת, עמדה נוצרית שגובשה בחורף 1936 בסדרת התיעצויות בין המנהיגים הנוצרים. עם זאת, הם דרשו כי ייצוג הנוצרים במועצה יוגדל משלושה (נבחר אחד ושני ממונים על ידי הממשלה) לארבעה. תגובת המוסלמים והחוגים הלאומיים הקיצוניים לכך הייתה עוינת מאוד.[19]
ב-25 באפריל 1936 הוקם הוועד הערבי העליון, ורוק מונה לאחד מחבריו,[20] הן כנציג הנוצרים (יחד עם יעקוב פראג') והן כנציג המחנה החוסייני.[21] בעקבות רצח לואיס אנדרוס ב-26 בספטמבר 1937, במהלך "המרד הערבי הגדול" בארץ ישראל, הכריז ממלא מקום הנציב העליון על הוועד הערבי העליון כבלתי חוקי והוציא פקודות מאסר נגד חבריו.[22] כמה מהם, ובהם רוק, ברחו אל מעבר לגבולות, וב-15 באוקטובר הוצאו נגד חברי הוועד הערבי העליון ששהו באותו הזמן מחוץ לארץ ישראל צווים האוסרים עליהם לשוב לארץ, וביניהם רוק,[23] ששהה בז'נבה עם עווני עבד אל-האדי.[24] רוק היה חבר במשלחת הפלסטינית לוועידה הבין-פרלמנטרית הערבית, שהתכנסה בקהיר ב-7 באוקטובר 1938, בעקבות בקשתו של אמין אל-חוסייני לעזרה למרד הערבי בארץ ישראל.[25] בפברואר 1939 היה חבר במשלחת הפלסטינית לוועידת השולחן העגול בלונדון.[26][27] ב-18 במאי 1939 תמך בישיבת הוועד הערבי העליון בהחלטה שדחתה את הספר הלבן.[28]
במהלך מלחמת העולם השנייה שהה רוק בלבנון,[29] עד שנת 1942.[30] קבוצת העסקנים הפלסטינים ששהתה בלבנון הייתה הראשונה מבין קבוצות הגולים הפלסטינים שביקשו מהשלטונות הבריטיים לחזור לארץ ישראל. הבריטים הסכימו בתנאי שכל אחד מהחוזרים יחתום על התחייבות שלא להשתתף במעשים שיש בהם הפרת הסדר ופגיעה בביטחון הציבור, ומי שירצה לעסוק בפוליטיקה יעשה זאת רק במסגרת החוק.[29]
לפי מחקרו של ההיסטוריון קנת שטיין בנושא הקרקעות בארץ ישראל, אלפרד רוק מכר שטחים בבית דגן וברנטיה (אזור יפו), בג'באליה (אזור עזה) ובפג'ה (פתח תקווה), וב-1942 מכר 700 דונם באזור כיכר המושבות בתל אביב; בני משפחתו מכרו 600 דונם בדרך ירושלים – תל אביב ושטחים בבית דגן.[31]
מותו
אלפרד רוק נפטר בשנת 1942, לאחר שהתמוטט בכניסה לקולנוע "אפולו" ביפו. הוא הובל לבית החולים הצרפתי ושם נקבע מותו. העיתון "הצופה" דיווח בגיליונו מיום 23 באפריל 1942: "הבוקר מת משבץ לב ביפו אלפרד רוק ממנהיגי הערבים הנוצרים ביפו".[5]
לאחר מותו, הבולט במשפחת רוק היה אדמונד רוק, סוחר גדול וקונסול של כמה מדינות,[3] שלאחר 1948 גלה לעמאן ושימש שגריר ירדן בוותיקן.[4]
ראו גם
לקריאה נוספת
- יעקב שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, תל אביב: עם עובד (סדרת 'מכורה'), תש"ז.
- יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929–1939, הוצאת עם עובד תל אביב, 1978.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 אייל טואג, דליה קרפל, זוהי יפו, ילדה, באתר הארץ, 5 בפברואר 2008
- ^ 2.0 2.1 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 100.
- ^ 3.0 3.1 3.2 שמעוני, עמ' 225.
- ^ 4.0 4.1 4.2 מוסטפא כבהא ונחום קרלינסקי, הפרדס האבוד : הפרדסנות הפלסטינית 1850–1950, תל אביב, רסלינג, 2024, עמ' 65.
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 אלי אלון, בית רוק ההיסטורי בתחנה המרכזית הישנה בתא, באתר News1 מחלקה ראשונה, 27 בדצמבר 2015
- ↑ אביעזר שלוש, מי היה אותו אפלבוים?, הוצאת רחל בע"מ, גינות שומרון, 1999,עמ' 322.
- ^ 7.0 7.1 אבשלום ארבל, הולדת הסכסוך : הרקע ההיסטורי לסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל 1882–1914, תל אביב, רסלינג, 2022, עמ' 202.
- ↑ מוסטפא כבהא ונחום קרלינסקי, הפרדס האבוד : הפרדסנות הפלסטינית 1850–1950, עמ' 124.
- ↑ מוסטפא כבהא ונחום קרלינסקי, הפרדס האבוד : הפרדסנות הפלסטינית 1850–1950, עמ' 148–149.
- ↑ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ב, יחידה 4, עמ' 350.
- ↑ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, הוצאת עם עובד תל אביב, 1976, עמ' 253.
- ↑ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית, עמ' 254, הערה 23.
- ↑ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 40, 138.
- ↑ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 42.
- ↑ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 190.
- ↑ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 34.
- ↑ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית, עמ' 245.
- ↑ שמעוני, עמ' 290.
- ↑ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 186.
- ↑ שמעוני, עמ' 297.
- ↑ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 199.
- ↑ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 278.
- ↑ יובל ארנון-אוחנה, מרד ערבי בארץ ישראל 1936–1939, עמ' 102.
- ↑ משה שמש, "משבר המנהיגות הפלסטינית מראשית שנות השלושים של המאה ה־20 עד 'ממשלת כל פלסטין', 1948", בתוך: אבי בראלי וגדעון כ"ץ (עורכים), עיונים בתקומת ישראל, כרך 14, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ד - 2004, עמ' 299; משה שמש, התחייה הלאומית הפלסטינית, מכון בן-גוריון, 2012, עמ' 44.
- ↑ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 328.
- ↑ שמעוני, עמ' 313.
- ↑ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 335.
- ↑ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 346.
- ^ 29.0 29.1 מצטפא כבהא, הפלסטינים – עם בפזורתו, עמ' 54.
- ↑ משה שמש, "משבר המנהיגות הפלסטינית", בתוך: עיונים בתקומת ישראל, כרך 14, עמ' 303; משה שמש, התחייה הלאומית הפלסטינית, עמ' 48.
- ↑ צבי אל-פלג, מנקודת ראותו של המופתי, עמ' 165–166.
אלפרד רוק42049626Q114773659