לדלג לתוכן

חוקת מלטה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
חוקת מלטה
The Constitution of Malta, Il-Kostituzzjoni ta’ Malta
מחבר ג'ון ג'וסף קרמונה, ג'ורג'ו בורץ' אוליבייה
חותמים אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת
תאריך יצירה 5 באוגוסט 1964
תאריך אשרור 5 באוגוסט 1964
תאריך כניסה לתוקף 21 בספטמבר 1964
סמל מלטה
ערך זה הוא חלק מסדרת
ממשל ופוליטיקה של מלטה

חוקת מלטהמלטית: Kostituzzjoni ta’ Malta) נכנסה לתוקף ב־21 בספטמבר 1964 ומהווה את החוק העליון של מלטה. בהתאם לכך, כל חוק או פעולה הסותרים את החוקה בטלים ומבוטלים. חוקת מלטה נחשבת "נוקשה". תיקונה אפשרי רק באמצעות מנגנון משולש, המגדיר שלוש דרגות שונות של עיגון חוקתי הנדרשות לשם שינוי סעיפיה.

התפתחות החוקה מאז העצמאות המלטזית

החוקה תוקנה עשרים וארבע פעמים. התיקון האחרון בוצע בשנת 2020, ובמסגרתו נקבע כי החל מאותה שנה ימונה נשיא בית המשפט העליון בהחלטת פרלמנט.[1] לפי ההסדר החדש, נשיא בית המשפט העליון ממונה ברוב של שני שלישים לפחות מכלל חברי הפרלמנט בעלי זכות הצבעה.

חוקת העצמאות של 1964 החליפה את חוקת 1961, שנכנסה לתוקף ב־24 באוקטובר אותה שנה. חוקת 1961 נודעה גם בשם "חוקת בלאד" ונחשבה שלב מכונן בדרך לעצמאות. יוזם החוקה היה ראש ממשלת מלטה, ג'ורג'ו בורץ' אוליבייה, ואת נוסחה כתב היועץ המשפטי לממשלה דאז והמומחה למשפט חוקתי, ג'ון ג'וסף קרמונה בכך הפכה מלטה למדינה היחידה בחבר העמים הבריטי שחוקת העצמאות שלה נוסחה בידי משפטן מקומי.[2]

בשנת 2014 נוסף לחוקה סעיף האוסר אפליה. בשנת 2020, בעקבות סקירה של ועדת ונציה, תוקנה החוקה פעם נוספת כדי לצמצם את סמכויותיו של ראש הממשלה.

על פי החוקה משנת 1964, מלטה הפכה לדמוקרטיה פרלמנטרית במסגרת חבר העמים הבריטי. המלכה אליזבת השנייה שימשה כריבון של מלטה, והסמכויות הביצועיות הופעלו מטעמה בידי נציב כללי. עם זאת, הניהול בפועל של ענייני הממשלה והמדינה הופקד בידי הקבינט, בראשות ראש ממשלת מלטה. מנהיג המפלגה שזכתה ברוב מושבים בבחירות כלליות לבית הנבחרים החד-ביתי מונה לראש הממשלה.

ב־13 בדצמבר 1974, בתקופת שלטון מפלגת העבודה בראשות דום מינטוף, תוקנה החוקה. במסגרת התיקון הפכה מלטה לרפובליקה בתוך חבר העמים הבריטי. הסמכות הביצועית הועברה לנשיא מלטה, הממונה בידי הפרלמנט, והוא מצדו מינה את ראש הממשלה.

הנשיא ממנה באופן פורמלי, על פי המלצת ראש הממשלה, את השרים האחראים על משרדי הממשלה השונים. החוקה קובעת כי יש לקיים בחירות כלליות אחת לחמש שנים. הבחירות נערכות בשיטת ההצבעה הניתנת להעברה (STV), בשטח המדינה המחולק לשלושה עשר מחוזות בחירה.[3] כל מחוז שולח חמישה נציגים, ובסך הכול מכהנים 65 חברי פרלמנט. מאז 1987, אם מפלגה זוכה ברוב מוחלט של הקולות אך אינה משיגה רוב פרלמנטרי, נקבע בחוקה מנגנון המוסיף לה מושבים נוספים כדי להבטיח רוב (חוק מס' 4 משנת 1987).[4] מנגנון זה הופעל פעמיים בממשלה השישית ובממשלה השמינית. בשנת 1996 הוסף מנגנון דומה, המעניק מושבים נוספים למפלגה שזכתה ברוב יחסי של הקולות אך לא ברוב פרלמנטרי, כאשר רק שתי מפלגות מיוצגות בפרלמנט.[5] מנגנון זה הופעל לראשונה בבחירות הכלליות של 2008.

מהות החוקה

חוקת מלטה העצמאית משנת 1964 ביססה את מלטה כדמוקרטיה פרלמנטרית ליברלית. היא הבטיחה את זכויות האדם הבסיסיות של האזרחים, וקבעה הפרדה בין הרשויות המחוקקת, המבצעת והשופטת, לצד קיום בחירות סדירות על בסיס זכות בחירה כללית.[3] החוקה הגדירה את הכנסייה הקתולית הרומית כדת המדינה, וקבעה הוראת חובה ללימוד דת במסגרת החינוך.

חוקה זו התפתחה לאורך ההיסטוריה החוקתית של מלטה, ועיצובה הושפע בין היתר מחוקת איטליה. החוקה המלטזית נחלקת לשלוש קטגוריות עיקריות: החוקה שבהן לבריטים הייתה סמכות מלאה; חוקות הביניים (1921–1947), שבהן ניתנה למלטה אוטונומיה מסוימת; וחוקת העצמאות הנוכחית משנת 1964.

ב־27 ביולי 1960 הודיע שר המושבות לבית הנבחרים הבריטי על רצונה של ממשלת הוד מלכותה להשיב למלטה ממשל ייצוגי.[6] הוא הצהיר כי הגיעה העת לגבש חוקה חדשה שתאפשר קיום בחירות מיד עם כינונה. השר, איאן מקלאוד, הודיע גם על מינוי ועדה חוקתית בראשות סר הילרי בלאד, שתפקידה היה להכין הצעות חוקתיות מקיפות לאחר התייעצות עם נציגי העם המלטזי ובעלי העניין המקומיים.[7]

הנציבים הגישו את דוחם ב־5 בדצמבר 1960, והוא פורסם ב־8 במרץ 1961.[8] באותו יום הודיע שר המושבות בפני בית הנבחרים הבריטי כי ממשלת הוד מלכותה קיבלה את ההמלצות, והוועדה החוקתית שימשה בסיס לחוקה העתידית של מלטה. החוקה משנת 1961, שנודעה גם בשם "חוקת בלאד", נכללה בצו חוקתי של המועצה המלכותית והושלמה ב־24 באוקטובר אותה שנה. בהצהרה נכתב כי מדובר במסגרת לחוקה חדשה המעניקה למלטה שלטון עצמי, וכך צוין בעמודו האחרון של צו המועצה.

חוקת מלטה משנת 1961 שימשה כבסיס לחוקת העצמאות של 1964.[8] היא נועדה להבטיח את הרציפות המשפטית בין שתי החוקות. מאפיין מרכזי של החוקה היה ביטול שיטת הדיארכיה, שלא הייתה עוד ישימה, והחלפתה במערכת שלטון אחת. ממשלת מלטה שלה נמסרו מלוא הסמכויות המחוקקות והמבצעות. באותה עת נחשבה מלטה עדיין מושבה, והאחריות לענייני חוץ והגנה נותרה בידי ממשלת הוד מלכותה. עם זאת, ניכר כי הדרך לעצמאות נכנסה לשלב מתקדם, והבריטים הכירו במלטה כמדינה.

חוקת 1961 קבעה גם את רוב העקרונות שהופיעו מאוחר יותר בחוקת 1964, בהם פרק ייחודי שעסק בזכויות האדם וחירויות היסוד. פרק זה כלל הגנות מהותיות על חירות הפרט. חופש התנועה הוסף רק בחוקת העצמאות של 1964.

הצהרת זכויות תושבי איי מלטה וגוזו, מ־15 ביוני 1802, העניקה הכרה קולקטיבית של זכויות. חוקת מלטה מ־1961 הניחה את היסודות למבנה פרלמנטרי במסגרת חוקת העצמאות מ־1964.[9] הקבינט הופקד על הכוונה הכללית וניהול ענייני המדינה, והוא הורכב מראש הממשלה, שהיחיד היה מוסמך לכנסו ולעמוד בראשו. לצדו כיהנו לא יותר משבעה שרים נוספים, שהיו חברי האספה המחוקקת ונשאו באחריות קולקטיבית כלפיה. בכך נעשה ניסיון לעגן בחוקה חלק מן הקונבנציות החוקתיות הבריטיות. במילוי סמכויותיו נדרש המושל לפעול על פי עצת הקבינט, אלא אם נדרש אחרת או על פי המלצה של גורם אחר שאינו הקבינט.

במסגרת חוקת מלטה מ־1961 נערכו שלוש מערכות בחירות. הרשות המחוקקת הייתה חד-ביתית, ותקופת כהונתה נקבעה לארבע שנים. האספה הורכבה מחמישים חברים שנבחרו בעשרה מחוזות בחירה, בשיטת הייצוג היחסי באמצעות שיטת הקול הנייד. חוקת 1961 שימשה בסיס יציב לחוקת העצמאות, וכאשר מלטה קיבלה עצמאות ב־1964 נשמרה הרציפות המשפטית והפרלמנט המשיך לפעול.[9] קשר זה עם הממלכה המאוחדת אפשר חקיקה בריטית רלוונטית גם לאחר העצמאות. צו העצמאות של מלטה נחשב להמשך ישיר לחוקת 1961 ואף כלל תיקונים לה.

על אף שמלטה קיבלה את עצמאותה, נשמרה בה רציפות חוקתית. אחת הדוגמאות לכך היא מוסד המלוכה הבריטית, שהתקיים עד לשנת 1964. צו העצמאות של מלטה משנת 1964 נבע מחוק העצמאות של אותה שנה, והוא היווה את המסמך המרכזי שקבע את החוקה של המדינה. לאורך ההיסטוריה החוקתית של מלטה גובשו חוקות קודמות שהשפיעו על עיצובה, ובמידה רבה שימשה חוקת העצמאות כהמשך ישיר להן. עם זאת, היא כללה גם חידושים מהותיים שהבדילו אותה מחוקת 1961. בכך הייתה חוקת 1964 לא רק שיפור של קודמתה, אלא שלב נוסף ומשמעותי בהתפתחות החוקתית של מלטה.

ב־14 באפריל 2014 נוסף לחוקה סעיף האוסר אפליה.[10] בשנת 2020, בעקבות סקירה של ועדת ונציה, תוקנה החוקה כדי להגביל את סמכויות ראש הממשלה ולחזק את האיזונים השלטוניים.

תיקוני החוקה

חוקים צווי הכרזה
חוק מס' 41 משנת 1965 צו הכרזה מס' 2 משנת 1990
חוק מס' 37 משנת 1966 צו הכרזה מס' 6 משנת 1990
צו הכרזה מס' 4 משנת 1995
חוק מס' 9 משנת 1967 צו הכרזה מס' 3 משנת 1996
חוק מס' 26 משנת 1970
חוק מס' 47 משנת 1972
חוק מס' 57 משנת 1974
חוק מס' 58 משנת 1974
חוק מס' 38 משנת 1976
חוק מס' 10 משנת 1977
חוק מס' 29 משנת 1979
חוק מס' 4 משנת 1987
חוק מס' 23 משנת 1989
חוק מס' 19 משנת 1991
חוק מס' 9 משנת 1994
חוק מס' 11 משנת 1996
חוק מס' 16 משנת 1997
חוק מס' 3 משנת 2000
חוק מס' 13 משנת 2001
חוק מס' 5 משנת 2003
חוק מס' 14 משנת 2007
חוק מס' 21 משנת 2007
חוק מס' 20 משנת 2011
חוק מס' 7 משנת 2014
חוק מס' 10 משנת 2014

חוקות קדומות

לפני החוקה הנוכחית למלטה היו חוקות קדומות רבות

נסיך ויילס עם מספר סנאטורים ואנשי מעמד רמי דרג בטקס חנוכת החוקה של מלטה, 1 בנובמבר 1921, בחצר ארמון הגראנד מאסטר.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים


חוקת מלטה41857021Q2948292